א. הייעוד של עם ישראל והלאומיות שלו
בעולם יש מי שתופסים את עם ישראל כעם שכבר סיים את תפקידו ההיסטורי. הם מסכימים שאמנם בעבר היה לעם ישראל ייעוד מרכזי – להפיץ אור בעולם, לחלץ את האנושות מבורות ומאמונות שווא שפגעו בסדר החברתי וברוח האדם, ולהנחיל את האמונה באל אחד ובהשגחה פרטית (עקרונות חיוניים למוסר האנושי, שהפילוסופיה לבדה לא יכלה לבסס ללא התגלות מוחשית). הם מודים שאלמלא עם ישראל, האנושות הייתה נותרת שבויה בהזיות שווא, כפי שקרה בראשית ימיה כשהתבססה על דמיונות פרועים.
אלא שלטענתם, ברגע שעם ישראל כבר האיר את העולם ביסודות המוסר, באחדות האל ובשלילת עבודה זרה – הוא בעצם סיים את שליחותו. לשיטתם, רוב העולם כבר אימץ את העקרונות האלה והתעדן מבחינה מוסרית, ולכן אין עוד צורך ייחודי בעם היהודי ככוח מניע.
1. האנושות לא יכולה להתקדם מוסרית בלי נוכחות של עם ישראל כעם חי
אף שראוי להוקיר תודה לעם ישראל על תרומתו ההיסטורית, הטענה שייעודו הסתיים ושמעכשיו העולם יכול להמשיך להתפתח בלעדיו – שגויה לחלוטין. במבט מעמיק על נפש האדם מתברר עד כמה התפיסה הזו מסוכנת והטעתה אפילו יהודים רבים.
הייעוד של ישראל אינו משימה חולפת, אלא קבוע ונצחי – כפי שניבא ירמיהו, שכשם שחוקי הטבע, השמש והירח לא יתבטלו, כך גם עם ישראל לא יחדל מלהיות אומה.
אמיתות התורה והשפעתה על מוסר האנושות יכולות להחזיק מעמד רק כל עוד עם ישראל חי, קיים ופועל בעולם כנושא הדגל שלה. אילו עם ישראל היה נעלם, מי היה מעיד על אמיתות התורה? דורות בודדים אולי עוד היו זוכרים משהו מספרי ההיסטוריה, אך בהמשך התורה הייתה נשכחת או נתפסת כספר אגדות עתיק ולא מחייב. ברגע שזה היה קורה, האנושות הייתה חוזרת לספקות באמונה, הדמיון היה משתלט שוב, ואנשים היו ממציאים לעצמם מוסר ועבודות אלילים חדשות – אולי אפילו גרועות ומנוונות יותר מבעבר.
לכן, קיומו של עם ישראל כעם ממשי ופעיל הוא תנאי מתמיד לתיקון המין האנושי, לשימור דמותו המוסרית ולהעלאתו ההדרגתית. מדובר בייעוד ששותף לחוקי הטבע הכלליים, השואפים לשלמות. עלינו לשמור על הייעוד הזה מכל משמר – הן למען הישרדותנו שלנו והן למען האנושות כולה, שגורלה המוסרי תלוי בקיומנו.
2. על התנועה הציונית
הרוח הלאומית בעמנו התעוררה בעוצמה רבה, ומתוכה קמה התנועה הציונית. חיוני להבין את השורש של התנועה הזו ואת היחס הראוי אליה לפי התורה.
אהבת האומה והדאגה לקיומה הן חובה ברורה וקדושה המוטלת על כולנו, וצורכי הציבור קודמים לצורכי היחיד. אלא שבמשך אלפי שנות גלות, כשלא חיינו חיי מדינה מסודרים, הרגש הלאומי הטבעי הלך ונרדם מחוסר מעש. אמנם הוא יכול היה להתעורר מכוחו המוסרי, אך כל עוד עולמנו הרוחני והדתי סופק במלואו על ידי קיום המצוות וההתעלות האישית, לא הורגש צורך דחוף לעורר דווקא את הרגש הלאומי. ובכל זאת, אובדן הרגש הלאומי – שהוא כוח טבעי אדיר ובריא – היה חיסרון גדול שהביא לתוצאות קשות.
הרוח הלאומית כמעט כבתה לגמרי, אך דווקא מתוך המשבר צמחה הרפואה: משבר החילון וההשכלה הוביל לנשירה המונית מתורה ומצוות ולשכחה רוחנית כואבת. אותם בנים שהתרחקו מצאו את עצמם ריקים מבחינה מוסרית ורוחנית, ובמקביל נתקלו באנטישמיות ובדחייה מצד העמים שאליהם ניסו להיטמע. בחיפושם אחר משמעות ושייכות, הם נאחזו ברגש הלאומי כעוגן מוסרי ונפשי יחיד שנותר להם. כך נוצר המצב המרתק: הרוח הלאומית התעוררה בעוצמה הגדולה ביותר דווקא אצל אלה שהתרחקו כמעט לחלוטין מחיי תורה ומצוות.
במצב שנוצר, אסור לנו לדחות או לייאש את האחים הללו, שהלאומיות היא החבל האחרון שמחבר אותם לכלל ישראל. להפך: עלינו לקחת את הרגש הלאומי הבריא הזה, לתת לו את מקומו הטבעי, ולהסביר להם בבהירות ובנועם מהי המשמעות האמיתית של לאומיות ישראלית וכיצד מקיימים אותה נכון.
החובה שלנו כיום היא להבהיר שאין קיום אמיתי ויציב ללאומיות הישראלית ללא חזרה לתורה ולמצוות. עד כה, תוכחות מוסר ישירות לא עזרו מול רוחות התקופה והלעג שנשבו בספרות ובציבור, משום שלא היה לנו בסיס משותף להישען עליו. עכשיו, כשהרגש הלאומי הטבעי חזר לפעום בדור הצעיר, יש לנו נקודת אחיזה. עלינו לאמץ את ההתעוררות הלאומית באהבה, ודרכה לכוון את הדור חזרה אל השורשים.
הלאומיות היא כוח עצום. כאשר היא מושתתת על אמונה ואמת, היא משמשת מבצר איתן מול רוחות הזמן. בימינו, כשהחיים רוויי לחצים חומריים וקשה לאנשים להתחבר לרעיונות רוחניים מופשטים, הרגש הטבעי והאהבה הלאומית הם הכלי הטוב ביותר לפעול דרכו. האהבה הלאומית מעוגנת בשכל ובצדק, אך מלאה ברגש חי וחם, ומאחר שהיא טבעית – היא גם יציבה.
אולם כדי שהאהבה הלאומית תתקיים, היא חייבת לכלול את כל מה שמחזיק את האומה: קיום המצוות המעשיות וחיים יהודיים שורשיים. עלינו לאחד בין אהבת עם ישראל לאהבת תורת ישראל. כל עוד לא נשאף לכך שכל חלקי העם יהיו שותפים במעשה ובקיום המצוות – לפחות מתוך הבנה שהן אלו שמשמרות את קיומנו הלאומי – הרוח הלאומית לא תוכל להתבסס כראוי.
3. מדוע שומרי התורה מתרחקים מהציונות?
ראשי התנועה הציונית מתפלאים מדוע יראי שמיים ושומרי תורה עומדים מנגד ואינם מצטרפים לתנועת התחייה הלאומית. הפליאה אכן מוצדקת, אך מהכיוון ההפוך: הפלא אינו על כך שהם מסתייגים מהתנועה במתכונתה הנוכחית, אלא על כך שהם עומדים מרחוק במקום להיכנס, להשפיע ולעצב את דמותה כך שתהפוך לישועה כוללת המחברת את העם לאביו שבשמיים.
כל עוד מנהיגי הציונות אינם מבינים שהרוח הלאומית עצמה מחייבת חזרה למעשה המצוות ולמסורת האבות, התנועה עלולה לגרום נזקים רוחניים חמורים. כשתחיית העם מתרחשת תוך התעלמות מוחלטת מהתורה, נוצר הרושם המוטעה כאילו עם ישראל אינו זקוק עוד לתורה כדי להתקיים כעם. תפיסה כזו עלולה להוביל לקריסה רוחנית, ובסופו של דבר גם לריסוק הרוח הלאומית עצמה, שתישאר ללא שורשים.
הנקודה המרכזית היא לחבר חיבור בלתי נפרד בין הלאומיות לבין התורה. אהבת העם חייבת להוביל לאהבת התורה, והיא מתבטאת בראש ובראשונה במעשים – בקיום מצוות.
עלינו לדבר ישירות אל לבם של אחינו שהתרחקו. הגורם היחיד שחוצץ בינינו הוא הפער בשמירת התורה והמצוות. לכן, אין טעם לחפש פתרונות שטחיים וחלקיים לאיחוד העם; עלינו ללכת ישר לפתרון האמיתי – שיבה אל המצוות. בהתחלה הדבר יכול להיעשות אפילו ממניע לאומי גרידא, בבחינת "מתוך שלא לשמה בא לשמה". למען שלום האומה ואחדותה, עלינו להסביר להם שרק כך נבטיח את עתידנו, ומתוך המעשים המשותפים ישובו גם האמונה, היראה ונועם הקדושה אל הלבבות.
