Two Blessings from the Torah
Most blessings are of rabbinical origin. There are, however, two exceptions to this rule — blessings that are derived directly from the Torah itself. The first is Birkat Hamazon, recited after meals; the second is the blessing said before learning Torah.
The obligation to bless God after eating bread is stated explicitly:
“When you eat and are satisfied, you must bless the Lord your God...” (Deut. 8:10).
The Sages derived the blessing before studying Torah from the verse,
“When I proclaim God’s name [or: when I read God’s teaching], praise our God for His greatness” (Deut. 32:3).
These two blessings differ not only in the source for our feelings of gratitude — one is for physical nourishment, the other for spiritual sustenance — but also in when they are said. Why is Birkat Hamazon recited after the meal, while the blessing for Torah study is recited before studying?
Two Benefits of Food
We derive two benefits from food. The first is our enjoyment from the act of eating, especially if the food is tasty. This is a fleeting pleasure, but it nonetheless deserves to be acknowledged. The primary benefit from eating, however, is the sustenance it gives our bodies, enabling us to continue living. This primary benefit reflects the nutritional value of the food, regardless of its taste.
Our recognition of the principal benefit of eating should take place after the meal, when the body digests and absorbs the food. Since Birkat Hamazon expresses our gratitude for physical sustenance, its logical place is at the end of the meal.
Parenthetically, there are also blessings that are reciting before eating. These blessings are in recognition of our pleasure in the act of eating itself. We acknowledge this secondary benefit of eating with rabbinically-ordained blessings.
Two Benefits of Torah Study
Torah study also provides us with two benefits. The first is the knowledge acquired in practical areas of Halachah, enabling us to live our lives according to the Torah’s wisdom.
The second benefit lies in the very act of learning Torah. Torah study in itself is a tremendous gift, even if it does not provide any practical applications. When we learn Torah, the soul is elevated as our minds absorb the sublime word of God.
Which benefit is greater? The Sages taught that the unique sanctity of the Torah itself is higher than all deeds that come from its study: “One who studies Torah for its own sake is raised and uplifted above all actions” (Avot 6:1). The benefit of practical knowledge is important, but is only a secondary gain.
Therefore, we recite the blessing over Torah before studying. If the blessing was meant to acknowledge the practical benefit of how to perform mitzvot, then it would be said afterwards, since this Halachic knowledge is gained as a result of Torah study. But the blessing over Torah refers to the principal gift of Torah study. When we bless God before studying, we acknowledge the spiritual elevation that we enjoy in the very act of contemplating God’s Torah.
Now we can understand why the source in the Torah for this blessing reads, “When I proclaim God’s name.” Why does the verse refer to the Torah as “God’s name"? This blessing requires that we recognize the sublime inner essence of the Torah as “God’s name.” With awareness of this truth, Torah study can enlighten and uplift us “above all actions.”
(Gold from the Land of Israel, pp. 307-309; adapted from Ein Eyah vol. I, p. 103 (on Berachot20).)
(ברכות כא א): "מנין שברהמ"ז לאחריה מן התורה כו', מנין לברכת התורה לפני' מן התורה, שנאמר כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו".
במזון יש שתי טובות שאנו מקבלים מהשם ית', טובת הנאת האכילה לשעתה, שראוי להודות ע"ז אף אם לא ימשך מזה תכלית המשכת החיים, והטובה העיקרית היא טובת המשכת החיים שבא מן המזון. בתורה נמצא ג"כ ב' טובות, טובת התלמוד בהביאו לידי מעשה, כי ידע לפלס דרכיו ע"פ התורה. וטובת הלימוד עצמו, בהיותו מתעלה לקדושת עסק תוה"ק שהיא תורת חיים מאור פני מלך חיים.
והנה מן התורה ראוי לברך על ההנאה העקרית וההנאה הטפילה ראויה להתרחב מדרבנן, כדי שתשלם ג"כ הכרתינו להבחין בין ההטבה העקרית להנמוכה ממנה. ע"כ בברהמ"ז, שהטובה העקרית היא המשך החיים שבא מכחה והיא באה לאחר האכילה ע"י פעולת העיכול, ע"כ ברכת המזון לאחריה מן התורה. אבל בתורה, הקדושה הנעלה של עצם התורה, היא באמת נעלה על כל מעשים, שהעוסק בתורה לשמה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. ושלימות האדם, בהשגת האמתיות שבתורה אף בזה שאין בו מעשה, גדול ורם מאד יותר מההכשר שבא להמעשים מת"ת. ע"כ אף שהמעשים יתוקנו ע"י התורה רק אחר הלימוד, שכבר עלתה בידו הידיעה, עכ"ז ברכת התורה דוקא לפניה היא מה"ת, למען דעת שרוממות ערך התורה היא עצם הדרישה בה, והלימוד עצמו בתורת ד' הוא חיינו ואורך ימינו. וזה אנו משיגים תיכף בהתחלתינו ללמוד. ע"כ אמר הכתוב "כי שם ד' אקרא", שאנו צריכים להכיר רוממות התורה מצד שהיא שם ד', ובה נדע שמו הגדול ובאורה לנו אור, שהוא דבר נעלה מכל המעשים, וכל חפצים לא ישוו בה כדברי הירושלמי בריש פאה, אפי' כל התורה כולה אינה שוה לד"א מן התורה וכדרשת הבבלי בעירובין2 חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות, חפצים אלו מצות ומע"ט, חפצי וחפציך לא ישוו בה.
