א. שורש מידות הגאווה והנקמה
המדרש (בראשית רבה, פרשת וירא) דורש את הביטוי "כְּחֹם הַיּוֹם" על אותו יום עתידי שעליו ניבא מלאכי: "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר". כדי להבין את פשר הקשר שבין ביקור המלאכים אצל אברהם לבין יום הדין באחרית הימים, יש להתבונן בשתי מידות המצויות אצל הקב"ה, אך נחשבות לעוון חמור כאשר האדם אוחז בהן:
מידת הגאווה: אצל האדם היא מגונה בתכלית – נאמר עליה "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב", הקב"ה מעיד שאין הוא והגאוותן יכולים לדור יחד בעולם, וכל המתייהר כאילו עובד עבודה זרה. לעומת זאת, אצל הבורא נאמר "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ", שכן במקום גדולתו – שם מצויה ענוותנותו המוחלטת.
מידת הנקמה: על האדם נאסרה הנקמה באיסור חמור: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר". מנגד, אצל הקב"ה נאמר "אֵל נְקָמוֹת ה'".
שורש ההבדל נעוץ במניע של השאיפה לניצחון. ישנם שני סוגים של רצון לנצח:
רצון אגוצנטרי: שאיפה אישית להיות "המנצח", הנובעת מדחף של כבוד והישג עצמי.
שאיפה לניצחון הצדק: רצון טהור ואובייקטיבי שהאמת והיושר הם שיגברו.
במצב השני יש מקום לנקמה – גביית מחיר מהרשעים כדי להעמיד את הצדק על תילו. הקב"ה, המופשט מכל מניע חומרי או אינטרס אישי, אינו מונע מ"תאוות ניצחון". כל הנהגתו מבוססת על משפט אמת צרוף, ופגיעתו ברשעים נובעת אך ורק מסטייתם מדרך היושר. האדם, לעומת זאת, בהיותו קרוץ מחומר, אינו מסוגל לפעול ללא נטייה עצמית סמויה, ועל כן נקמתו פסולה.
מצד עצם קדושתה של כנסת ישראל בשורשה, אין בה נטייה עצמית – כולה קודש לה'. אולם מדרגה זו מאירה כעת רק ברמת הכלל המופשט; בפועל, ברמת הפרטים והמעשים, טרם זכינו לגילוי קדושה שכזה. אך לעתיד לבוא, עם גילוי אורו של משיח, תתעלה האומה כולה למדרגה עליונה זו. אז יוכלו מושיעי ישראל לשפוט את העמים ולהיפרע מהם בטהרה מתוך אהבת הצדק, כנאמר: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו", ועל המשיח: "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר". על נקמה עתידית זו נאמר: "הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר".
ב. ברית המילה ושלילת הנגיעות העצמיות
את דרכה של אותה נקמה עתידית למדנו ממעשי אברהם אבינו בעת הפיכת סדום, על פי הכלל "מעשה אבות סימן לבנים". לכך רומז הכתוב "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" – ישיבתו כוונה כנגד גילוי אותו יום עתידי.
מדרגה זו הונחה באברהם מכוח מצוות ברית המילה:
משמעות העורלה: שורש כל הנטיות העצמיות והאינטרסים האישיים נעוץ בבחינת ה"עורלה" שבאדם. עורלה זו מתפשטת בכל איברי הגוף ומייצרת נגיעות אישיות בלתי נמנעות.
פעולת המילה: בכריתת העורלה הסיר אברהם את אותו מסך וגילה את קדושתם המהותית של ישראל. מהות הברית היא סילוק העורלה והזרמת כוח הקדושה הטהור באומה.
רק כאשר הגיע אברהם למדרגת טהרה כה עליונה, שבה נשללה ממנו כל פנייה אנוכית, היה ביכולתו לחזות בנקמה האמיתית של הפיכת סדום – נקמה שכולה אהבת הצדק.
ג. עצת ענר, אשכול וממרא ועניין הגלות
זהו פשר פתיחת הפרשה: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" – הגילוי האלוקי התרחש דווקא בחלקו של ממרא, מפני שהוא היחיד מבין שלושת בני בריתו של אברהם שתמך במילתו, בעוד ענר ואשכול התנגדו.
אברהם נועץ בהם לא מתוך ספק בציווי האלוקי, אלא משום שרוממות קדושת ישראל מגיעה לשלמותה דווקא כאשר אומות העולם מכירות במקומן ומודות שהן רחוקות, בעוד ישראל קרובים לה' – בבחינת "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". במצב מתוקן זה, ישראל מובדלים בקדושתם, ואומות העולם זוכות לתיקונן מתוך ענווה והכרה בריחוקן ("מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי"), ומקבלות שפע דרך עם ישראל.
ענר, אשכול וממרא ייצגו את שורש כל נשמות הגרים. אילו היו מסכימים כולם למילה, הייתה מתרחשת כבר אז הפרדה גמורה: כל הניצוצות והנשמות הקדושות שהיו שקועות באומות היו נחלצות מתוכן, והיה מגיע "גמר התיקון". משסירבו ענר ואשכול, נותרו נשמות הגרים מוטמעות בקרב העמים, ועל כן נגזרה הגלות כדי ללקטן, כמאמר חז"ל: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים". מאחר שבאותה שעה פעל פוטנציאל התיקון השלם, ישב אברהם "כְּחֹם הַיּוֹם", באחיזה באותו יום עתידי.
ד. תפילת אברהם על סדום ו"השחוק המלא"
משום כך, בעת הפיכת סדום, ניגש אברהם להפגיע בתפילה וללמד עליהם זכות: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם", ועד עשרה צדיקים. הוא הצהיר "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" כדי להעיד שאין בו שמץ של נטייה אישית או התנשאות.
זהו בדיוק סדר הנקמה לעתיד לבוא: תחילה יחפשו מליצי זכות עבור העמים, ורק כאשר לא יימצא כל צד זכות – תצא לפועל נקמה צרופה, כפי שהיה בסדום: "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם גָּפְרִית וָאֵשׁ", וכפי שנאמר על אחרית הימים: "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית".
אז יכלה הרע ותתגלה קדושת ישראל, כנאמר: "עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן", וכן: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ". בדרך כלל גאווה ונקמה מלוות בכעס, וצחוקו של האדם אינו אלא לעג פגום. אולם כשאדם אוהב את כל הבריות ומשוחרר מכל פנייה אנוכית, השמחה היא "שחוק מלא" הנובע מצדק טהור. לכן כשנתבשר אברהם על יצחק וצווה על המילה, נאמר בו: "וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק" – גילוי של אותו שחוק עתידי.
ה. צחוקה של שרה והתעלות הטבע
שרה האמינה ביכולת הבורא לחולל נסים שלמעלה מן הטבע, וסברה שלידת יצחק צריכה להתרחש באופן על-טבעי לחלוטין. אך כאשר ראתה שהבשורה נמסרת על ידי מלאך הלבוש בגוף אנושי – דבר המחייב פעולה בתוך גדרי הטבע – תמהה וצחקה: כיצד ייתכן הדבר בדרך הטבע?
תביעת ה' עליה הייתה משום שהיה עליה לדעת שכשם שהבורא פועל מעל הטבע, בכוחו גם לרומם את הטבע עצמו למדרגה עליונה שבה נס וטבע מתאחדים. שרה כיחשה ואמרה "לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה", משום שחששה שמא השתרבבה בצחוקה כוונה פסולה. אולם באותה שעה האיר פוטנציאל של תיקון שלם ולא היה לה לחשוש, ועל כך נתבעה.
מכוח הסרת העורלה זכה אברהם לראייה רוחנית: תחילה ראה "שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים" בראייה חושית, אך מיד "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" – בכוח המילה הבין שאלו מלאכים, ופנה אל השכינה: "אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ".
ו. מעלת ישראל מעל המלאכים
מצד שורשם, ישראל עליונים ממלאכי השרת. המלאכים משוללים בחירה חופשית מצד עצמם, וכל כוח בחירתם וחיותם מואצלים עליהם מעם ישראל (ועל כן שייך בהם עונש "שיתין פולסי דנורא"). המלאכים הם בחינת "חיצוניות העולמות" וישראל הם "פנימיות העולמות".
הבדל זה ניכר בקריעת ים סוף: המלאכים ננזפו כשביקשו לומר שירה ("מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!"), מפני ששירתם הייתה עלולה לנבוע משמחה על עצם אובדן המצרים. לעומתם, משה וישראל שרו "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה" – אך ורק על התקדשות שמו וניצחון הצדק.
תיקון המלאכים הוא להתלבש בגוף ולאכול אכילה גשמית כבני אדם כדי לרומם את החומר. לכן כשהציע להם אברהם פת לחם, השיבו בהשתוקקות: "כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ". אף שהתיקון השלם התעכב, בשרה אכן נברא טבע חדש לגמרי, עד ששבו נעוריה ויצחק נולד בתוך גדרי הטבע המרומם.
ז. שני הסדרים ביצחק וגילוי הישועה
מכיוון שהאיר אז ניצוץ מאורו של משיח, ניצל לוט – שבו היה גנוז שורש המשיח, כדרשת חז"ל: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי... היכן מצאתיו? בסדום".
בסופו של דבר, גם תפיסתה הראשונית של שרה – שיצחק מתקיים בהנהגה שלמעלה מן הטבע – התקיימה בניסיון העקידה. אברהם ידע שאין סתירה בין ההבטחה "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" לבין הציווי להעלותו לעולה, שכן האמין שהקב"ה יכול לברוא בריאה חדשה בתחיית המתים. וכך היה: נשמתו של יצחק פרחה ושבה אליו. הציווי "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" הבהיר שהנהגה ניסית זו תיעשה בידי שמיים בלבד.
נמצא אפוא שביצחק התגלו שני סדרים:
הנהגה ניסית שלמעלה מן הטבע: בעקידה ובתחיית המתים.
התעלות הטבע עצמו: לידתו בטבע מחודש, כדוגמת הגאולה העתידית שבה יתקדש הטבע ותתגלה הנקמה האמיתית ברשעה.
על נקמה עתידית זו נאמר: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַגּוֹיִם, תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים... הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו". בזמן הזה הנקמה אסורה מפני הנגיעה העצמית, אך לעתיד לבוא, כשתנבע מצדק צרוף, היא תהיה תפארת לחסידי ה' – הם ישראל עם קרובו – שיוכלו לעשות את המשפט באומות, ומתוך כך תצמח קרן הישועה במהרה בימינו.
