“When you eat and are sated, you must bless the Lord your God for the good land that He has given you.” (Deut. 8:10)
The Torah does not specify the exact text of Birkat Hamazon, the blessing recited after eating a meal. The Talmud, however, informs us that it comprises four blessings, authored over a period of a thousand years:
Moses composed the first blessing, Ha-Zahn (“the One Who provides sustenance for the entire world”), when the manna fell in the desert.
Joshua composed the second blessing, Al Ha'Aretz (“For the Land”), when the Jewish people entered the Land of Israel.
David and Solomon composed the third blessing, Boneih Yerushalayim (“the One Who rebuilds Jerusalem”). David, who established Jerusalem as his capital, wrote, “Your people Israel and Your city Jerusalem.” And Solomon, who built the Temple, added, “The great and holy Temple.”
The Sages of Yavneh1 composed the final blessing, HaTov ve-haMeitiv (“The good King and Benefactor”), to commemorate the miracle that occurred with the dead of the city of Beitar. These Jews were killed by the Romans during the failed Bar Kochba revolt of 135 C.E. For months, the Roman authorities refused to let them be buried, but miraculously, their bodies did not rot.
The Order of the Blessings
Is there a pattern to the order of these four blessings? Rav Kook explained that the blessings follow a clear progression: from the needs of the individual to those of the nation; and from our physical needs to our spiritual aspirations.2
The very acting of eating contains a certain spiritual danger. Over-indulgence in gastronomic pleasures can lower one’s goals to the pursuit of sensual gratification and physical enjoyment. The Torah therefore provided a remedy - a special prayer to be recited after the meal. Birkat Hamazonis “a ladder resting on the ground yet reaching the Heavens,” a spiritual act that enables us to raise ourselves from petty, self-absorbed materialism to lofty spiritual aspirations.
In order to attain this higher awareness, we must climb the ‘ladder’ step by step:
The first rung of the ladder relates to our own personal physical welfare.
On the next rung, we express our concern for the physical welfare of the nation.
On the third rung, we focus on the spiritual well-being of the nation.
Lastly, we aspire to be a “light unto the nations,” a holy people who influence and uplift all who were created in God’s image.
This progression is accurately reflected in the blessings of Birkat Hamazon. First, we recite the blessing of “Who sustains the world,” composed when the manna fell. This prayer corresponds to the physical needs of each individual, just as the manna-bread sustained each Israelite in the barren desert. The manna also provided loftier benefits, as it spiritually uplifted all who witnessed this miracle. But its primary function was to provide for each individual’s physical needs.
The second level — concern for the physical welfare of the entire nation — is the subject of the second blessing, “For the Land.” When Joshua led the people into their own land, the Land of Israel, he set the stage for the establishment of a nation with all of the usual national assets: security and defense, self-government, agriculture, economy, natural resources, and so on.
Concern for the spiritual well-being of the Jewish people is the theme of the third blessing, which deals with the spiritual center of the Jewish people: Jerusalem. King David composed the first part, “For Your people Israel and Your city Jerusalem,” expressing our prayers for the spiritual state and unity of the Jewish people.
King Solomon added, “For the great holy Temple.” This reflects the highest goal: the spiritual elevation of all humanity. When dedicating the Temple, Solomon prayed that this holy building — “a house of prayer for all nations” — would ensure “that all the peoples of the world will know that God is the Lord, there is no other” (I Kings 8:60).
In this way, Birkat Hamazon bestows profound spiritual value to our private meals — a prayer that guides us, step by step, to a holier world.
The Promise of Beitar
One might become discouraged, however, when faced with the bitter reality of the exile and the current state of the Jewish people. Therefore, the rabbis of Yavneh, following the destruction of the Temple and the failed Bar Kochba revolt, composed the final blessing, “The good King and Benefactor.”
With the fall of the great city of Beitar, the last hopes for Jewish independence were crushed for thousands of years. Nonetheless, the Sages saw tremendous significance in the fact that the dead did not decompose, and were eventually given a proper burial. This was a Heavenly sign that even if the nation of Israel appears to be lifeless, struck down by the sword of our enemies, we nonetheless retain our spiritual essence, like an inner fire smoldering imperceptibly inside a black piece of coal, cool to the touch. We are confident that we will yet attain our highest aspirations, despite the many years we may have to wait. Just as those who sleep in the dust will return to life in the appointed hour, so too, the Jewish people will rise to national greatness in the end of days.
(Sapphire from the Land of Israel. Adapted from Ein Eyah vol. II, p. 218)
1 Rabban Yochanan ben Zakai transferred the Sanhedrin from Jerusalem to Yavneh after Jerusalem’s destruction at the hand of the Romans in 70 C.E.
2 A similar progression may be found in the requests of the Amidah prayer.
"אר"נ, משה תקן להם לישראל ברכת הזן כשעה שירד להם המן, יהושע תקן ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו כונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי כיתר, דאמר"נ אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו המטיב שנתנו לקבורה".
החוט המחריז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים במה שהפרטים מוצאים אשרם בכלל הגדול. ע"כ בהיות האכילה משפלת את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו מראש בעצת ד' הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לעלות משפלות הפרטי אל רוממות הכלל. אמנם סדרי הבנין הכללי צריכין להיות מותחלים מהפרטים, ע"כ ראשית הכל צריך הקיום הגופני הפרטי ואחריו הקיום הגופני הכללי. ואחר שעלו ביד האומה שתי אלה, אז צריך להתחיל התיסדות הצורה הפרטית, בתור אומה דואגת לעצמה, לקיומה וצביונה, ואח"כ תגיע עד הצורה הכללית, בדאגתה לכל המון גויים ברואים בצלם אלהים. אמנם כאשר במשך הגלות הלב חרד אל אלה התעודות, שאחרי שהננו נדכאים בהמון צרות ופזורים נוראים, שלא תפסד חלילה הצורה הפרטית מהאומה ועמה יחד תאבד חס ושלום התקוה הגדולה, שעתידה על ידה להיות בקץ הימים, אל כללות האדם. אמנם מובטחים אנחנו על שמירת צורתינו הפרטית גם אם נחשבנו כמו חללים, בכל זאת תחיינו רוח ד' ועמה יחד תתרקם בסתר התעודה הנפלאה שתצא אל הפועל בקץ הימים, לקרא בשם ד' אל עולם באזני כל האנושיות, שאז נראה שאין לנו דבר שיהי' מונע את הקישור הנפלא של פרטיות הפרטים אל גדולת הכלל היותר כולל ויותר נשגב. ע"כ קודם לכל תקן משה הזן בשעה שירד להם המן לתקנתם וקיומם החומרי הפרטי. אמנם, בהיות דור המדבר ההכנה לכל המסיבות האדירות שנולדו ושעתידין להולד בעולם ע"י ישראל, ע"כ אם שעל פי הסדר ראוי שתהי' המטרה הראשונה הקיום הגופני הפרטי, שמבלעדו אין חומר במה לבנות צורות וכללים. אבל כבר היו בתוכן כלולים כל ההכנות היותר נשגבות, כי דרך ההנהגה הניסית והמון האמתיות שנתגלו על ידה הם האירו הדרך לכל התוצאות העתידות. ע"כ הי' המן מתגבר עד שיהיו רואין אותו ויודעין ממנו מלכי מזרח ומערב, שקיום האומה לבדה מבלי האמצעים לקיומה בטבע הפשוט היתה ההכנה לישר לב עמים רבים לדעת את ד', מ"מ כחק הסדר, הערך הגלוי בזה הוא הקיום הגופני הפרטי. ואח"כ עלינו מזה שנכנסנו לארץ, ובאנו אל מצב דאגה של הקיום הכללי הגופני. ע"כ תיקן יהושע ברכת הארץ כשנכנסו לארץ, שבאנו אל המדרגה השני' ממעלת ההתקדמות הדרושה לנו. אח"כ דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים, שכבר בא הזמן ליסד מרכז רוחני כללי לכלל האומה. אמנם בזה תיקן דוד על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, היינו הדאגה הרוחנית עבור ישראל עצמם, במה שכל ישראל יתאגדו ע"י ירושלים לעם אחד בצורתם הרוחנית, ובזה נשלמה המטרה הרוחנית הלאומית הפרטית. ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש, להעיר ג"כ על המטרה העליונה של הרוחנית הכללית, כמו שאמר' ביסוד הבית "למען דעת כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים אין עוד". ע"כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב. ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב על השולחן אשר לפני ד'. אמנם שלא יפול לבבו עליו ממראה עיניו מנפילת הגלות, באין הכרה לרוח החיים הנשגב הנתון בכלל העם הנפלא אשר בחר בו ד' להיות לאור עולם, ויתיאש מההצטיינות הפרטית מיראתו שע"י ביטול כל היסודות הלאומיים תפסד ג"כ הצורה הלאומית הפרטית, ואז אין עוד על מה לחול התקוה הכללית היותר רוממה. ע"כ תקנו ביבנה הטוב והמטיב כנגד הרוגי ביתר שהוא סימן לדורות, כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתינו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בא תבא בזמנה. וזאת היא דוגמת הגבורה המורה על שמירת ישיני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, כן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים. וזהו הטוב לעצמינו שלא הסריחו, כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית. ולא זו בלבד כי גם לא תגע ג"כ באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו להיות מטיבים לזולתינו. והמטיב שנתנו לקבורה, עד עת קץ שיעמדו לגורלם הנשגב. ע"כ הכל הולך אל הכלל הגדול שקשר הקדושה ורוממות הנפש שראוי להמצא ברגשי לב כל אדם מישראל בבאו לשבת על שולחנו, אין עצב הגלות ומראהו האיום מערבב כלל את אור האמת, שמראה בעליל שיצא כנגה צדקינו וישועתינו כלפיד יבער, ולאות ומופת מגמתינו העליונה. כבר הננו מבארים ביסוד התחלת המעלה בההודאה על הקיום הפרטי, כי לבבינו מרגיש כי טוב ד' על כל בריותיו. ועל מה שזן את העולם כולו אנחנו מודים לו, עד שאנו באים לסדר את הדרכים המובילים את המזון לתעודתו ע"י העבודה המסורה בידינו.
