Will Korbanos Be Nullified In The Future??

לזכות שמחה בן נעכא גיטל
לרפואת הרב אברהם יוסף בן ר' משה חיים
הרב זאב חיים בן חי' אידל
לע"נ ר' יואל בן ר' פינחס הלוי

Whenever I want to know what the Torah perspective is on any given topic, I listen or read what a certain rabbi says, and I know that the Torah view is the exact opposite. It is uncanny. He is right on the mark. He always manages to twist everything. לאורך ימים ושנים טובות [I even bless misguided people:-)]. 

I saw a video of his about Tisha B'av where he declared that he doesn't await the building of the Beis Hamikdash in order to bring korbanos because Rav Kook said that when the Beis Hamikdash is rebuilt there will be no korbanos. AHHHHHHHH!! 

So my question is - How is he so sure that we will pasken like Rav Kook in the future and not like the Rambam who writes [Melchaim 11/1] that we WILL be bringing korbanos in the future [even though the Rambam writes in the Moreh Nevuchim that korbanos were only necessary to wean the Jews off Avoda Zara which shouldn't be necessary in the future - maybe more about that another time]. This rabbi doesn't follow Rav Kook in other areas and belongs to a different school of thought [i.e. his own:-)] so why is he suddenly jumping on the bandwagon?? Too many people have opinions and then seek other of stature who say the same to bolster their own position but ultimately it is not the authority's opinion they are following but their own. This is shown when they can't find anyone to agree with them so they do their own thing regardless.  

So let us start from the beginning. This is not Rav Kook's chidush. It is a Medrash Tanchuma in Emor [י"ד] where it says: 

לעתיד לבא כל הקרבנות כלן בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם. 

So it is a much earlier source. A singular source which seems to fly in the face of what the Neviim and our tradition teach us about the future of days ["והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"] - but a source. 

Let us see what the Rav ztz"l writes: 

"ותכונת המוסר תתרומם כ"כ עד כדי הערת הצד החיובי של משפט בעלי החיים ביחשו של האדם אליהם, על העת ההיא שהיא ראש פסגת הגעת הקולתורה הטהורה, אמרו חז"ל דברם הגדול ומפליא כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא (תנחומא אמור יט). והכתוב אומר על קץ החזון "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי ג) והבליט מנחה מן הצמחים, במקום הקרבנות". (אוצרות ראיה ב עמ' 103).

The level of ethics will be so elevated that we will no longer have to sacrifice animals anymore. The pasuk says that our MINCHA will be sweet. The emphasis is on the mincha which is a flour offering and not an animal offering. 

He repeats this idea elsewhere in his commentary to the siddur: 

"לעתיד לבא שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-החיים, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה'", וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות". (עולת ראיה א רצב)

However, Rav Kook ALSO writes that our anticipation for the restoration of the korbanos is our most ideal striving. 

"הצפייה לבנין המקדש ולעבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילית ויותר עליונה". (ערפלי טוהר עמוד י).

In fact, the only way to fix our nation and the world is through the Beis Hamikdash and korbanos!

"וכל געגועינו לקרבנות בבנין המקדש הוא ממש לשכלל את האומה והעולם בכח אמיצים מאד, וזה אי אפשר כי אם ע"י תיקון העולם בבנין בית המקדש ובבנין האומה בארצה, הקודם לזה בהכרח, באיזה צורה שתהיה, ברוחניות ובחומריות". (אוצרות ראיה ד 46).

The Rav was aware of the psychological difficulty modern man has with the notion of animal sacrifice. But when Moshiach comes and the spirits of prophecy and the Ruach Hakodesh descend, both we and the nations will fully understand how critical korbanos are. 

"ובעניין הקרבנות, ג"כ יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים בע"ה כשתבא הישועה, ונבואה ורוח הקדש ישובו לישראל, כל האמור ביעודה כמאמרה. ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית, כי דבר ה' אשר עמנו, הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל, - ואותה יכירו גם כן כל העמים כולם. אבל מסכים אני עם כבוד תורתו, שאי אפשר לנו לגשת למעשה הקרבנות בלא הופעה של רוח הקדש גלויה בישראל. אמנם צפיה זו ג"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה, ויוכל להיות שפתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אנו מבקשים ומלאך הברית אשר אנו חפצים, - ואז יבנה בית המקדש במהרה בימינו". (אגרות ראיה ד, עמוד כד).

So what about the passage in the medrash about the nullification of korbanos [except for korban todah] in the future?

The answer given is that there will be two stages. In the first stage when Moshiach comes we will bring korbanos [as the Rambam rules] and then in a later stage [לעתיד לבוא] they will be nullified as the Medrash says. 

A lot more to say [bl"n].... ועוד חזון למועד !!:-) 

In the meantime, here is a passage from the Rav's חזון הצמחונות והשלום [if you can't understand it - find a chavrusa!! It's worth it]: 

על המתנגדים לקרבנות

ובקול דממה דקה אומרת חכמת ישראל הקבלה (שער המצות לארי ז"ל דפו"י דף צט, דפו"י דף מב): "מדרגת החי דלעתיד לבא תהיה כבחינת המדבר דעכשיו ע"י עליית העולמות". מי לא יבין שאי אפשר להעלות על הדעת שיקח האדם את בניו ברוח אשר יטפחם וירבה אותם להיטיב ולהשכיל ויזבחם וישפך דמם. אמנם הזמנים רחבים, שונים וארוכים ועת לכל חפץ. כל זמן שהמעמד המוסרי של האדם מכל צדדיו, בין מצד חלישות החומר שהיא תולדה ישרה יוצאת מהחולשה המוסרית, שצריכה ג"כ אליה, "תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם" (תהלים צ) הפגעים האנושיים ככללם, תולדות נאמנות הנה מעונותינו ועונות אבותינו, נצרכים הם לבל ירום לב האדם בגאותו, לבלע ולהשחית כל קושט ודת, לנאץ כל קדש, כל צדק ויושר, בין מצד עצם מדרגת המוסר הנמוכה שלא הגיע זמנה כלל להיות אפילו רשאה להטפל עם הצד המוסרי של משפטי בע"ח, ע"כ כל אותו הזמן הגדול והארוך שהאדם עודנו נזקק ונדרש לאכילת בשר, לזביחת בע"ח לצרכיו, כל הזמן שעוד יש חפץ בהחזקת החיץ המבדיל בין האדם ובין יתר החיים, מצד צורך שמירת מעלתו המוסרית שלא תתחבל ותתטשטש - כל הזמן הזה כמה מגונה יהיה, וכמה שפלות ערך והריסת מצב של התרוממות הנפש תביא לאדם דליגה פחזנית כזאת, אם כל זמן שלצרכיו החומריים יזבח בכל אות נפשו בע"ח לאכול את בשרם, ולהורות ההכרה הפנימית בחסדי ד' טובו ורוממות כבודו, אשר כפי הנטיה הטבעית החזקה מתבלטת היא בהקרבת קרבנות, "עולות מחים, וזבחי רצון" (תהלים סו) פה במקום הצורך לפתח את מקור האורה, של התנשאות האנושות בכלל, תמצא החמלה מקום; כאן יעשה האדם רחמני, ולא יוכל להתאכזר על בע"ח להעלותם קרבן? פה יאמר "שלחן ד' מגאל" (מלאכי א) נטיה כזאת איננה מורה רושם של התעלות רגש האדם לטובה, כ"א על נפילתו המדעית והמוסרית בכללה. מה שפל ונבזה יהיה האדם עם טענה כזאת, בעת אשר יגיע מצב המוסרי של האדם ער מעלה זו, עד כדי להכיר בהכרת אמת פנימית את צד העול שיש בנטיות (בנטילת?) חיי בע"ח. צריכה ההערה השכלית לעשות ראשית דרכה, בהוראת פעולתה על הצרכים החומריים של האדם, שתכליתם שפל ונבזה, ושרשם פתוח אל יסוד זוללות האדם השפלה. אמנם הקרבנות שהם באים לתעודה נעלה, להוציא אל הפועל את רגש הכרת הטוב, למקור הטוב, לאדון עולם הטוב והמטיב, יתברך שמו, שכח הכרת טובה היא כח מוסרי אביר ונאור המסתתר בנפש, ומבקש את תפקידו לצאת בפעולות מורגשות, שהפעולות הללו המה האותיות והתיבות שהמיות הנפש הזכה מתכנסות בהן, למען תוכל לשוב למנוחתה מעצמת געגועיה, להורות אות תודתה העמוקה, המתפרצת כפרץ מים רבים, כשטף נחלים גדולים רחבי ידים הזורמים בשאון דכים "מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ד' - עדותיך נאמנו מאד... ד' לאורך ימים" (תהלים צג) לפי הרגש הבריא והחזק, לפי רגש האנושי הטבעי, שלא נחלש כלל מרפיון לב ונקיפת נפש, מפקפוקים של פחד המצויים אצל חוטאים ופושעים היודעים מרת נפשם, "פחדו בציון חטאים" (ישעיהו לג) אבל ההרגשה הבריאה להכרת טובה לשם ד' אלהי עולם, יוצאת אל הפועל ע"פ טבעה בזביחת זבחי קדש, בהקרבת קרבנות, בשביל תעודה רמת ערך כזאת, ראוי יותר לותר עליה חיי החי, ולמצא בה את את תעודת חייו, כאותה התעודה השמחה של קרושי עליון שמצאו תעודת חייהם במותם על קדושת השם ית', ויותר הרבה ראוי לותר חיי בעה"ח בשביל מטרה נשאה זאת, ממה שראו לותר עליהם בשביל אכילתו החומרית, בשביל תאותו ל"בשר תאוה" (חולין פד). ע'כ אינו בדין שיהיה "שלחנו מלא ושלחן רבו ריקן" (עיין חגיגה ז). ובהשתלם והתנשא האדם למעלה זו שיכיר לא מצד רפיון נפש והכמרת רחמים הבאים מחולשה ומורך לב, כ"א מצר ההכרה המלאה של יסוד הצדק האלהי את הדופי שיש בזביחת בע"ח, צריכה להיות ראשית דרך קיום, ההערה השכלית הטהורה הזאת, בהנזרו משחיטתם לצורך אכילתו החילונית - מהלך התעודה השלמה תבא עם הדעה החזקה והאמתית שהתפתחות המוסרית האנושית בכללה תבא בהנהגתה ע"י מסילתה מונהגת בה מיד ד'; ע"כ כל זמן שלא התרוממה האנושות עדנה עד למדה זו שתהיה ראויה להגדיל את ערך יחסה עם בע"ח במשקל המוסר הטהור - עד אז, לא ויתור הוא כ"א גם זבחי צדק, זביחת בע"ח במקום הראוי, ובהקבץ עמים יחדו, וממלכות לעבוד את ד', יביעו מעומק נפשם, ההודאה היותר עמוקה, היותר מרושמת לפי טבעו של אדם ורגשו, ואם הרגש יהיה מעט סולד מזביחת בע"ח, לא מפני שכבר בא הזמן של ההכרה השלמה של המוסר המתיחש לבע"ח להעשות, כ"א מפני הצפיה הגנוזה בטבע נפשו של אדם, אע"פ שלא יצאה אל הפועל, שזהו שורש לשאיפות רבות, שהם באות להגלות יותר מערך הזמן והתקופה, אין בזה רע, כ"א עוד יחזק בנפש רושם של דעת, שחובת הכרת טובת ד', והודעת גודל ערך כבודו, היא צריכה להתגבר באופן נעלה כזה, עד שתכריע את כל הכחות האנושיות המתנגרות לה אליה. ואפילו המעולה שבכחות, רגש הלב הנוטה לשאיפת הצדק, גם הוא ראוי להיות עולה כליל על יסוד הכרת אמתת כבוד ד' וטובו, מפני שהכרת דעת ד' וכבודו היא עמוד יסודי לשכלול המעלה האנושית היותר רמה, שכדאי להרבות במחירה, ודבר נעלה מאד הוא שירשם באדם רגש חזק, שיותר ממה שיוכלו תכונותיו הטבעיות לשאת בציורם, ראויה שתהיה עומדת אצלו ערך הכרת כבור שם ד', המרומם על כל ברכה ותהלה. אמנם בהגיע תור האנושות לצעדים היותר רמים, בהרפא כליל המחשבה של הנפילה המוסרית, שגרמה את הצורך של שימת איבה בין הגזעים, כמקום שהיתה ראויה להתכונן דרך סלולה, של יחש אהבה ואחוה, בין האדם לכל החי אז מברכת הטבע, מיתרון המוסר וטוב ההנהגה, ויותר מכל, מעונג החכמה, משמחת הצרק והמישרים התמידית מאור דעת ד' והתענג על טובו, ימלא האדם אמץ וחיל, ער לאין צורך לשימוש אכילת בשר מצד העמרת חוזק כחות גופו. ותכונת המוסר תתרומם כ"כ עד כדי הערת הצד החיובי של משפט הבע"ח ביחשו של האדם אליהם, על העת ההיא שהיא ראש פסגת הגעת הקולתורה הטהורה, אמרו חז"ל דברם הגsול, שהוא גדול ומפליא "כל הקרבנות בטלין לע"ל" (תנחומא אמור יט) והכתוב אומר על קץ החזון "וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי ג) הבליט מנחה מן הצמחים, במקום הקרבנות, ורמוזה ג"כ בתורה "ונפש" גבי מנחה בניגוד הזבחים שכתוב בהם "אדם", להורות על סבת החסרון, כלומר "האדם" המסופר במעשי בראשית בירידתו ונפילתו, הצריך להקמה משפלותו המוסרית, ויחד צד צפון הפרוץ ומיוחס כמפורסם באומה ומקובל לצד הרעה וחסרון ההשלמה, לחשובי הקרבנות, להורות שחסרון ההשלמה הכללית הוא הוא מן המקום האמתי לתכלית הקרבנות כדי להשלים למען מלאת את החסר, והגביל "לרצונכם תזבחהו" (ויקרא יט) שיהיה אפשר וראוי לומר רוצה אני.