תניא פרק ל"א
והנה, אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בעניינים הנ"ל כשעה ושתים, להיות בנמיכת רוח ולב נשבר, יבא לידי עצבות גדולה - לא יחוש.
ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה, כי בצד הקדושה כתיב "עוז וחדוה במקומו", ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, וכן לדבר הלכה וכו', אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא - היא מבחינת טוב שבנוגה [ולכן כתב האר"י ז"ל, שאפילו דאגת העוונות אינה ראויה כי אם בשעת הוידוי ולא בשעת התפילה ותלמוד תורה, שצריכים להיות בשמחה שמצד הקדושה דווקא]. אף על פי כן, הרי כך היא המדה, לאכפיא לסטרא אחרא במינה ודוגמתה, כמאמר רבותינו ז"ל "מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא", ופגע בו כיוצא בו.
ועל זה נאמר (משלי יד כג): "בכל עצב יהיה מותר", והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב, כדלקמן.
אך באמת, אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בסטרא אחרא נקראים בשם "עצבות" כלל בלשון הקודש, כי:
עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו,
אבל מרירות ולב נשבר, אדרבה, הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר, רק שהיא חיות מבחינת גבורות קדושות, והשמחה מבחינת חסדים, כי הלב כלול משתיהן.
והנה, לעתים צריך לעורר בחינת גבורות הקדושות, כדי להמתיק הדינים, שהם בחינת נפש הבהמית ויצר הרע, כששולט חס ושלום על האדם, כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה א): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב", והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך.
אך שעת הכושר, שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם, היא בשעה שהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא, או כך בלי שום סיבה, אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ"ל ולקיים מאמר רבותינו ז"ל "לעולם ירגיז וכו'" כנזכר לעיל, ובזה ייפטר מהעצבות שממילי דעלמא.
ואחר-כך יבוא לידי שמחה אמיתית, דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפליים אחר הדברים והאמת האלה הנ"ל, לאמר ללבו: "אמת הוא כן בלי ספק שאני רחוק מאד מה' בתכלית ומשוקץ ומתועב כו', אך כל זה הוא אני לבדי, הוא הגוף עם נפש החיונית שבו; אבל מכל מקום יש בקרבי חלק ה' ממש, שישנו אפילו בקל שבקלים, שהיא נפש האלהית עם ניצוץ אלקות ממש המלובש בה להחיותה, רק שהיא בבחינת גלות. ואם כן, אדרבה, כל מה שאני בתכלית הריחוק מה' והתיעוב ושיקוץ, הרי נפש האלהית שבי בגלות גדול יותר, והרחמנות עליה גדולה מאד, ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה להשיבה אל בית אביה כנעוריה קודם שנתלבשה בגופי, שהיתה נכללת באורו יתברך ומיוחדת עמו בתכלית, וגם עתה כן תהא כלולה ומיוחדת בו יתברך כשאשים כל מגמתי בתורה ומצות, להלביש בהן כל עשר בחינותיה כנ"ל, ובפרט במצות תפלה, לצעוק אל ה' בצר לה מגלותה בגופי המשוקץ, להוציאה ממסגר ולדבקה בו יתברך".
וזו היא בחינת "תשובה ומעשים טובים", שהן מעשים טובים שעושה כדי להשיב חלק ה' למקורא ושרשא דכל עלמין.
וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה, היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב ושבה אל בית אביה כנעוריה בשעת התורה והעבודה, וכמאמר רבותינו ז"ל להיות "כל ימיו בתשובה". ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה, כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה, ויצא לחפשי אל בית אביו המלך, ואף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו (וכמו שכתוב בזהר דנקרא "משכא דחויא"), כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית לא נהפך לטוב ליכלל בקדושה, מכל מקום תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף.
והנה, בחינה זו היא בחינת יציאת מצרים, שנאמר בה (שמות יד ה): "כי ברח העם". דלכאורה הוא תמוה, למה היתה כזאת? וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם?! אלא, מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי, כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה, רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלהית מגלות הסטרא-אחרא היא טומאת מצרים ולדבקה בו יתברך, וכדכתיב (ירמיהו טז יט): "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה" וגו', (שמואל ב כב ג): "משגבי ומנוסי" וגו', והוא (תהלים נט יז): "מנוס... לי" וגו'. ולכן, לעתיד, כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ, כתיב (ישעיהו נב יב): "ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה'" וגו'.
ולהיות בחינת תשובה זו ביתר שאת ויתר עז מעומקא דלבא, וגם שמחת הנפש תהיה בתוספת אורה ושמחה כאשר ישיב אל לבו דעת ותבונה לנחמו מעצבונו ויגונו לאמר כנ"ל:"הן אמת כו' אך אני לא עשיתי את עצמי. ולמה עשה ה' כזאת, להוריד חלק מאורו יתברך הממלא וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיב, והלבישו במשכא דחויא וטפה סרוחה? אין זה כי אם ירידה זו היא צורך עליה, להעלות לה' כל נפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה וכל לבושיה, הן בחינת מחשבה דבור ומעשה שלה, ע"י התלבשותן במעשה דבור ומחשבת התורה [וכמ"ש לקמן ענין העלאה זו באריכות איך שהיא תכלית בריאת העולם]. ואם כן, איפוא, זאת אעשה, וזאת תהיה כל מגמתי כל ימי חלדי לכל בהן חיי רוחי ונפשי, וכמו שנאמר (תהלים כה א): "אליך ה' נפשי אשא", דהיינו לקשר:
מחשבתי ודיבורי - במחשבתו ודבורו ית', והן הן גופי הלכות הערוכות לפנינו,
וכן מעשה- במעשה המצות.
שלכן נקראת:
התורה - (תהלים יט ח): "משיבת נפש", פירוש, למקורה ושרשה.
ועל זה נאמר (תהלים יט ט): "פקודי ה' ישרים משמחי לב".
Chapter 31
The following 6 ideas are introduced / explained in this chapter:
Joy following the sadness
Chop Em Down
Sadness vs Bitter
The Meditation
Why they Ran
Remember Your Unity
Joy following the sadness
Why one shouldn’t worry about the sadness that will occur from the humbling meditations mentioned before
After a person thinks about these matters for an hour or two one may become quite saddened; although sadness is from the Kelipah (and sadness over sins in the proper times is from the good in Kelipah but Kelipah nonetheless) while holiness is the side of joy like it says “energy and strength in his (G-d’s) place” and G-d’s Shechinah (presence) only rests when one is happy nevertheless the way to break the Kelipah is through “fighting fire with fire” (lit. through it own methods).
Chop Em Down
An example of breaking the Yetzer Hara through itself
As our Sages say, from the wood of a tree comes the ax that chops it down.
How joy follows sadness
This is what it says, “in every sadness there will be a benefit”, referring to the joy that will follow it as we will shortly explain:
Sadness vs Bitter
The real terminology of sadness in Hebrew and its distinction to bitterness
However in the Holy-Tongue (Hebrew) sadness does not really refer to what we are referring to for we are referring to merirus/bitterness where a person is sort of angry over their position (their sins) and desires repentance; sadness (in Hebrew) connotes a person whose feeling is dullness, heaviness, his heart is like stone (lacking emotional agitation).
The Meditation
The joy from bitterness
A person should think that “although what I am saying is true, that I am actually far from G-d and low, despicable etc. however this is my body but within my body is a part of G-d (the G-dly Soul) and it’s truly a great pity on this Soul stuck in such a person (filthy etc.) thus I will put all my effort in rescuing this Soul from its prison and returning it to its source, the living G-d through Torah study and especially in prayer asking Hashem to release it from its prison (as when one cries to G-d one unites his Soul with G-d) and especially in good deeds referring to deeds that will unite my Soul with G-d (like giving charity etc.)”.
And thus can there be a greater joy then when a prince is released from a filthy dungeon where he is forced to mill wheat and returns to the palace in glory, similarly my Soul through the Torah and Mitzvahs that I am doing reconnects to G-d. Now although my body is still as it is (called a serpents skin) being filled with Kelipah which is still the source of the body nevertheless the person needs to elevate the joy of the Souls freedom to the extant that this overpowers their sadness over the bodies despicableness.
Why they Ran
The comparison to the Exodus from Egypt
And this is similar to when the Jewish people ran away from Egypt. Why did they have to run away? If they had told Pharaoh they were leaving at that stage he would have been compelled to let them go. The reason is, they were trying to get their Souls out of the mire and guck of Egyptian immorality and Kelipos which had greatly affected their body and it did not leave them until the giving of the Torah. However when Moshiach comes and G-d will remove the evil within the bodies, it says we will not exit rushingly (for we will not need to escape evil for it will have disappeared).
Remember Your Unity
Always maintaining this high
One should maintain this constant joy within Davening learning and helping others (the joy of the princes return home) and furthermore a person needs not to feel bad for having elevated the Soul, they can feel the joy of the Soul.
How this is the purpose of the world
As we know the purpose of the world is that G-d desired a dwelling place down below thus when I return to G-d, my Soul and through its participation in the speech, the actions, and the thoughts the Nefesh Habihamis (animal Soul and body) are forcibly retuned to G-d as well which is the reason G-d took a part of himself and placed it in my body thus I am fulfilling the purpose of my life.
And this is what it says that the Torah of Hashem is Mshivas Nefesh (returns Souls) for through the Torah and Mitzvahs one returns their Soul (and its mission, meaning the body) to G-d.
[From kabblahwisdom.org]
