לרפואת יוכבד פייגא בת מיכל יהודית בתיה בתוך שח"י
לזכות ידי"נ ר' אהרן ישראל בן ר' משה מרדכי וכל בני ביתו
The difference between a regular monetary obligation [ממון] and a fine [קנס] is that when it comes to ממון one is obligated to pay b/c of the rights of the מקבל while a קנס is the opposite - the receiving of the קנס is an outgrowth of the obligation of the giver. ממון - the סיבה is the מקבל and the giving is the מסובב while regarding קנס the סיבה is the נותן and the קבלה is the מסובב.
One is obligated in ממון in order to fulfill the lacking of the receiver. That is why I owe you exactly the amount I borrowed from you and I have to pay damages on your property that exactly equals the amount of damage caused. But קנס is a set amount b/c the point is not to fill in for what you lack but to pay the price for the עוולה [injustice] I committed.
דההבדל בין מהות חיוב ממון למהות חיוב קנס היא בזה, דבהראשון - בממון - חיוב הנותן הוא בשביל קבלת המקבל. אבל בהשני - בקנס - הוא להיפך, דקבלת המקבל מסתעף מחיובו של הנותן. זאת אומרת, דבממון קבלת המקבל היא הסבה וחיוב הנתינה הוא המסובב מזה, אבל בקנס הוא להיפך דחיובו של הנותן היא הסבה והקבלה של המקבל הוא רק המסובב.
כי הלא זהו כלל גדול בדין, דכל המשלם כמו שהזיק הוא ממון וכל המשלם יתר על מה שהזיק הוא קנס. ומדוע? יען כי חיוב ממון הוא, תמיד, לא בעד העוולה של המחויב, אך כדי למלאות את החסרון של מי שמגיע לו. למשל, כשלוה ממון מחברו או הזיקו איננו משלם בעד עצם המעשה אלא שעליו מוטלת החובה למלאות את מה שהחסיר לחברו, ובשביל זה לא שייך ג"כ שיהיה בזה דבר קצוב, אך הכל תלוי לפי כמות החסרון. אבל גנב המשלם כפל או ארבעה וחמשה, למשל, שכמובן לא שייך בזה חסרון, הנה כל התשלומים שלו הוא מצד עצם מעשה הגנבה, זאת אומרת, בעד העוולה שיש בזה, אלא שדינא הוא שאנו מוסרים את כסף הגנבה להצד השני. ובשביל זה גם שלשים של עבד וכל דבר שיש לו קצבה הוא קנס, כי זהו אות וראי', שלא בשביל החסרון הוא משלם, דבזה לא שייך קצבה כמובן, אך בעד עצם המעשה דאין נ"מ לן בכמות ההפסד שגרם זאת. [דרכי משה קנינים עמ' ס']
הגר"ח סולובייצ'יק, חידושים, הלכות מכירה פרק כג הלכה ג: "החיוב של שלושים של עבד הוא כפרה, דוגמת חיוב הכופר בבן חורין, וכמבואר ברמב"ם פרק יא מנזקי ממון... שהשווה אותם זה לזה. ועיקר החיוב הוא על הריגת העבד עצמו, ולא מחמת זכות הבעלים שבעבד, וזכות הבעלים שבעבד אינו מוסיף כלל לעצם החיוב של שלושים שקלים, ורק שזה הוא דין בפני עצמו, שחובת הכפרה של שלושים שקלים שיש על המזיק היא שייכת לבעלים". צפנת פענח כלאים, עמ' 38 : "דגבי – הלואה לא צריך לשלם לו, רק שצריך שלא יהיה חייב לו".
This distinction would also explain why power of attorney [הרשאה] may only be given in monetary cases but not in קנס cases. הרשאה is giving your rights over to someone else. Only in ממון cases the receiver has "rights".
That also explains why a person can't bequeath a קנס to his son. One can only bequeath when he has rights which isn't the case in קנס which is abt. the giver - not the receiver.
And that is why the Yerushalmi holds that there is no מחילה for קנס. It is not in the power of the מקבל to be מוחל what is essentially the obligation of the giver to give and not his זכות to receive. [The Bavli argues and holds that one may be מוחל a קנס b/c the Bavli holds that מחילה is in lieu of payment received but agrees in principle w/ our premise].
ועל יסוד ההנחה המוסכמת הנ"ל אנו מוצאים הרבה פרטים המבדילים בין ממון לקנס. למשל את זה גופא שמביא בעל הקונטרס הספיקות בקושיתו, דהרשאה מועלת רק בממון ולא בקנס נובע ג"כ מההנחה הזו; דמה היא הרשאה? הלא הוא מסירת הזכות שיש לו לקבל מחברו, וכ"ז שייך רק בממון דהזכות של המקבל קדמה להנתינה, דהלא בשביל זכותו של המקבל צריך הנותן לתת. לא כן בקנס דאדרבא זכיית המקבל מסתעפת מהנתינה, הנה כ"ז שנתינה אין כאן, אין לו מה למסור לחברו.
ומנקודת הנחה זו דבר מוסכם הוא, שאין אדם מוריש קנס לבניו (עיין כתובות מב, ב), דירושה לא שייך רק במה שיש לו להאב, אם במציאות ממש או בזכיות, אבל חיוב קנס לא נכנס גם בסוג הזכיות, דטרם שקבל זאת אין לו כלום.
ולא עוד אלא שבירושלמי אנו מוצאים, דבקנס אינה מועלת אף מחילה, ולכן סובר בריש אלו נערות (כתובות פ"ג, ה"א) דמפותה אינו פטור אלא מבושת ופגם, אבל קנס אינה יכולה למחול; דמובן, דהוא מסתעף ישר מהנחתנו הנ"ל, משום דמחילה לא שייך רק במקום, דכל עיקר הנתינה בא בשביל קבלתו של השני, וממילא כשהוא מחל הרי אין כלל בזה חיוב נתינה. אבל בקנס שלהיפך הקבלה מסתעפת מהנתינה, הנה אף אחרי המחילה הוא מחוייב לתת. ואמנם הבבלי חולק ע"ז כמבואר בתוס' כתובות (כט, א ד"ה ועל אשת אחיו) שכתבו: "ולמאי דאמר בירושלמי, דמפותה אינו פטור אלא מבושת ופגם, אבל קנס אינה יכולה למחול אתי שפיר, מיהו בש"ס דידן משמע דאין לה אפילו קנס, דמוקי הא דאלו הן הלוקין לקמן בגמ' (לב, א) ביתומה ומפותה דאין לה קנס". והדברים ברור מללו, דלדעת הבבלי מועלת מחילה אף בקנס. ולא קשה מזה להנחתנו הנ"ל משום דהבבלי סובר דמחילה הרי הוא כפרעון ממש, ובפרעון הרי אין הבדל בין ממון ובין קנס, דבכ"מ כיון שפרע נפטר מחיובו; אבל עכ"פ בעצם ההנחה שהנחנו בההבדל בין ממון לקנס בזה הכל מודים ולית מאן דפליג בהא. [שם]
