במכתב למערכת שנשלח לאחרונה, כותב זועם הכריז כי הרב דוב לנדו יישא באחריות בפני בית דין של מעלה על כך שהורה לבחורי ישיבות להישאר בבית המדרש במקום להתגייס לצבא. לא היה שמץ של ספק בטון דבריו: הוא יודע כיצד שופטים בשמיים, והוא משוכנע שהרב לנדו נידון לגינוי.
כדי להגיע לפסק דין כה גורף, על האדם להניח כמה הנחות מדהימות:
שהוא בעל גישה ישירה לפנקסו של בית הדין של מעלה, ויודע בוודאות מוחלטת מי ראוי לשכר ומי לעונש.
שנקודת מבטו היא המציאות האובייקטיבית, כשהוא מערבב בין רגש אישי עז לבין עובדה שאין עליה עוררין.
שהוא מבין את הסוגיה טוב יותר מהרב לנדו, כאילו ראש ישיבה קשיש פשוט כשל בהבנת היסודות [הרי זה מפורש ברמב"ם – לא כן??].
האם ייתכן שהכותב צודק בדאגותיו הבסיסיות? אולי. אני ודאי איני מתיימר לטעון בוודאות שפסיקתו של הרב לנדו חסינה מכל ערעור. כמו רוב היהודים, יש לי עמדות מוצקות משלי בנושא, אך איני טוען למונופול על האמת המוחלטת.
ועם זאת, מה שמעורר בי אי-נחת הוא היעדר כל היסוס מצד הכותב. עמדתו של הרב לנדו אינה פסיקה חדשנית או חריגה; היא משקפת את הקונצנזוס של כמעט כל גדולי התורה הליטאים והחסידיים המרכזיים מאז 1948. גם אם אדם מתנגד בתוקף לאותו קונצנזוס, מנה צנועה של ענווה ראוי שתמתן את הרטוריקה שלנו.
ענווה פירושה ההכרה בכך שהחזקה בדעה נחרצת אינה הופכת אמונות מנוגדות לחסרות שחר לחלוטין. פירושה גם שמירה על מידה מספקת של הגינות כדי להכיר בכך שפסקו של הרב לנדו נובע ממאמץ כן ומקודש לקיים את דבר ה', ולא מאדישות. מחלוקת היא לגיטימית; הטענה לאחיזה בפטיש השופטים של בית דין של מעלה – אינה לגיטימית.
In a recent letter to the editor, an angry [but surely well-meaning] writer declared that Rav Dov Landau will be held liable before the Beis Din Shel Ma’alah for directing yeshiva students to stay in the beis medrash instead of joining the army. There was not a trace of doubt in his tone: he knows how Heaven judges, and he is convinced that Rav Landau is destined for condemnation.
To arrive at such a sweeping judgment, one has to make some startling assumptions:
That he has direct access to the Heavenly Court’s ledger, knowing with absolute certainty who merits reward and who warrants punishment.
That his perspective is objective reality, conflating intense personal sentiment with indisputable fact.
That he understands the sugya better than Rav Landau, as though an elder Rosh Yeshiva simply failed to grasp the fundamentals [I mean, it is EXPLICIT in the Rambam - isn't it??].
Could the writer be right in his underlying concerns? Perhaps. I certainly don’t profess certainty that Rav Landau’s ruling is without challenge. Like most Jews, I have my own strong views on the matter, but claim no monopoly on absolute truth.
Yet what gives me pause is the sheer lack of hesitation on the writer's part. Rav Landau's position is not a novel, rogue ruling; it represents the consensus of nearly every major Lithuanian and Chassidic gadol since 1948. Even if one vehemently disagrees with that consensus, a modest dose of humility ought to temper our rhetoric.
Humility means acknowledging that holding a strong opinion does not render opposing convictions entirely invalid. It also means maintaining enough grace to recognize that Rav Landau’s psak emerges from a sincere, consecrated effort to uphold the word of God, not indifference. Disagreement is legitimate; claiming to hold the gavel of the Heavenly Court is not.
