(1) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם – אברהם, "אביר האמונה", חיפש ומצא לפי מסורתנו את אלוהים בשמי הזוהר זרועי הכוכבים של מסופוטמיה. ובכל זאת, הוא חש בדידות עמוקה ולא מצא נחמה בחברתו הדוממת של האל שדמותו השתקפה במרחבי הקוסמוס האינסופיים. רק כאשר פגש את אלוהים עלי אדמות כאב, כאח וכחבר – ולא רק לאורך נתיבי הכוכבים הבלתי נודעים – חש שנגאל. חז"ל אמרו כי בטרם הופיע אברהם, הוד הבורא (majestas dei) השתקף אך ורק מן השמיים הרחוקים, והיה זה טבע אילם אשר "סיפר" את כבוד האל. אברהם הוא שהמליך אותו ל"אלוהי הארץ", כלומר, אלוהי האדם (איש האמונה הבודד, עמ' 32).
מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ – התורה מדברת על שלוש פרידות: עזיבה גאוגרפית, עזיבה התנהגותית ועזיבה משפחתית. עזיבת "אַרְצְךָ" משמעה יציאה פיזית. עזיבת "מוֹלַדְתְּךָ" יכולה להתפרש כהיפרדות מן האם המלמדת את הילד את יסודות ההתנהגות; שנותיו הראשונות של אדם במולדתו מעצבות וקובעות את דפוסי התנהגותו. עזיבת "בֵּית אָבִיךָ" עניינה ניכור מן החמולה ומן השארים. אברהם נקרא ליצור שותפות חדשה, שבה המורה הופך להורה והתלמיד לבן. מושג חדש של אבהות נולד כאן – כזה המושתת על תקשורת ומסירות משותפת, ולא על קשרים ביולוגיים. יחסי מורה-תלמיד מחליפים את הקשר שבין מוליד לצאצאיו (מסעו של אברהם, עמ' 51).
על האישיות הכריזמטית להתנתק מקשריה הלאומיים ולהשתחרר לחלוטין מן הסביבה שבה נולדה וגדלה. הניתוק הרוחני הוא עיקר הציווי כאן; המסע הגשמי משני לו בחשיבותו. אברהם חייב לנטוש את עברו ולהעתיק את עצמו למימד היסטורי חדש. הוא "עִבְרִי" (בראשית יד, יג) – נווד שבא מעבר לנהר, אדם שאינו שייך לכאן. אלוהים העדיף את הרועה כאיש בריתו; הוא לקח בן לחברה יציבה והפך אותו לנווד. ניתוק כל הקשרים עם סביבה עירונית וסגורה היה תנאי הכרחי (conditio sine qua non) למימוש הברית (ימינו של איש המוסר, עמ' 154–155).
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ – רש"י מציין כי ה' לא גילה מיד לאברהם מהי הארץ, ואף לא נקב ביעד שאליו עליו ללכת. לדברי הרמב"ן (שם): "והיה נוסע ונוסע, מהלך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, עד שבא אל ארץ כנען... ושם נאמר לו: לזרעך אתן את הארץ הזאת". קהילת הברית נדרשת להצטייד ב"חוש שישי" המאפשר לה להימשך באופן ספונטני אל הקודש. אברהם הועמד בניסיון כדי לבחון האם ניחן בסגולה זו. הקב"ה הטביע בנפש היהודי רגישות לקדושה; אנו אמורים להגיב לקדושה כפי שהעין מגיבה במהירות ובחדות לקרן אור. כפי שכתב דוד המלך: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (תהילים מב, ב). כשם שציפורים או דגים מנווטים באינסטינקט נדידה מולד, וכשם שהאייל נמשך בכוח בלתי מוסבר אל פלגי המים – כך פעל הדחף הפנימי של אברהם, שמצא לבסוף את הבורא בקדושתה של ארץ כנען (דרוש דרש יוסף, עמ' 40–44; מסעו של אברהם, עמ' 58–60).
(2) וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ – אברהם פיתח מתודולוגיה דתית ייחודית, אשר הוטמעה ושופררה בידי יצחק ויעקב. בדומה לכך אמרו בעלי התוספות על רש"י, שתרומתם ללימוד התורה התאפשרה רק משום שרש"י סלל בפניהם את הדרך. גם הרמב"ן ציין כי ישתמש בשיטותיהם של קודמיו, אך יוסיף עליהן תפיסות משלו. רש"י מבאר שהביטוי "וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ" מתייחס ספציפית ליעקב. אף שאברהם הלך לעולמו כשיעקב היה בן חמש-עשרה בלבד, דרכו היסודית ליוותה את יעקב לאורך כל חייו, והמשיכה הרבה מעבר לכך.
וֶהְיֵה בְּרָכָה – תחושת רוך חמקמקה מרחפת מעל מערכת היחסים שבין ה' לאברהם. אלוהים אינו פונה לאברהם בנימה מצווה וסמכותית של אדון, אלא בידידות של שותף למסע. כביכול, אלוהים "בודד" ומשתוקק למצוא רע. רעות ואחווה בין האל לאדם הן מוטו חייו של אברהם (ימינו של איש המוסר, עמ' 155).
(3) וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה – הגמרא מרחיבה על הבטחת האל לאברהם בפסוק זה: "שני גוזלות טובים יש לי להבריך בך: רות המואביה ונעמה העמונית" (יבמות סג ע"א). רות, יוצאת מואב, הייתה אם שושלת בית דוד; ונעמה העמונית הייתה אם רחבעם. מלך המשיח עתיד להיות מצאצאי דוד, שלמה ורחבעם. בנות לוט, שילדו את מואב ועמון, תרמו שתיהן לעיצוב דמותו של מלך המשיח (מסעו של אברהם, עמ' 176–177).
(4) וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט – לוט הקריב מעצמו ועזב את חרן מכיוון שהיה מסור לדודו אברהם ומוקסם מדמותו. אף שלוט לא ירד לסוף דעתו של אברהם במוסרו החדש ובהשקפת עולמו, הוא לא יכול היה להיפרד ממנו. לוט לא הונע רק מקשר משפחתי, אלא מפני שחש בגדולתו של דודו. תכונות אלו עברו לבנותיו, ומהן עתידות להגיע אל המשיח (בוסטון, 1976).
(5) וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם – לאחר שמת הרן והותיר את לוט כבנו היחיד, תרח כנראה אימץ אותו. מות תרח הביא את אברהם לפרוס את חסותו עליו, ולוט הפך לחלק ממשפחת אברהם. הם היו יותר משותפים עסקיים – היה להם רכוש משותף ומשק בית אחד. מערכת יחסים זו עתידה להשתנות עם צאתם ממצרים (ראו להלן יג, א) (לחשוב בקול – בראשית, עמ' 138–139).
וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן – בהלכות עבודה זרה (א, ג) מתאר הרמב"ם את שחר חייו של אברהם:
"כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו... והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג... ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטיפשים... ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת... וידע שיש שם אלוה אחד..."
אברהם גיבש את הכרתו בדבר קיומו של האל מתוך מאבק עיקש בהשפעת סביבתו האלילית ומשפחתו שלו. אלוהים לא התגלה אליו ולא הושיט לו עזרה במסעו; אברהם הגיע לתגליתו בכוחות עצמו בלבד. וממשיך הרמב"ם: "בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיוון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך עמהם דין, ולומר שאין זו דרך אמת".
אמונתו של אברהם התגבשה בהיותו בן ארבעים, אך אלוהים לא התגלה אליו עד אשר ציווה עליו להיכנס לכנען, בהיותו בן שבעים וחמש. לאורך כל אותה תקופת ביניים ממושכת, ה' מעולם לא נראה אליו! שערו בנפשכם באילו קשיים נתקל בבואו להגן על אמונתו החדשה. בני דורו ודאי לעגו לו ושאלו בבוז: "אברהם, אתה טוען שיש בורא לעולם – האם ראית אותו אי פעם? האם שוחחת עמו אי פעם?". אברהם חיפש את ה' ללא עזרה שמימית והוכיח את קיומו מתוך הטבע. הוא לא יכול היה להצביע על ניסים או לחולל אותם כדי לאשש את דבריו. אף על פי כן, כנגד כל המכשולים, הוא הקים חוג מאמינים נאמן שחלק עמו את חזונו הדתי – ואלו הן "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (דרשות הרב, עמ' 85–87).
לדעת את ה' פירושו להשתוקק לחלוק ידע זה עם אחרים, להביא את הבשורה לאלו שאינם יודעים, לחסרי הרגישות או למי שלא שפר עליהם גורלם ללמוד. מלומד אמיתי אינו מסוגל לכלוא את ידיעותיו בתוכו פנימה – הוא "מתפוצץ". הידע טומן בחובו מימד דינמי: היודע נעשה חסר מנוחה, האמת זועקת ממעמקי אישיותו, והוא חייב לספרה לזולת (מסעו של אברהם, עמ' 27).
רש"י מתאר גרים אלו כמי ש"הכניסן תחת כנפי השכינה" – ביטוי שחז"ל השתמשו בו פעמים רבות כדי לציין גיור. אדם ללא אלוהים, אדם הכופר בו או מתרחק ממנו, הוא אדם עקור וחסר בית. הוא לעולם אינו זוכה לשלווה או למנוחת הנפש, ולעולם אינו חש ביטחון, יהיו כוחו ועושרו אשר יהיו. ביטחון ושלום מושלמים, הרמוניה ושלווה, מצויים אך ורק באלוהים. על כן נמשלת השכינה לשתי כנפיים ענקיות המטילות צל, ובצל זה מוצא האדם מפלט קריר והגנה מפני השרב, העייפות, השממה והבדידות. האדם המודרני מנוכר מאלוהים מזה עידן ועידנים; הוא כעלה הנידף ברוח. המושג "תחת כנפי השכינה" נושא בחובו משמעות עמוקה של מנוחה, שלום, רוגע, היכות שורש ועוגן יציב (מסעו של אברהם, עמ' 58–59).
(6) עַד מְקוֹם שְׁכֶם – התורה נוקטת בלשון "מְקוֹם שְׁכֶם" ולא "עיר שכם", מפני שהמילה "מָקוֹם", כאשר היא מופיעה בהקשר של האבות, מציינת מקום תפילה (ראו בראשית כח, יא ורש"י שם). זיקה זו שבין "מקום" לתפילה עומדת ביסוד דברי חז"ל שהביא רש"י, ולפיהם התפלל אברהם כבר אז על בני יעקב לקראת המערכה שעתידים היו לנהל בשכם (מסעו של אברהם, עמ' 64).
עַד אֵלוֹן מוֹרֶה – רש"י מבאר ששכם ואלון מורה הם שמות מקומות הסמוכים להר גריזים והר עיבל, שבהם נשבעו ישראל את שבועות הברכה והקללה עם כניסתם לארץ בעתיד (ראו דברים יא, כט–ל). בשכם התפלל אברהם הן על ניצחונם הפיזי של ישראל במלחמותיהם והן על עמידתם במערכה הרוחנית של החיים – שיוכלו להגשים ולקיים את השבועה שניטלה בהר גריזים ובהר עיבל (מסעו של אברהם, עמ' 65).
וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ – רש"י מפרש שהכנעני היה אז בעיצומו של כיבוש הארץ מידי זרעו של שם, אשר החזיק בה קודם לכן. אברהם מעולם לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה בשאלה: "אם הארץ מובטחת לזרעי, מדוע מתרחש בה כעת כיבוש זה? מדוע לתת אותה לכנעני למשך מאות שנים ולשלוח את צאצאיי לגלות מצרים? לשם מה נחוצה דרך מפותלת זו אל הגאולה?". אילו שאל אברהם שאלות אלו, היה מאבד את ייחודו ולא היה נעשה לאבי האומה הישראלית. תחת זאת בנה מזבח, כאות להתמסרותו ולהתבטלותו הגמורה לפני ה' (לחשוב בקול – בראשית, עמ' 113–116).
(7) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ – אברהם בנה מזבח, אך לא הקריב עליו דבר. המזבח כשלעצמו שימש סמל לכניעתו, להתמסרותו ולאמונתו המוחלטת, חסרת הגבולות בבוראו. היה זה מעשה הקרבה עליון – הקרבת גאוותו, יהירותו ותחושת עצמאותו (מסעו של אברהם, עמ' 67).
לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו – מדוע ראה הכתוב צורך לציין "הַנִּרְאֶה אֵלָיו"? הרי די היה לומר "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'". אברהם בנה את המזבח משום שאחרי חיפוש מאומץ ובלתי נלאה אחר הארץ המובטחת, אישר הקב"ה את בחירתו באמצעות התגלות. אברהם ידע כי בחירתו האינטואיטיבית הייתה נכונה, ובנה מזבח לה' שנראה אליו ואישר את בחירת הארץ.
קהילת הברית נדרשת לחוש שישי המאפשר לה להימשך בספונטניות אל הקודש ולהתרחק מן החול. אברהם הועמד במבחן כדי לבדוק האם ניחן ביכולת זו, וכל ייעודו היה תלוי בתוצאות מבחנים אלו (מסעו של אברהם, עמ' 61). עד לאותו רגע, ככל הנראה, אברהם מעולם לא חווה מפגש ישיר עם ה'. הוא חש הכרת תודה וחוב כלפי ה' מעצם העובדה שחיפש אותו, יצר עמו מגע ופתח עמו בדו-שיח. הרמב"ן מציין כאן שציווי "לך לך" היה אמנם פקודה, אך אברהם באותו שלב טרם חווה את מלוא המפגש הישיר עם הבורא. כעת מתואר אלוהים כמי ש"נראה אליו" – וכעת הוא גם בן לווייתו. סוף סוף, לאחר שחי חיי בדידות שבהם נדמה היה לעיתים שאלוהים אינו עונה לתפילותיו, מצא אברהם את האל שבשמו דיבר זמן כה רב, שאת חוקיו לימד ואת מוסרו הפיץ ברבים (מסעו של אברהם, עמ' 68–69).
(8) וְהָעַי מִקֶּדֶם – רש"י מעיר כי אברהם צפה ברוח קודשו שבניו עתידים להיכשל באותו מקום בעת כיבוש הארץ בימי יהושע. יהושע הקדיש לה' את שלל יריחו – העיר הראשונה שנכבשה – אך עכן נכנע לפיתוי ומעל בחרם (יהושע ז). בעטיו של חטא זה נחלו ישראל תבוסה בקרב על העי, שהייתה העיר הבאה שניסו לכבוש – הקרב היחיד שבו נוצח יהושע.
מעניין לציין כי לעיל (פסוק ו) פירש רש"י שאברהם התפלל על בניו כשיילחמו באנשי שכם, אך כאן אין כל רמז לכך שהתפלל עליהם לקראת הקרב בעי. הוא נמנע מלהפגיע בעד עמו משום שסבר שתבוסת העי הייתה ראויה ומוצדקת. אלוהים העניש את העדה כולה אף שאיש לא סייע בידי עכן, שכן כל יחיד חייב לראות עצמו אחראי לקהילה כולה. ביום שבו חצו בני ישראל את הירדן ונכנסו לנחלתם, נחשף בפניהם עקרון הערבות ההדדית: כל יהודי ערב לכלל, והכלל ערב לכל יחיד. בשל הצורך שילמדו לקח יסודי זה, נמנע אברהם מלהתפלל בעדם במקום ההוא (מסעו של אברהם, עמ' 66).
(9) וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה – אברהם נכנס לארץ כנען מצפון, חבלה הפורה ביותר של הארץ. אברהם היה רועה צאן ונזקק למרעה; מדוע, אם כן, לא קבע את מושבו באחד מעמקי הצפון? רש"י משיב שאברהם נע דרומה לעבר ירושלים – קדושתה של ירושלים משכה אותו אל עבר הנגב. אברהם נמשך לקדושה באינסטינקט טבעי, כדבורה הנמשכת אל צוף הפרח (מסעו של אברהם, עמ' 63).
(10) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ – מדוע הביא אלוהים רעב על הארץ ואילץ את אברהם לרדת למצרים זמן קצר כל כך לאחר בואו? רש"י מבאר שהדבר נועד "לנסותו": כיצד יגיב אברהם לתרבות ולציוויליזציה המצרית? האם יסוחרר וייכנע בפני החברה המצרית, אידיאליה, הפילוסופיה שלה והשקפותיה, או שמא יעמוד בפרץ, ינצח וישמור על אמונתו?
אברהם נדרש לרדת למצרים כדי להכיר אותה מקרוב; היא הייתה אז מרתקת ומושכת ביותר. ניסיון זה חזר על עצמו פעמיים נוספות – אצל יעקב בחרן ואצל יוסף במצרים – כדי להראות שיהודי מסוגל לחיות בגלות ולשמור על זהותו הרוחנית: בין אם בעוני כפועל יומי וכרועה צאן, ובין אם בעושר ובמותרות כמשנה למלך בארץ נכר. התורה מתארת את ניסיונות האבות משום שהם הטביעו חותם על גורל בניהם אחריהם. אברהם יצא ממצרים כמי שלא רק שמר על זהותו, אלא אף התחזק ברוחו ביתר שאת (מסעו של אברהם, עמ' 119–120).
(11) כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא – כאשר רדף פרעה אחרי בני ישראל ביציאת מצרים, משתמשת התורה שוב בבניין הפעיל, "הִקְרִיב", במקום בבניין קל, "קָרַב" (שמות יד, י). לפי רש"י, השימוש בבניין הפעיל בא להעצים ולהדגיש את הפעולה: פרעה היה כה נחוש להשיב את ישראל, עד שהשקיע מאמץ מיוחד להשיגם במהירות. בדומה לכך, גם כאן נדרש אברהם למאמץ מיוחד וכפייה עצמית, משום שרצה בכל מאודו להישאר בארץ ישראל והיה עליו להכריח את עצמו לעוזבה.
יחד עם זאת, מצרים אכן משכה את ליבו של אברהם: היא הייתה המטרופולין הגדול של המזרח הקדום, מוקד של מדע, טכנולוגיה ותרבות מפותחת, והשפעתה הייתה עצומה. אילו הייתה מצרים מצטרפת אל אברהם, גאולת האנושות הייתה מושגת במהרה. אברהם אמנם לא הצליח לשכנע את אנשי כשדים – המרכז התרבותי הנוסף של אותם ימים – אך ניסה את כוחו בשנית במצרים, וגם שם נחל אכזבה (מסעו של אברהם, עמ' 105).
(14) וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה – בכל פעם שהקב"ה מדבר עם אברהם על שרה, הוא מזכיר את שמה. כאן, לעומת זאת, היא נותרת אנונימית – "הָאִשָּׁה" – ושמה הושמט במכוון, כפי שקורה גם בפסוק הבא שבו מסופר כי נלקחה לבית פרעה.
השם "שָׂרַי" עניינו "שרתי", גבירה נכבדה. מעמד זה עמד לה רק כל עוד שהו בארץ כנען; מרגע שחצו את גבול מצרים, איש לא התעניין עוד באישיותה הרוחנית, במנהיגותה או במעמדה כנביאה (שמות רבה א, א). המצרים בחנו נשים מנקודת מבט אחת בלבד: האם הן מושכות מבחינה גופנית (מסעו של אברהם, עמ' 115).
(17) עַל דְּבַר שָׂרַי – המצרים נענשו "עַל דְּבַר שָׂרַי" מפני שהשפילו את מעמדה של שרה, שהייתה אישיות דגולה ויוצאת דופן, בהתייחסם אליה כאל אישה יפה ואנונימית גרידא. זה היה ההבדל התהומי שבין עדת אברהם לבין החברה המצרית: אברהם ראה באשתו את "שָׂרַי" – שליטתי ומלכתי. הוא מעולם לא פקד עליה מה לעשות; אדרבה, היא זו שהורתה לו כיצד לנהוג (ראו בראשית כא, יב). היא הייתה שיעור קומה רוחני הניצב שכם אל שכם עם אברהם (מסעו של אברהם, עמ' 115). האם תרצה להעמיק באחד המוטיבים המרכזיים שהועלו כאן – כגון מושג "הענן המסתיר", הדיאלקטיקה של הבדידות מול הרעות עם האל, או מעמד השותפות בין אברהם לשרה?