קבצן מבקש ממני צדקה בתפילה. אני מחפש בכיסים. אין מטבעות, רק שטר. אני אומר לו: "יש לך במקרה שטר של חמישים?". "בוודאי", הוא עונה לי, "כמה שאתה צריך". מתבונן מהצד לא יבין מה קרה פתאום. הרי הוא פנה אליי! מדוע אני מבקש חמישים?! אלא מה, הקבצן מבין מיד שמצאתי אצלי שטר של מאה, ואני רק בודק אם יש לו עודף.
אומר ר' מיילך בידרמן: הנמשל הוא הקב"ה שמבקש מאתנו '50', כלומר, לתת משהו, לוותר, וזאת רק כי הוא מתכוון לתת לנו שטר יותר גדול! של מאה, של אלף, של מיליון. החמישים האלה, הם רק העודף. טוב לזכור, כשקורה משהו שנדמה קצת קשה, או שנלקח ממנו משהו – שפע גדול יותר כנראה בדרך. צריך להגיש את ה'50' בשמחה כמו אותו קבצן מהמשל, כי הוא יודע שה'100' בדרך אליו.
הרמב"ם כותב בהלכות צדקה: "הנותן צדקה בספר פנים רעות, הרי זה הפסיד זכותו". למה? הרי לכאורה העני נהנה מהממון, סוף סוף הוא קנה מצרכים וסעד את לבו. מדוע אם לא 'נתת לו חיבוק' זה כאילו לא קיימת את המצווה? מסביר הנתיבות שלום: "שורש מצות צדקה היא אמונה… אינך נותן משלך לא מגופך ולא ממונך, אלא משל המקום ברוך הוא שהכל שלו". אתה גזבר. אם ירע לבבך, הרי זו סתירה למהות המצווה. יהודי צריך לדעת שהכל של ה'. מה כן שלך? הארת הפנים, השמחה.
מדי כמה דקות בשטיבלך בא אחד: "צדוקה צדוקה, אנחנו 17 נפשות…", או "אבי מחתן את הילד ה-15 מחר". אני אומר להם: "יש לך 14 אחים???? כן! וואו, ברוך השם, אז אבא שלך מיליארדר!!! מיליארדר!!!…" הם מחייכים, ואני ממשיך: "קודם כל, בואו נרקוד רבע שעה!…".
עכשיו נספר על משולם מאיר. משולם נכנס לשטיבלך. טרם הספקת להכניס יד לכיס הוא לוחש: "ששש.. שלא יראו שאתה נותן לי, אף אחד לא יודע שאני אוסף פה". מהלך לו משולם, הלוך וחזור, מוודא שאין אף אחד שרואה, מביט סביב כמחפש משהו בתקרה וכשהוא מתקרב אתה תוחב לידו מטבע. כך הוא ממשיך לכל שאר המתפללים. לכל אחד הוא לוחש ברצינות תהומית: "לא עכשיו… רואים שאתה נותן". למעשה אין אחד שלא יודע מה משולם מאיר מבקש, אלא שמבינים שחשוב לו לדעת שאתה חושב שהוא חושב שלא יודעים.
ולסיום, תקוע בפקק באיילון וכותב:
מי אוהב את פקקי התנועה? אלו הקבצנים העוברים בין המכוניות. זה הזמן שלהם להרוויח. כשהכבישים פתוחים, ישנים הם בפאתי גן ציבורי ירוק. אבל בעת שהתנועה עומדת ואנחנו עצבניים, הם יוצאים לכביש, עוברים מנהג לנהג, אלו רגעי החסד שלהם. פתחו להם חלונכם, בחיוך.
ר' אהרן רזאל
