Tuesday, October 13, 2026

הגנה מחיות טרף

הגמרא במסכת שבת (קנא:) מציגה מהלך עניינים מעניין, המותיר חלק מאחרוני המפרשים במאמץ לדייק את נקודות המחלוקת. היא מביאה ברייתא מאת רבי שמעון בן אלעזר (מתלמידי רבי מאיר), האומרת:

(שבת קנא:): תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי אינו צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר (בראשית ט:ב) ״ומוראכם וחתכם יהיה [על כל חית הארץ וגו׳ בידכם נתנו]״ – כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו.

בהמשך לכך מביאה הגמרא את דברי רב פפא, אמורא מבבל שחי מאות שנים לאחר מכן, המציין:

(שם) אמר רב פפא: נקיטינן, אריה אבי תרי לא נפיל. [ופריך:] הא קא חזינן דנפיל! [ומתרץ:] ההוא כדרמי בר אבא, דאמר וכו׳: אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה וכו׳.

ופירש רש״י וז״ל: אריה אבי תרי לא נפיל – להורגן, מדכתיב ׳ומוראכם׳ תרי וכו׳; כדרמי בר אבא – דנקנסה עליו מיתה, ונדמה לארי כבהמה, עכ״ל.

רב פפא אמר: ״מקובל בידינו שאין אריה תוקף שני בני אדם.״

הגמרא מקשה: ״והרי אנו רואים שהוא כן תוקף!״

התשובה היא שכאן פועל עקרונו של רמי בר אבא: ״אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה.״

רש״י מבאר את דבריו המקוריים של רב פפא:

״אריה אבי תרי לא נפיל – להורגן, מדכתיב 'ומוראכם' [לשון רבים – שניים]...״

אולם בהסבר עקרונו של רמי בר אבא עובר רש״י ללשון יחיד:

״דנקנסה עליו מיתה, ונדמה לארי כבהמה.״

הדבר נראה לכאורה מוקשה מבחינה לוגית. ה״תורה תמימה״, למשל, מקשה שרב פפא הגביל הגנה זו דווקא לצמד בני אדם, ומנגד הגמרא טוענת כי אנו עדים לתקיפות של חיות טרף גם כאשר שני בני אדם הולכים יחדיו.

אם כן, מה מועיל התירוץ שהחיה רואה את המציאות באופן מעוות בעקבות גזירה שמיימית וסבורה שהיא תוקפת בהמות ולא בני אדם?

האם אין בכך עדיין סתירה לקבלתו של רב פפא שחיה – ואפילו אריה תוקפני – אינה מסוגלת לאזור עוז לתקוף שני בני אדם? והאם אין הדבר מבטל את הנחת היסוד שלו, שהליכה בזוגות מבטיחה ביטחון?

אם כל מי שנגזרה עליו מיתה נתפס בעיני האריה כבהמה שאותה מותר לו לתקוף, מה ערכה של קביעת רב פפא? הרי אי אפשר לסמוך עליה כהגנה.

לבסוף, מדוע עבר רש״י מלשון רבים ללשון יחיד? תחילה הוא מסביר שדברי רב פפא מכוונים לכך שאריה אינו מתנפל על שני אנשים מתוך כוונה להורגם, אך בתשובה כותב רש״י שהאריה תוקף כאשר הוא (האדם) נדמה לו כבהמה, ולא כאשר הם נדמים לו כבהמות.

ההסבר: אמנם הגמרא טענה כי אנו רואים במציאות שאריה תוקף צמד אנשים, לכאורה מתוך כוונת קטילה; אך היא מעולם לא טענה שראינו אריה שהורג את שניהם ומותיר אחריו שדה קטילה.

הבה נניח אפוא כי אף שצמד אנשים עלול לעיתים להיתקף בידי אריה יחיד, האריה יבחר תמיד קורבן אחד בלבד, ואת השני יותיר בחיים.

בכך עקרונו של רב פפא עומד בעינו, אלא שאנו מדייקים מעט את הבנתנו: הוא קבע כי אריה לעולם אינו נופל על שניים – כלומר, כוונתו הייתה שהאריה לעולם לא ינסה להרוג את שניהם.

השאלה המתבקשת אם כן היא: אם חלק מברית נח הוא שחיות יראות מבני אדם – גם כאשר החיות גדולות וחזקות והאדם שברירי וחסר אונים – כיצד יכולה חיה לפגוע באדם יחיד (אף שלעולם לא בתינוק), ואפילו כזה המלווה באדם נוסף?

התשובה לכך היא עקרונו של רמי בר אבא: אנו רואים לנגד עינינו שני בני אדם, אך האריה רואה אחד מהם כאדם ואת השני כבהמה.

אם האדם השני חטא ונגזרה עליו מיתה, האריה רואה אותו כבהמה הנמצאת לצד אדם. הוא עשוי לבצע תנועה מאיימת שתבהיל את שניהם, אך רק אחד מהם הוא מטרתו בפועל.

אם תתנהג תמיד כ״מענטש״ (אדם מעליא), הטורפים יראו בך רק ״מענטש״, ותהיה מוגן מתוקפנותם... להיות ״מענטש״ זוהי ההגנה הגדולה ביותר מפני כל הטורפים... הֱיֵה נח, הֱיֵה מענטש...

---

בסוף הפרשה מובא שלהרן (שמסר את נפשו על קידוש השם) היו שתי בנות, ששתיהן העמידו תולדות בכלל ישראל:

״יסכה״ היא שרה, אחת האמהות; מ״מלכה״ יצאו רבקה, רחל ולאה.

שני שמות אלו, המופיעים יחדיו רק כאן, הם בעלי אותה גימטריה, ויחד הם עולים לחשבון ״קץ״ – המונח המציין את עת בוא המשיח:

יסכה (95) + מלכה (95) = קץ (190)

הגריד"ה שליט"א