Here is a very important article on the impact of the technological revolution on mental health. Extremely enlightening.
שמחה ודיכאון בעידן הטכנולוגי
המהפכה האינטרנטית שנחתה עלינו בעשורים האחרונים הותירה את האנושות בהלם, בבורות ובחוסר ידיעה שרק היום מתחילים להתאושש מהם. אנתרופולוג יישומי ושני פרופסורים בינלאומיים מגדירים מחדש את המושג 'שמחה', מספרים על יחסים חברתיים שנשארים במרחב הוירטואלי, בעלי המועדונים שנפגעים מתופעת ה'סלפי', מקומות השיטוט הפופולריים של הצעירים וגם - עצות מעשיות לעולם הטכנולוגי החדש, שישאירו אתכם 'נומרליים' בתוך הטירוף.
עשרה מיליון מרשמים חדשים לתרופות נגד דיכאון חולקו בשנת 2015 לילדים בארצות הברית. תגידו – זה לא סוד שהאמריקאים לא חוסכים בחומרים כימיים במלחמה בדיכאון. נכון, אבל ילדים נשארו תמיד מחוץ לתחום, עד עכשיו.
את הנתון המדהים הזה מספק לנו האנתרופולוג היישומי תמיר ליאון. אנתרופולוג (חוקר תרבויות, תרבות בני נוער במקרה שלנו) יישומי (ולא רק אקדמי-מחקרי) מתעסק בהמון נושאים, אבל מסתבר שהטכנולוגיה, העולם הווירטואלי והאינטרנט הם מרכיבים משמעותיים ועיקריים בתרבות הצעירים בעידן שלנו, והם הפכו לתחום עבודתו המרכזי של ליאון.
לכאורה, פריחתן של הרשתות החברתיות הייתה אמורה לייצר תחושת חברות זמינה. "בדקו את זה במחקר באנגליה", אומר ליאון בריאיון ל'קרוב ללב'. "התברר שככל שיש לאדם יותר חברים בעולם הווירטואלי, כך פוחת מספר חבריו האמִתיים. במציאות הוא נשאר בודד והבדידות מובילה לדיכאון וליכולת תקשור לוקה בחסר. הרשתות החברתיות יכולות להיות טובות אם הן משמשות ככלי ליצירת מפגש שאינו וירטואלי. אם היחסים החבריים נשארים שם, אנחנו בבעיה".
תגובות הקיצון לרגשות של דיכאון ובדידות הן, כמובן, התאבדויות. "בשנה שעברה, רק בקרב נוער בישראל, ידועים לנו חמש מאות עשרים וארבעה ניסיונות התאבדות שהגיעו לבתי החולים", חושף ליאון. "המספר הגבוה הזה הוא רק שליש או רבע מהמספר האמִתי שלא ידוע לנו. אנחנו מדברים על אוכלוסיית סיכון שמתחילה בכיתה ו'. אם בעבר הלא רחוק אובדנות הייתה נחלתם של אנשים מבוגרים, חולים או עריריים, הרי שכיום התופעה הולכת ומתפשטת אל הדור הצעיר".
בעיות פחות קיצוניות הן אנשים שלא מסוגלים לדבר זה עם זה ושלא יודעים ליצור אינטימיות רגשית עם אחרים. "אנחנו רואים עלייה משמעותית באנשים המאובחנים על הרצף האוטיסטי", מוסיף ליאון. הסיבה לכך, חד משמעית, היא הרשת. צריכים ללמוד כיצד משתמשים בה במשורה ויוצאים ממנה אל היחסים החברתיים הממשיים, שהם השמחה האמִתית".
שמחה אמתית ואשליית הרשת
מהפכת האינטרנט, שהיא אולי המהפכה הגלובלית הגדולה בתולדות האנושות, נחתה עלינו לפני כשני עשורים ודהרה קדימה בקצב שהשאיר לנו ענני אבק סמיכים. עם השנים האוויר הולך ומתבהר וחוקרים, פסיכולוגים ואנשי חינוך מנסים להתחקות אחר עקבותיה והשלכותיה של המהפכה. אחד מחלוצי התחום, שנכנס אל הנושא במשקפיים בוחנות כבר לפני שמונה עשרה שנים, הוא הפסיכולוג החברתי-ארגוני פרופסור יאיר עמיחי-המבורגר, ראש 'המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט' במרכז הבינתחומי, הרצליה.
כשהתחלת לחקור את הנושא אנשים לא הבינו כלל את משמעות המושג 'אינטרנט'. כסמל לבורות בעניין זכורה אמירתו המפורסמת של רזי ברקאי, שביקש בשידור חי מהמפיקה שלו "תשיגי לי את האחראי על האינטרנט".
"נכון, אנשים לא הכירו אז", מחייך פרופסור עמיחי-המבורגר. "כולם שאלו אותי 'מה לפסיכולוגים ולאינטרנט הזה?!' זה מדהים, אני אחד האנשים שיצרו בעולם את התחום שנקרא 'הפסיכולוגיה של האינטרנט'. כיום אנחנו יודעים שיש מאות מיליוני אנשים ברשת, ואיפה שיש אנשים – יש פסיכולוגיה. האינטרנט מאופיין בכמה גורמים שהפכו אותו לסביבה פסיכולוגית שלא הייתה כמוה מעולם".
המהירות שבה הטכנולוגיה מתקדמת מחייבת את כולם להיכנס לתחרות שלא נגמרת.
"אפילו חברות גדולות כמו פייסבוק וגוגל חייבות להתחדש כל הזמן ולרכוש חברות קטנות כדי להציע לגולש יותר ולהשאיר אותו מרוגש. זה מה שמבטיח שחוויית האינטרנט רק תלך ותתעצם. האינטרנט יוצר סביבה מוגנת ומעצימה, שאנשים לפעמים מעדיפים אותה על פני מה שקורה בעולם האמִתי. זו תחושה מדהימה של העצמה".
אפשר להגיד שהווירטואלי מאיים להחליף את המציאות?
"בהרבה מובנים – כן. הייתי אומר אפילו יותר מזה – הווירטואלי הפך להיות המציאות. הסביבה הפסיכולוגית שנוצרה יכולה להיות טובה ומועילה, אבל גם רעה ומשחיתה".
ההתמכרות הכי טוטלית שידועה לנו
קומיקס משעשע שפורסם לאחרונה באחד העיתונים החשובים בבריטניה הציג נער גולש במחשב ברחבי הרשת החברתית פייסבוק והמחוגים בשעון הקיר שמאחוריו מצביעים על השעה שמונה בערב. עם התקדמות ריבועי הקומיקס נעים המחוגים קדימה ובשלב מסוים מורים על השעה שלוש לפנות בוקר. או אז נבהל הנער מהשעה המאוחרת, סוגר את המחשב הנייד וממהר לעלות לישון. בריבוע האחרון נכנס הבחור אל המיטה, מוציא מתחת לשמיכה את הסמארטפון ופותח את הפייסבוק שוב, עד לבוקר שלמחרת.
"כשאנחנו מסתכלים על הנתונים הרשמיים של הנוער כיום אנחנו רואים שזמן המסך הממוצע לנער ביום הוא כתשע שעות. למעשה, רוב בני הנוער יעידו שהמצב גרוע הרבה יותר ובכל רגע נתון, כולל בשעות הלימודים או בעת השינה, המסכים מקיפים את חייהם והם יענו לכל רטט והודעה", מספר תמיר ליאון.
"כדי לסבר את האוזן, משיחות שניהלתי לאחרונה עם תלמידי כיתות ט' הובהר לי שמעבר לשעות בית הספר התלמידים נמצאים כל הזמן מול מסך אחד לפחות, ובדרך כלל מול כמה במקביל – מחשב, טלוויזיה, טאבלט או סמארטפון. יוצאים מן הכלל הם נערים דתיים שאצלם קיימת הפסקה ארוכה מדי שבוע, בשישי-שבת, ובחגים".
אתה מדבר על נוער בוגר?
"השנים המועדות ביותר הן דווקא שנות החטיבה, כִּתות ז' עד ט'. בגיל בוגר יותר רואים שיש ירידה קטנה, אבל לא מאוד משמעותית".
ואיפה הם נמצאים רוב הזמן? בפייסבוק?
"הצפייה של בני נוער במסכים ברובה מתמקדת ברשתות החברתיות. ספציפית לגבי הפייסבוק, הצעירים כבר לא נמצאים שם כי היא נחשבת לרשת 'זקנה'. הם נמצאים בעיקר בוואטסאפ, באינסטגרם ובסנאפצ'ט. מלבד הרשתות החברתיות הם אוהבים גם לעשות 'גיימינג' – לשחק משחקים. אלה שני הדברים העיקריים שילדים עושים מול המסך".
הרשתות והמשחקים משמחים אותם?
"על פי כל המחקרים, הדבר שגורם לאנשים שמחה או תחושת סיפוק מהחיים הוא שהייה בקרב קבוצת החברים הטובים שלהם. זה אחד ממדדי האושר".
כולל חברים וירטואליים?
"כאן אתה נכנס לשאלה מה זה, בעצם, 'חברים'. היום אנחנו יודעים ממחקרים שמתמקדים בהפרשות של הורמונים שהשהייה מול הרשת החברתית ממכרת פיזית ממש כמו סיגריות וסמים. משחקי המחשב הם הדבר הכי ממכר. זוהי ההתמכרות היחידה המוכרת לנו בכל ההיסטוריה שבה המכור יכול לחלום בלילה על מושא ההתמכרות. מכורים להרואין או לסיגריות לא חולמים על זה בלילה, אבל גיימרים יכולים לחלום על משחק ועל השלב הבא בו. זו ההתמכרות הכי טוטלית שידועה לנו".
יכול להיות שהסיבה לכך היא שהגיימרים משחקים בעולם דמיוני וגם החולמים נכנסים לעולם דמיוני. אולי הם ממשיכים את העולם הדמיוני שלהם?
"אנחנו חולמים על דברים שממלאים לחלוטין את ההוויה שלנו. המשחק בנוי בצורה כזו שהוא ממלא לגמרי את ההוויה ויש בו תחושה של התקדמות כי עוברים שלבים וצוברים נקודות. למרות שבפועל השחקן נמצא באותו מקום בחיים, ואפילו נסוג אחורה כי הוא התעסק בדבר שאין לו שום משמעות בעולם האמִתי, התחושה חזקה.
במשחקים החדשים ביותר המשחק מתמקד בעיניים של השחקן, וכאשר הוא מרבה למצמץ המשחק יודע שהוא משתעמם ודואג להחליף לו רקעים, דמויות, מסכים והתרחשויות, כדי שיישאר בתוך ההתמכרות שלו בלי להשתעמם. כלומר, המשחק משתנה 'און ליין' לפי רמת העניין של השחקן.
מיליארדי אנשים בעולם היו מכורים ל'קנדי קראש'. למרות שכיום המספר ירד, חצי מיליארד אנשים עדיין מכורים למשחק עם סוכריות צבעוניות".
למה זה לא משמח אותם?
"כשאנחנו מסתכלים על הנתונים הרשמיים של הנוער כיום אנחנו רואים שזמן המסך הממוצע לנער ביום הוא כתשע שעות. למעשה, רוב בני הנוער יעידו שהמצב גרוע הרבה יותר ובכל רגע נתון, כולל בשעות הלימודים או בעת השינה, המסכים מקיפים את חייהם והם יענו לכל רטט והודעה", מספר תמיר ליאון.
"כדי לסבר את האוזן, משיחות שניהלתי לאחרונה עם תלמידי כיתות ט' הובהר לי שמעבר לשעות בית הספר התלמידים נמצאים כל הזמן מול מסך אחד לפחות, ובדרך כלל מול כמה במקביל – מחשב, טלוויזיה, טאבלט או סמארטפון. יוצאים מן הכלל הם נערים דתיים שאצלם קיימת הפסקה ארוכה מדי שבוע, בשישי-שבת, ובחגים".
אתה מדבר על נוער בוגר?
"השנים המועדות ביותר הן דווקא שנות החטיבה, כִּתות ז' עד ט'. בגיל בוגר יותר רואים שיש ירידה קטנה, אבל לא מאוד משמעותית".
ואיפה הם נמצאים רוב הזמן? בפייסבוק?
"הצפייה של בני נוער במסכים ברובה מתמקדת ברשתות החברתיות. ספציפית לגבי הפייסבוק, הצעירים כבר לא נמצאים שם כי היא נחשבת לרשת 'זקנה'. הם נמצאים בעיקר בוואטסאפ, באינסטגרם ובסנאפצ'ט. מלבד הרשתות החברתיות הם אוהבים גם לעשות 'גיימינג' – לשחק משחקים. אלה שני הדברים העיקריים שילדים עושים מול המסך".
הרשתות והמשחקים משמחים אותם?
"על פי כל המחקרים, הדבר שגורם לאנשים שמחה או תחושת סיפוק מהחיים הוא שהייה בקרב קבוצת החברים הטובים שלהם. זה אחד ממדדי האושר".
כולל חברים וירטואליים?
"כאן אתה נכנס לשאלה מה זה, בעצם, 'חברים'. היום אנחנו יודעים ממחקרים שמתמקדים בהפרשות של הורמונים שהשהייה מול הרשת החברתית ממכרת פיזית ממש כמו סיגריות וסמים. משחקי המחשב הם הדבר הכי ממכר. זוהי ההתמכרות היחידה המוכרת לנו בכל ההיסטוריה שבה המכור יכול לחלום בלילה על מושא ההתמכרות. מכורים להרואין או לסיגריות לא חולמים על זה בלילה, אבל גיימרים יכולים לחלום על משחק ועל השלב הבא בו. זו ההתמכרות הכי טוטלית שידועה לנו".
יכול להיות שהסיבה לכך היא שהגיימרים משחקים בעולם דמיוני וגם החולמים נכנסים לעולם דמיוני. אולי הם ממשיכים את העולם הדמיוני שלהם?
"אנחנו חולמים על דברים שממלאים לחלוטין את ההוויה שלנו. המשחק בנוי בצורה כזו שהוא ממלא לגמרי את ההוויה ויש בו תחושה של התקדמות כי עוברים שלבים וצוברים נקודות. למרות שבפועל השחקן נמצא באותו מקום בחיים, ואפילו נסוג אחורה כי הוא התעסק בדבר שאין לו שום משמעות בעולם האמִתי, התחושה חזקה.
במשחקים החדשים ביותר המשחק מתמקד בעיניים של השחקן, וכאשר הוא מרבה למצמץ המשחק יודע שהוא משתעמם ודואג להחליף לו רקעים, דמויות, מסכים והתרחשויות, כדי שיישאר בתוך ההתמכרות שלו בלי להשתעמם. כלומר, המשחק משתנה 'און ליין' לפי רמת העניין של השחקן.
מיליארדי אנשים בעולם היו מכורים ל'קנדי קראש'. למרות שכיום המספר ירד, חצי מיליארד אנשים עדיין מכורים למשחק עם סוכריות צבעוניות".
למה זה לא משמח אותם?
"אנחנו שואבים סיפוק מקרבה לאנשים", קובע ליאון. "כשבוחנים יחסים ב-MRI רואים שכששני אנשים מדברים, הפנים מהווים שמונים אחוזים מהתקשורת ביניהם, מה שנקרא 'face to face'. ביהדות זה חזק מאוד: עיוור חשוב כמת, כתוב שאסור להסתכל על פני רשע ומותר לעשות פסל רק אם הפנים שלו לא שלמים. הפנים הם למעשה ההיבט הרוחני של האדם.
התקשורת הווירטואלית אינה יוצרת מפגש של פנים אל פנים, ולכן מרב התקשורת שניתן להפיק ממנה אינו עולה על עשרים אחוזים. זה לא מספק את הצורך האנושי, ולכן הבעיה הגדולה של הדור החדש היא הבדידות".
התקשורת הווירטואלית אינה יוצרת מפגש של פנים אל פנים, ולכן מרב התקשורת שניתן להפיק ממנה אינו עולה על עשרים אחוזים. זה לא מספק את הצורך האנושי, ולכן הבעיה הגדולה של הדור החדש היא הבדידות".
ליאון מבקש לציין בעיה נוספת – עולם ה'סלפי': "בני נוער רבים התחילו לתעד את חייהם אבל הפסיקו לחוות אותם. חיים בסלפי".
כמו האמרה הידועה שהאיש החשוב ביותר בחתונה הוא לא החתן או הכלה, אלא הצלם.
כמו האמרה הידועה שהאיש החשוב ביותר בחתונה הוא לא החתן או הכלה, אלא הצלם.
"אבל היום כל אחד מהמוזמנים הוא הצלם, ובני הנוער מצטלמים כל הזמן. אתן לך דוגמא מעניינת ממקום אחר: ראיינתי בעלי מועדונים בתל אביב שסיפרו לי שפעם המועדון היה נסגר בבוקר, אבל היום סוגרים הרבה יותר מוקדם. החבר'ה באים, עושים סלפי במועדון והולכים. כאילו הם אומרים 'היינו פה', והביתה. זה קורה גם להורים שמגיעים למסיבה של הילד בגן, ובמקום לחוות אותה הם עסוקים בלצלם עוד תמונה לסבתא. ככה הם מאבדים את החוויה. ברגע שאדם לא צובר חוויות – הוא נהפך לאדם פחות שמח".
אנשים היום לא מתגעגעים
אנשים היום לא מתגעגעים
פרופסור דן אריאלי הוא אחד האנשים העסוקים בעולם. הוא מומחה בינלאומי לכלכלה התנהגותית (ענף שמצוי בין הפסיכולוגיה ובין הכלכלה ומנתח התנהגויות שונות של בני אדם), ניסח את כל הטעויות האנושיות ברבי-מכר שתורגמו לעשרות שפות ומייעץ לתאגידים גדולים ולממשלות בכל העולם. כשאני שואל אותו כיצד הוא מגדיר את המושג 'שמחה' הוא מבקש לעשות קצת סדר: "זה מאוד מסובך להגדיר כי אני חושב שיש הרבה סוגים של שמחה", הוא אומר בריאיון ל'קרוב ללב'. ". יש שמחה של לשבת על חוף הים ולשתות בירה קרה עם אבטיח קר וגבינה, ויש סוג אחר של שמחה, עמוק יותר – להרגיש שאנחנו עושים משהו משמעותי וחשוב. הסוג השני הוא מסובך הרבה יותר, במובן של איך עושים את זה".
כשאריאלי מדבר על 'הסוג השני' הוא יודע על מה הוא מדבר. בגיל חמש עשרה הוא התעסק בחומרים דליקים כחלק מההכנות לטקס של תנועת 'הנוער העובד והלומד'. לפתע אירעה התפוצצות והוא ספג כוויות בדרגה שלישית בשבעים אחוזים משטח גופו. "אנשים לא מבינים מה זה להיות שרוף", הוא סיפר בריאיון, "זה או מוות או חיים נוראיים. כשאנשים מתים זה עצוב מאוד, אבל לי עצוב גם כשאנשים נפצעים. לפעמים זה הרבה יותר קשה". בדיעבד, כמובן, הראייה שלו השתנתה. "עכשיו החיים שלי טובים מאוד אבל גיליתי שהיכולת שלנו ליהנות – מוגבלת. היכולת לסבול היא אדירה".
מהטיפולים הקשים נכנס אריאלי ללימודי מתמטיקה ופיזיקה. בשלב מסוים הוא הבין שמגבלותיו הפיזיות לא יאפשרו לו להמשיך בתחום, הדורש כתיבה מרובה, והחליט להמשיך ללימודי פילוסופיה ופסיכולוגיה. שיחה עם חתן פרס נובל דניאל כהנמן, מייסד הכלכלה ההתנהגותית, הביאה את אריאלי להתעמק בתחום המצביע על הפער בין מה שנדמה לנו שאנחנו עושים – לבין מה שאנחנו עושים באמת.
רגע מכונן בחייו של אריאלי היה בבית החולים, כשהאחיות תלשו תחבושת מעל כווייה צורבת במשיכה מהירה. הן ניסו לשכנע אותו שעדיפה שנייה אחת של כאב נוראי על פני הסרה איטית וכמה שניות של כאב בינוני. אריאלי התווכח אִתן אך נחל כישלון בכל מערכה, והַאמינו לו – היו הרבה כאלה. כבר אז ניצת בליבו זיק המחקר בדבר טבעם ההפכפך של בני האנוש, כמו של האחיות ה'מרושעות'.
כשהשתחרר מבית החולים לקח אריאלי את הוויכוח צעד אחד קדימה, על חשבון חבריו. הוא עשה בהם ניסויים – צבט, חִשמל והכאיב בצורות שונות עד שהגיע למסקנה שהצדק עִמו – הכאב הנסבל והממושך הוא המועדף. אבל זו לא המסקנה היחידה שהוא לקח מבית החולים: "אני זוכר שהגיעה למחלקת הכוויות בחורה שחתכה לעצמה את הוורידים. היא לא ניסתה להתאבד, היא חתכה אותם כי החבר שלה עזב אותה. כך היא יצרה לעצמה בעיות רפואיות שהייתה יכולה להיאבק ולהילחם בהן", הוא מספר. "גיליתי שההתמודדות הזו הפכה אותה דווקא למאושרת יותר. לפעמים החיים קצת קלים מדי, וכשהחיים קלים אין להם משמעות".
מה מונע את השמחה בעידן שלנו?
כשאריאלי מדבר על 'הסוג השני' הוא יודע על מה הוא מדבר. בגיל חמש עשרה הוא התעסק בחומרים דליקים כחלק מההכנות לטקס של תנועת 'הנוער העובד והלומד'. לפתע אירעה התפוצצות והוא ספג כוויות בדרגה שלישית בשבעים אחוזים משטח גופו. "אנשים לא מבינים מה זה להיות שרוף", הוא סיפר בריאיון, "זה או מוות או חיים נוראיים. כשאנשים מתים זה עצוב מאוד, אבל לי עצוב גם כשאנשים נפצעים. לפעמים זה הרבה יותר קשה". בדיעבד, כמובן, הראייה שלו השתנתה. "עכשיו החיים שלי טובים מאוד אבל גיליתי שהיכולת שלנו ליהנות – מוגבלת. היכולת לסבול היא אדירה".
מהטיפולים הקשים נכנס אריאלי ללימודי מתמטיקה ופיזיקה. בשלב מסוים הוא הבין שמגבלותיו הפיזיות לא יאפשרו לו להמשיך בתחום, הדורש כתיבה מרובה, והחליט להמשיך ללימודי פילוסופיה ופסיכולוגיה. שיחה עם חתן פרס נובל דניאל כהנמן, מייסד הכלכלה ההתנהגותית, הביאה את אריאלי להתעמק בתחום המצביע על הפער בין מה שנדמה לנו שאנחנו עושים – לבין מה שאנחנו עושים באמת.
רגע מכונן בחייו של אריאלי היה בבית החולים, כשהאחיות תלשו תחבושת מעל כווייה צורבת במשיכה מהירה. הן ניסו לשכנע אותו שעדיפה שנייה אחת של כאב נוראי על פני הסרה איטית וכמה שניות של כאב בינוני. אריאלי התווכח אִתן אך נחל כישלון בכל מערכה, והַאמינו לו – היו הרבה כאלה. כבר אז ניצת בליבו זיק המחקר בדבר טבעם ההפכפך של בני האנוש, כמו של האחיות ה'מרושעות'.
כשהשתחרר מבית החולים לקח אריאלי את הוויכוח צעד אחד קדימה, על חשבון חבריו. הוא עשה בהם ניסויים – צבט, חִשמל והכאיב בצורות שונות עד שהגיע למסקנה שהצדק עִמו – הכאב הנסבל והממושך הוא המועדף. אבל זו לא המסקנה היחידה שהוא לקח מבית החולים: "אני זוכר שהגיעה למחלקת הכוויות בחורה שחתכה לעצמה את הוורידים. היא לא ניסתה להתאבד, היא חתכה אותם כי החבר שלה עזב אותה. כך היא יצרה לעצמה בעיות רפואיות שהייתה יכולה להיאבק ולהילחם בהן", הוא מספר. "גיליתי שההתמודדות הזו הפכה אותה דווקא למאושרת יותר. לפעמים החיים קצת קלים מדי, וכשהחיים קלים אין להם משמעות".
מה מונע את השמחה בעידן שלנו?
"אני חושב שהרבה ממה שעוצר לנו את השמחה זה 'פומו' - ''fear of missing out (הפחד מהחמצה). 'פומו' הוא המחשבה על איפה אנחנו עכשיו ואיפה היינו יכולים להיות, והוא מונע מאִתנו להיות שמחים. המחשבה על המעמד הנוכחי שלנו ועל המעמד שבו היינו יכולים להיות עושה אותנו לא שמחים. תחשוב לצורך העניין על פספוס טיסה – אם היינו מפספסים בשתי דקות ואם היינו מפספסים בשעתיים – איפה היינו יותר מתוסכלים? כמובן שבשתי הדקות. למה? כי היינו כל כך קרובים. משום שהיינו כל כך קרובים נחשוב על אלף דרכים שבהן היינו חוסכים את שתי הדקות האלה ומגיעים בזמן לטיסה. אנו מדמיינים בראשנו עולם שבו הכול קורה אחרת. העולם הזה לא קיים במציאות אך הוא מתנגש אִתה, וזה יוצר את התסכול ואת חוסר השמחה. מה קורה באיחור של שעתיים? אפילו לא מתחילים לדמיין את הדרכים האלטרנטיבות שהיו מזרזות אותנו".
"אתן לך דוגמא נוספת", ממשיך אריאלי. "לקחו תמונות של הזוכים באולימפיאדה ומדדו את גודל החיוך שלהם. היינו מצפים שהכי מחויך יהיה הזהב, אחריו הכסף והשלישי זוכה הארד. מה מסתבר? שהתוצאה הייתה זהב-ארד-כסף. למה? כי הפספוס של המקום השני היה צורב יותר".
אז מה עושים כדי להיות שמחים? אם נקנה מותג יקר ונרגיש במעמד טוב מבחינה חברתית – זה יעזור לנו?
"יש דברים שממלאים אותנו ביותר אושר ויש דברים שממלאים אותנו בפחות אושר. אנשים שוכחים שחוויות ממלאות אותנו בדרך כלל ביותר אושר מאשר דברים ספציפיים, מהסיבה הפשוטה שהחוויות נשארות הרבה אחרי שהסיטואציה מתרחשת.
כשאנחנו קונים ספה אנחנו מתרגלים אליה מהר מאוד", מדגים אריאלי. "אבל אם נסענו לטיול מדהים או הפקנו אירוע מרהיב, אנחנו זוכרים אותם זמן רב. דבר נוסף שאנשים לא עושים מספיק זה לתת לאנשים אחרים. אם הייתי נותן לך עכשיו תלוש לקפה והיית קונה קפה – היית מאושר אבל זה היה נעלם די מהר. אבל אם הייתי נותן לך תלוש ומבקש ממך לתת את זה למישהו אחר, היית נשאר מאושר לזמן רב יותר".
נושא הנתינה שהזכיר אריאלי בא לידי ביטוי גם בצורה מדעית. בניסוי שנערך בשתי חברות שונות העניקו לעובדי אחת החברות בונוס בסוף השנה בסך אלפיים דולר. בחברה השנייה העניקו גם כן אלפיים דולר, אלא שכאן ייעדו אותם לצדקה והעובדים היו רשאים להחליט למי לתרום את הכסף. בדיעבד התברר שאלו שתרמו את כספם היו מאושרים יותר.
אריאלי מסביר: "אם הייתי נותן לך את תלוש הקפה או את הבונוס ושואל מה ישמח אותך יותר – לקחת לעצמך או לתת למישהו אחר, היית אומר 'כמובן שלעצמי'. מסתבר שזה פשוט לא נכון. אז למה אנחנו חושבים ככה? כי אנחנו חושבים על השמחה המידית ולא מסתכלים על השמחה שקצת מאוחרת והרבה יותר ארוכה".
בחזרה לעולם האינטרנט – מה הבעיה ברשתות החברתיות שמותירה אותנו בודדים?
"זה לא בגלל שהעולם זמין ומידי אלא בגלל הדרך שבה הרשתות החברתיות עובדות – העובדה שהן מאפשרות לנו יחסים שטוחים. נניח שאתה מבלה עם מישהו עשרים וארבע שעות, אתה יכול ללמוד עליו המון בפרק הזמן הזה. אם במקום זאת תבלה אִתו בפייסבוק אתה תדבר תוך כדי שיחה גם עם אנשים אחרים ותעקוב אחר דברים שטחיים ולא חשובים ולא יצא לך מזה הרבה. אנחנו עושים מן 'טרייד אוף' בין דברים עמוקים ובין דברים שטחיים ולפעמים אנחנו הולכים על הדברים השטחיים ומוותרים על רגש של שיוך אמִתי".
יש גם שמחה רעה?
"שמחה לאיד, למשל, היא בהחלט שמחה פסולה. אני באמת חושב שהעולם יכול היה להיות מקום טוב יותר בלעדיה".
האנתרופולוג תמיר ליאון מסכים עם פרופסור אריאלי: "כשאנחנו מנתחים רשתות חברתיות של בני נוער אנחנו מגלים שחלק מהשמחה שיש שם היא שמחה לאיד – יורדים על מישהו, מפחידים אותו או משתלחים בו מתוך האנונימיות שמאחורי המקלדת. יש אלימות, גסויות והשפלות. הסקאלה הערכית של צעירים רבים מתחלפת מסקאלה של טוב-רע, לסקאלה של מצחיק-לא מצחיק".
מה השתנה היום מבעבר, כשהיו אמצעי תקשורת אחרים? הרי פעם זו לא הייתה בעיה לשלוח מכתבים אחד לשני במקום להיפגש ולרשום חוויות ביומן מסע במקום לחוות אותן, למה היום זו בעיה?
ליאון: "הבעיה היא במינון. למעשה, השינוי לא קרה בגלל האינטרנט אלא בגלל הסמארטפון. הסמארטפון יצר מצב שבו בכל רגע נתון אנחנו יכולים לגלוש ולהתעדכן ואין לנו רגע דל.
לדוגמא, המכתב. איזו חוויה המכתב נותן לך? הייתי בקשר מכתבי עם מישהי שנסעה לארצות הברית. שלחתי מכתב והוא הגיע אחרי שלושה שבועות. נניח שהיא קראה את המכתב בו ביום וכתבה מכתב בחזרה. יוצא שמהרגע ששלחתי מכתב ועד שקיבלתי תשובה עברו חודש וחצי. בזמן שחיכיתי התעורר בי געגוע. אני מרגיש שאנשים היום כבר לא מתגעגעים", מסכם ליאון. "הם מתגעגעים רק לאלו שהלכו לעולמם. החוויה של הגעגוע לא קיימת אם אתה יכול לדבר עם מי שאתה רוצה בכל זמן נתון".
שבעת הג'וקרים
פרופסור עמיחי-המבורגר חילק את תכונות עולם הרשת לשבעה פקטורים עיקריים – 'שבעת הג'וקרים', כפי שהוא אוהב לכנות אותם.
"הפקטור הראשון הוא האנונימיות באינטרנט. זה מעניק לגולשים את האפשרות לבטא את עצמם באנונימיות ויש בזה הרבה יתרונות – אנשים לא נותרים כלואים בשבי התדמית החברתית שלהם. אדם מופנם יכול להפוך לאדם מוחצן ופעיל חברתית. אפשר להשתחרר ולברוא את עצמך מחדש מבחינת מי אתה ומה אתה.
הפקטור השני הוא השליטה על החשיפה הפיזית. אפשר לבחור שלא להיחשף בכלל במקומות מסוימים, ולבחור את מינון החשיפה במקומות אחרים. בפייסבוק, לדוגמה, אנשים שמים תמונות מסוימות ומשקיעים בהן זמן ומחשבה. אחד מסימני הדור הוא שאנשים יכולים לעצב את הנִראות התדמיתית שלהם. בעיקרון זה חיובי – אפשר להיראות במיטבך ואפילו לעצב את התמונות באמצעות תוכנות שיציגו אותך בצורה האידיאלית ביותר.
הפקטור השלישי הוא שליטה. יש באינטרנט תחושה מאוד חזקה של שליטה. ברמה של מסרים – אפשר לראות את המסר שלך לפני שאתה שולח אותו ולעצב אותו כמו שהיית רוצה שייתפס.
הדבר הרביעי הוא יצירת קבוצות", הוא ממשיך ומונה. "אפשר ליצור קבוצות של חברים מכל העולם שמתאגדים סביב נושא מסוים. אם למישהו יש תחביב מסוים או עניין כלשהו, שבסביבה הטבעית כמעט ואין לו סיכוי למצוא שותפים, במרחב של מאות מיליוני אנשים ודאי שאפשר למצוא אנשים שחושבים כמוך ושרואים את העולם כמוך. אפשר לפתח בזכות זה כישרונות ויכולות.
מספר חמש: העובדה שהאינטרנט נגיש וזמין מכל מקום, כל הזמן. אני, לדוגמה, מייצג את ישראל ב'פרויקט המחקר האינטרנטי העולמי'. פעם היינו שואלים אנשים 'מתי אתם און-ליין', אבל היום אנשים 'און-ליין' כל הזמן.
הפקטור השישי הוא העובדה שבמגרש האינטרנטי אתה מרגיש שווה לכולם. ילדים יכולים לשים סרט ביוטיוב ולצבור מיליוני צפיות. אומרים שפעם האדם היה צרכן של מדיה, היום הוא המדיה. אנשים מאמינים שכל העולם יבוא לראות מה קורה אצלם בחדר ובחיים שלהם. האדם הפך להיות מרכז וזה יוצר תחושה של שוויון מדהים. כל ה-'web2' בנוי על אינטראקציה, שוויון. תראה איך לפיד ובנט בנו את הקמפיין שלהם בפייסבוק – אנשים רוצים לשאול שאלות, הם רוצים שהאח"מ יהיה זמין אליהם, והם היו זמינים. באנגליה האזרחים יכולים להציע הצעות חוק באינטרנט, ואלה שצוברות אחוז מסוים של תמיכה באינטרנט – עולות לפרלמנט לדיון. כלומר, יש הרבה יותר שוויון מבעבר.
והפקטור האחרון", מסיים עמיחי-המבורגר, "הוא העובדה שהאינטרנט הוא 'FUN'. 'חוויית המשתמש' היא הסיסמה של כל מי שעובד באינטרנט. הם יודעים שאם תבנה אתר שלא יהיה אטרקטיבי – הוא לא ירגש את הגולש וייעלם.
בשקלול של כל 'שבעת הג'וקרים' האלה נוצרה סביבה פסיכולוגית חדשה. האינטרנט מעצים את ההתנהגות שלנו בצורה שלא הייתה כמוה אי פעם וזה מחייב את כולנו לחשוב לאן אנחנו הולכים ולהתחיל לעשות. חשוב לזכור שהחיים לא שם".
לדאוג שאנחנו נשלוט בו ולא הוא בנו.
"בדיוק. אנחנו צריכים להבין שאינטרנט הוא ערוץ מאוד מורכב וצריכים להשתמש בו בצורה טובה, חיובית ומבוקרת. לכן המגדלור הערכי שלנו הוא הכי חשוב. אם נעבור על הפקטורים נגלה שהם גם סיבות לדברים נוראיים. בגלל האנונימיות, למשל, יכולים להיות בצד השני עבריינים, פדופילים וכל מיני מרעין בישין. אנחנו רואים את הטוקבקים האנונימיים שכוללים שיח אלים וגס. אנשים נכנסים למקומות מסוכנים בידיעה שבשנייה אחת אפשר לצאת מהם, וזה מכניס אותם למלכודת דבש".
עמיחי-המבורגר ממשיך: "גם בעניין הקבוצות. מי שיש לו נטייה רעה יחבור לקבוצה רעה – קבוצה שמעודדת אנורקסיה, או קבוצה שמעודדת טרור או גזענות. גם אם ההורים והמחנכים שלו ידברו אִתו כל היום – בסוף הקבוצות האלה נמצאות לתמוך בו בתדירות הכי גבוהה ומפמפמות את הרעל בכל מקום שבו הוא נמצא. בחממה המסיתה הזו גדלים ילדים ומחליטים להתפוצץ על העולם.
שוויון – נכון שהוא קיים ברשת, אבל זו אשליה. הילד המתבגר חייב להוכיח את עצמו שוב ושוב. כל פוסט שהוא מעלה זה כמו מבחן הערך העצמי שלו. הילדים כל הזמן במתח – הם מעלים פוסט ומחכים לראות מה יקרה. יעשו לי לייק? ישתפו את הפוסט שלי? כל השיגעונות האלו הופכים לאשליות ולחרדות.
אנשים מסכנים את החיים שלהם מרוב שהם מתמכרים ל'FUN' הזה. הם שולחים הודעות בנהיגה, הם לוקחים סיכונים ברשת וזה מגיע למקומות הכי קשים שאפשר לדמיין".
הפתרון הוא להתנתק מהאינטרנט?
"הפתרון הוא להגדיר את המגדלור הערכי שלי. לחשוב איך אני משתמש באינטרנט כדי לעזור ולסייע. חשוב לזכור שגם דברים טובים ברשת יכולים להפוך לרעים אם משתמשים בהם במינון לא נכון. הרבה פעמים אנשים שוכחים את זה. המגדלור הערכי שלנו צריך להיות כל הזמן לנגד עינינו. לכל אחד יש מִגרש של השפעה ושם צריך להפיץ חיוביות, אור ושמחה. אפשר לייצר אופטימיות וצריך לחשוב איך לשמח אנשים באמצעות האינטרנט".
אני חוזר לתמיר ליאון ומבקש ממנו סיום אופטימי. הוא צוחק: "התראיינתי לא מזמן לעיתון 'הארץ' ובערב התקשר אליי הכתב וביקש שאסיים במשהו טוב. אמרתי לו שאם נסיים בתקווה, ההורים והקוראים לא יעשו כלום כדי לתקן את המצב. בוא נשאיר את זה רע.
לך אני רוצה להגיד משהו אחר", ממהר ליאון להמשיך, "אני נפגש בכל יום עם בני נוער מכל הסוגים ואני יכול להגיד שקיימים פה כוחות נפלאים ונשגבים שנולדו לתוך עולם מבולבל וקשה טכנולוגית. מי שהפיל עליהם את העולם הזה זה אנחנו, המבוגרים, ועלינו להתערב וללמד אותם איך משתמשים בתבונה באמצעים הטכנולוגיים האלה.
'העולם החדש' התנפל עלינו בשני העשורים האחרונים ואנחנו עוד בשלבי ההלם ולמידת החומר. זה ייקח זמן, אבל כבר עכשיו רואים ניצנים של שינויים. אם מדינות מאוד מתקדמות הוציאו את הטלפונים הניידים מבתי הספר זאת אומרת שהם הבינו שהמוסדות החינוכיים הם המקומות האחרונים שבהם בני הנוער יכולים לדבר, ליצור קבוצות וחברויות ולהשתייך. לפחות שם הם יתחנכו לחיות נכון, כשהדגש הוא לא השיעור אלא דווקא ההפסקה.
חמש עצות מעשיות לשמחה ולנורמליות ב'דור המסכים'
מאת האנתרופולוג תמיר ליאון:
1. ליצור מקומות 'מקודשים' שבהם אין טכנולוגיה אלא רק יחסים בין בני אדם: ארוחת ערב, שיחות חברתיות, בית הספר ועוד.
2. בחדר השינה של הילד אין מסך – לא מחשב, לא טלוויזיה ולא סמארטפון.
3. להכניס כמה שיותר ילדים לחינוך בלתי פורמאלי, במיוחד לתנועות נוער ולמקומות נוספים שבהם אפשר לתקשר.
4. לשלוח את הילדים לעשות ספורט ולהתאמן, גם כאקט חברתי, לפחות פעמיים בשבוע.
5. הכי חשוב – שעות שינה. בני נוער היום ישנים שעתיים פחות מנוער לפני עשרים שנה בגלל המסכים.
המרכיב הבולט בכל המחקרים על אושר הוא כמות השינה ואיכותה.
עד סיום שנות בית הספר ילד צריך לישון לפחות שמונה שעות בלילה.
הכללים נכונים גם למבוגרים.
"אתן לך דוגמא נוספת", ממשיך אריאלי. "לקחו תמונות של הזוכים באולימפיאדה ומדדו את גודל החיוך שלהם. היינו מצפים שהכי מחויך יהיה הזהב, אחריו הכסף והשלישי זוכה הארד. מה מסתבר? שהתוצאה הייתה זהב-ארד-כסף. למה? כי הפספוס של המקום השני היה צורב יותר".
אז מה עושים כדי להיות שמחים? אם נקנה מותג יקר ונרגיש במעמד טוב מבחינה חברתית – זה יעזור לנו?
"יש דברים שממלאים אותנו ביותר אושר ויש דברים שממלאים אותנו בפחות אושר. אנשים שוכחים שחוויות ממלאות אותנו בדרך כלל ביותר אושר מאשר דברים ספציפיים, מהסיבה הפשוטה שהחוויות נשארות הרבה אחרי שהסיטואציה מתרחשת.
כשאנחנו קונים ספה אנחנו מתרגלים אליה מהר מאוד", מדגים אריאלי. "אבל אם נסענו לטיול מדהים או הפקנו אירוע מרהיב, אנחנו זוכרים אותם זמן רב. דבר נוסף שאנשים לא עושים מספיק זה לתת לאנשים אחרים. אם הייתי נותן לך עכשיו תלוש לקפה והיית קונה קפה – היית מאושר אבל זה היה נעלם די מהר. אבל אם הייתי נותן לך תלוש ומבקש ממך לתת את זה למישהו אחר, היית נשאר מאושר לזמן רב יותר".
נושא הנתינה שהזכיר אריאלי בא לידי ביטוי גם בצורה מדעית. בניסוי שנערך בשתי חברות שונות העניקו לעובדי אחת החברות בונוס בסוף השנה בסך אלפיים דולר. בחברה השנייה העניקו גם כן אלפיים דולר, אלא שכאן ייעדו אותם לצדקה והעובדים היו רשאים להחליט למי לתרום את הכסף. בדיעבד התברר שאלו שתרמו את כספם היו מאושרים יותר.
אריאלי מסביר: "אם הייתי נותן לך את תלוש הקפה או את הבונוס ושואל מה ישמח אותך יותר – לקחת לעצמך או לתת למישהו אחר, היית אומר 'כמובן שלעצמי'. מסתבר שזה פשוט לא נכון. אז למה אנחנו חושבים ככה? כי אנחנו חושבים על השמחה המידית ולא מסתכלים על השמחה שקצת מאוחרת והרבה יותר ארוכה".
בחזרה לעולם האינטרנט – מה הבעיה ברשתות החברתיות שמותירה אותנו בודדים?
"זה לא בגלל שהעולם זמין ומידי אלא בגלל הדרך שבה הרשתות החברתיות עובדות – העובדה שהן מאפשרות לנו יחסים שטוחים. נניח שאתה מבלה עם מישהו עשרים וארבע שעות, אתה יכול ללמוד עליו המון בפרק הזמן הזה. אם במקום זאת תבלה אִתו בפייסבוק אתה תדבר תוך כדי שיחה גם עם אנשים אחרים ותעקוב אחר דברים שטחיים ולא חשובים ולא יצא לך מזה הרבה. אנחנו עושים מן 'טרייד אוף' בין דברים עמוקים ובין דברים שטחיים ולפעמים אנחנו הולכים על הדברים השטחיים ומוותרים על רגש של שיוך אמִתי".
יש גם שמחה רעה?
"שמחה לאיד, למשל, היא בהחלט שמחה פסולה. אני באמת חושב שהעולם יכול היה להיות מקום טוב יותר בלעדיה".
האנתרופולוג תמיר ליאון מסכים עם פרופסור אריאלי: "כשאנחנו מנתחים רשתות חברתיות של בני נוער אנחנו מגלים שחלק מהשמחה שיש שם היא שמחה לאיד – יורדים על מישהו, מפחידים אותו או משתלחים בו מתוך האנונימיות שמאחורי המקלדת. יש אלימות, גסויות והשפלות. הסקאלה הערכית של צעירים רבים מתחלפת מסקאלה של טוב-רע, לסקאלה של מצחיק-לא מצחיק".
מה השתנה היום מבעבר, כשהיו אמצעי תקשורת אחרים? הרי פעם זו לא הייתה בעיה לשלוח מכתבים אחד לשני במקום להיפגש ולרשום חוויות ביומן מסע במקום לחוות אותן, למה היום זו בעיה?
ליאון: "הבעיה היא במינון. למעשה, השינוי לא קרה בגלל האינטרנט אלא בגלל הסמארטפון. הסמארטפון יצר מצב שבו בכל רגע נתון אנחנו יכולים לגלוש ולהתעדכן ואין לנו רגע דל.
לדוגמא, המכתב. איזו חוויה המכתב נותן לך? הייתי בקשר מכתבי עם מישהי שנסעה לארצות הברית. שלחתי מכתב והוא הגיע אחרי שלושה שבועות. נניח שהיא קראה את המכתב בו ביום וכתבה מכתב בחזרה. יוצא שמהרגע ששלחתי מכתב ועד שקיבלתי תשובה עברו חודש וחצי. בזמן שחיכיתי התעורר בי געגוע. אני מרגיש שאנשים היום כבר לא מתגעגעים", מסכם ליאון. "הם מתגעגעים רק לאלו שהלכו לעולמם. החוויה של הגעגוע לא קיימת אם אתה יכול לדבר עם מי שאתה רוצה בכל זמן נתון".
שבעת הג'וקרים
פרופסור עמיחי-המבורגר חילק את תכונות עולם הרשת לשבעה פקטורים עיקריים – 'שבעת הג'וקרים', כפי שהוא אוהב לכנות אותם.
"הפקטור הראשון הוא האנונימיות באינטרנט. זה מעניק לגולשים את האפשרות לבטא את עצמם באנונימיות ויש בזה הרבה יתרונות – אנשים לא נותרים כלואים בשבי התדמית החברתית שלהם. אדם מופנם יכול להפוך לאדם מוחצן ופעיל חברתית. אפשר להשתחרר ולברוא את עצמך מחדש מבחינת מי אתה ומה אתה.
הפקטור השני הוא השליטה על החשיפה הפיזית. אפשר לבחור שלא להיחשף בכלל במקומות מסוימים, ולבחור את מינון החשיפה במקומות אחרים. בפייסבוק, לדוגמה, אנשים שמים תמונות מסוימות ומשקיעים בהן זמן ומחשבה. אחד מסימני הדור הוא שאנשים יכולים לעצב את הנִראות התדמיתית שלהם. בעיקרון זה חיובי – אפשר להיראות במיטבך ואפילו לעצב את התמונות באמצעות תוכנות שיציגו אותך בצורה האידיאלית ביותר.
הפקטור השלישי הוא שליטה. יש באינטרנט תחושה מאוד חזקה של שליטה. ברמה של מסרים – אפשר לראות את המסר שלך לפני שאתה שולח אותו ולעצב אותו כמו שהיית רוצה שייתפס.
הדבר הרביעי הוא יצירת קבוצות", הוא ממשיך ומונה. "אפשר ליצור קבוצות של חברים מכל העולם שמתאגדים סביב נושא מסוים. אם למישהו יש תחביב מסוים או עניין כלשהו, שבסביבה הטבעית כמעט ואין לו סיכוי למצוא שותפים, במרחב של מאות מיליוני אנשים ודאי שאפשר למצוא אנשים שחושבים כמוך ושרואים את העולם כמוך. אפשר לפתח בזכות זה כישרונות ויכולות.
מספר חמש: העובדה שהאינטרנט נגיש וזמין מכל מקום, כל הזמן. אני, לדוגמה, מייצג את ישראל ב'פרויקט המחקר האינטרנטי העולמי'. פעם היינו שואלים אנשים 'מתי אתם און-ליין', אבל היום אנשים 'און-ליין' כל הזמן.
הפקטור השישי הוא העובדה שבמגרש האינטרנטי אתה מרגיש שווה לכולם. ילדים יכולים לשים סרט ביוטיוב ולצבור מיליוני צפיות. אומרים שפעם האדם היה צרכן של מדיה, היום הוא המדיה. אנשים מאמינים שכל העולם יבוא לראות מה קורה אצלם בחדר ובחיים שלהם. האדם הפך להיות מרכז וזה יוצר תחושה של שוויון מדהים. כל ה-'web2' בנוי על אינטראקציה, שוויון. תראה איך לפיד ובנט בנו את הקמפיין שלהם בפייסבוק – אנשים רוצים לשאול שאלות, הם רוצים שהאח"מ יהיה זמין אליהם, והם היו זמינים. באנגליה האזרחים יכולים להציע הצעות חוק באינטרנט, ואלה שצוברות אחוז מסוים של תמיכה באינטרנט – עולות לפרלמנט לדיון. כלומר, יש הרבה יותר שוויון מבעבר.
והפקטור האחרון", מסיים עמיחי-המבורגר, "הוא העובדה שהאינטרנט הוא 'FUN'. 'חוויית המשתמש' היא הסיסמה של כל מי שעובד באינטרנט. הם יודעים שאם תבנה אתר שלא יהיה אטרקטיבי – הוא לא ירגש את הגולש וייעלם.
בשקלול של כל 'שבעת הג'וקרים' האלה נוצרה סביבה פסיכולוגית חדשה. האינטרנט מעצים את ההתנהגות שלנו בצורה שלא הייתה כמוה אי פעם וזה מחייב את כולנו לחשוב לאן אנחנו הולכים ולהתחיל לעשות. חשוב לזכור שהחיים לא שם".
לדאוג שאנחנו נשלוט בו ולא הוא בנו.
"בדיוק. אנחנו צריכים להבין שאינטרנט הוא ערוץ מאוד מורכב וצריכים להשתמש בו בצורה טובה, חיובית ומבוקרת. לכן המגדלור הערכי שלנו הוא הכי חשוב. אם נעבור על הפקטורים נגלה שהם גם סיבות לדברים נוראיים. בגלל האנונימיות, למשל, יכולים להיות בצד השני עבריינים, פדופילים וכל מיני מרעין בישין. אנחנו רואים את הטוקבקים האנונימיים שכוללים שיח אלים וגס. אנשים נכנסים למקומות מסוכנים בידיעה שבשנייה אחת אפשר לצאת מהם, וזה מכניס אותם למלכודת דבש".
עמיחי-המבורגר ממשיך: "גם בעניין הקבוצות. מי שיש לו נטייה רעה יחבור לקבוצה רעה – קבוצה שמעודדת אנורקסיה, או קבוצה שמעודדת טרור או גזענות. גם אם ההורים והמחנכים שלו ידברו אִתו כל היום – בסוף הקבוצות האלה נמצאות לתמוך בו בתדירות הכי גבוהה ומפמפמות את הרעל בכל מקום שבו הוא נמצא. בחממה המסיתה הזו גדלים ילדים ומחליטים להתפוצץ על העולם.
שוויון – נכון שהוא קיים ברשת, אבל זו אשליה. הילד המתבגר חייב להוכיח את עצמו שוב ושוב. כל פוסט שהוא מעלה זה כמו מבחן הערך העצמי שלו. הילדים כל הזמן במתח – הם מעלים פוסט ומחכים לראות מה יקרה. יעשו לי לייק? ישתפו את הפוסט שלי? כל השיגעונות האלו הופכים לאשליות ולחרדות.
אנשים מסכנים את החיים שלהם מרוב שהם מתמכרים ל'FUN' הזה. הם שולחים הודעות בנהיגה, הם לוקחים סיכונים ברשת וזה מגיע למקומות הכי קשים שאפשר לדמיין".
הפתרון הוא להתנתק מהאינטרנט?
"הפתרון הוא להגדיר את המגדלור הערכי שלי. לחשוב איך אני משתמש באינטרנט כדי לעזור ולסייע. חשוב לזכור שגם דברים טובים ברשת יכולים להפוך לרעים אם משתמשים בהם במינון לא נכון. הרבה פעמים אנשים שוכחים את זה. המגדלור הערכי שלנו צריך להיות כל הזמן לנגד עינינו. לכל אחד יש מִגרש של השפעה ושם צריך להפיץ חיוביות, אור ושמחה. אפשר לייצר אופטימיות וצריך לחשוב איך לשמח אנשים באמצעות האינטרנט".
אני חוזר לתמיר ליאון ומבקש ממנו סיום אופטימי. הוא צוחק: "התראיינתי לא מזמן לעיתון 'הארץ' ובערב התקשר אליי הכתב וביקש שאסיים במשהו טוב. אמרתי לו שאם נסיים בתקווה, ההורים והקוראים לא יעשו כלום כדי לתקן את המצב. בוא נשאיר את זה רע.
לך אני רוצה להגיד משהו אחר", ממהר ליאון להמשיך, "אני נפגש בכל יום עם בני נוער מכל הסוגים ואני יכול להגיד שקיימים פה כוחות נפלאים ונשגבים שנולדו לתוך עולם מבולבל וקשה טכנולוגית. מי שהפיל עליהם את העולם הזה זה אנחנו, המבוגרים, ועלינו להתערב וללמד אותם איך משתמשים בתבונה באמצעים הטכנולוגיים האלה.
'העולם החדש' התנפל עלינו בשני העשורים האחרונים ואנחנו עוד בשלבי ההלם ולמידת החומר. זה ייקח זמן, אבל כבר עכשיו רואים ניצנים של שינויים. אם מדינות מאוד מתקדמות הוציאו את הטלפונים הניידים מבתי הספר זאת אומרת שהם הבינו שהמוסדות החינוכיים הם המקומות האחרונים שבהם בני הנוער יכולים לדבר, ליצור קבוצות וחברויות ולהשתייך. לפחות שם הם יתחנכו לחיות נכון, כשהדגש הוא לא השיעור אלא דווקא ההפסקה.
חמש עצות מעשיות לשמחה ולנורמליות ב'דור המסכים'
מאת האנתרופולוג תמיר ליאון:
1. ליצור מקומות 'מקודשים' שבהם אין טכנולוגיה אלא רק יחסים בין בני אדם: ארוחת ערב, שיחות חברתיות, בית הספר ועוד.
2. בחדר השינה של הילד אין מסך – לא מחשב, לא טלוויזיה ולא סמארטפון.
3. להכניס כמה שיותר ילדים לחינוך בלתי פורמאלי, במיוחד לתנועות נוער ולמקומות נוספים שבהם אפשר לתקשר.
4. לשלוח את הילדים לעשות ספורט ולהתאמן, גם כאקט חברתי, לפחות פעמיים בשבוע.
5. הכי חשוב – שעות שינה. בני נוער היום ישנים שעתיים פחות מנוער לפני עשרים שנה בגלל המסכים.
המרכיב הבולט בכל המחקרים על אושר הוא כמות השינה ואיכותה.
עד סיום שנות בית הספר ילד צריך לישון לפחות שמונה שעות בלילה.
הכללים נכונים גם למבוגרים.
