ר' שלמה יוסף זֵוין נולד בשנת ה'תרמ"ה (1885) ונפטר בכ"א אדר א' שנת ה'תשל"ח (1978). רוב תורתו קנה אצל אביו, ר' אהרן מרדכי, שהיה רב העיר קז'מירוב (רוסיה). בנוסף, שכר אביו מלמד פרטי שלימדו את מסכתות ב"ק וחולין, כך שהיה בקיא בהם לפני גיל בר מצווה. בהמשך למד הרב זוין במיר, תקופה מסוימת אף בחברותא עם בעל ה'שרידי אש'. לאחר מכן למד אצל האדמו"ר מבאברויסק, שמריה נח שניאורסון, והוסמך לרבנות, בין השאר, ע"י ערוך השולחן והרוגוצ'ובר. אביו נפטר עליו בהיותו בן שבע עשרה, ואע"פ שבקז'מירוב היו ת"ח ותיקים – הם החליטו לבחור ברב זוין להנהיג את הקהילה על אף גילו הצעיר. מגיל שש עשרה אנו מוצאים את מאמריו בבימות מכובדות כ"המליץ" וכ"המודיע". לאחר נפילת שלטון הצאר קיבלה אוקראינה עצמאות לתקופה מסוימת, והרב זוין אף נבחר לנציג היהודים בפרלמנט. אך תקופה זו לא נמשכה זמן רב ועד מהרה אוקראינה נפלה בפני השלטון הסובייטי, והרדיפות נגד הדת החלו. קצרה יריעתנו מלתאר ולו מקצת מתקופה איומה זו, אך נוכל להגיד שפעילותו של הרב זוין יחד עם האדמו"ר מחב"ד להפצת יהדות בתקופה זו היו מסירות נפש שאין כדוגמתה, בשעה שאנשים נאסרו על דברים קלים בהרבה ונשלחו למותם הכמעט בטוח בסיביר (אם לא שהוציאו אותם להורג באופן מידי). אך לא לעולם חוסן, ולבסוף עצרו השלטונות גם את הרב זוין. רק אודות למאמצים כבירים ולכופר נדיב ששולם ע"י הרב יחזקאל אברמסקי, שוחרר הרב זוין ועלה לארץ הקודש בתרצ"ה (1935). בתחילה שימש כרב קהילת חב"ד בת"א, אך לאחר שנה החליט לעלות לירושלים וללמד בביהמ"ד למורים של המזרחי. כתב טור שבועי לביקורת ספרים ב"הצופה". בשנת תש"ב (1942) מונה לעורך הראשי של האנציקלופדיה התלמודית (מעתה א"ת). לאחר פטירת הרב הרצוג (תשי"ט-1959), עלו קולות רבים למנות את הרב זוין להחליפו, ואף הובטח לרב זוין כי איש לא יתמודד עמו לכס הרבנות, אלא שהרב זוין ידע שמשרה זו תפגע בכתיבת הא"ת – וזאת לא יכול לקבל.
קשה לתאר ענוותנותו של אדם מהסיבה הפשוטה שאדם בעל מידה זו לא יספר על מעשיו ואף יטשטש עקבותיו. ואף-על-פי-כן ננסה לעמוד על כמה דברים. מעשה ברב אחד שביקש מהרב זוין הסכמה לספרו. וקרה, ודף ההסכמות נדפס לפני הספר, והוצג בפני הרב זוין, כאשר מעל הסכמתו נכתב: "הסכמת הגאון שר התורה וכו'". נתחלחל הרב זוין ולא נח ולא שקט, עד שקרא למחבר וביקש ממנו להדפיס הדף מחדש ללא כל התארים. המחבר ניסה להתחמק, אלא שדעת הרב זוין לא נתקררה עד לאחר שהובטח לו שהדף יצא מחדש – אף שהיה זה על חשבונו. סמוך ליום הולדתו השבעים תכננו מכריו וידידיו בתמיכת האדמו"ר מחב"ד לחגוג לו מסיבה מפוארת, ואף מסרו מאמרים וברכות לאחד העיתונים הדתיים, אלא שהדבר גונב לאזני הרב זוין שנחרד ומיד מחה בנחרצות עד שנתבטל העניין כלא היה. אמנם כאשר האדמו"ר מחב"ד כתב לו "היות ויודע אני מאז שאינו רוצה במסיבות, מכל מקום יעשה סעודה למנין אנשים מידידיו", ורק זאת הסכים לעשות.
לרב זוין היו שני פנקסים. אחד בו רשם את חידושיו, ובשני רשם את חישובי חלוקת הצדקה. שלושים יום קודם הפסח היה טרוד בחלוקת ה'קמחא דפסחא', וכאשר היו שואלים אותו – היה מפטיר כלאחר פה: "ערכתי מגבית, אספתי קצת ממון וכגבאי צדקה באזור מגורי הנני מחלק משהו לנצרכים ערב הפסח". בחול המועד פסח אחד בא לבקרו אחד מחשובי ראשי הישיבות, כשהוא מלווה בתלמידיו. בשיחה אמר ראש הישיבה חידוש בענייני הפסח. לאחר שיצא הראה הרב זוין לנכדו שהיה עמו, תוספות בסוף פסחים בו היה מפורש להפך. וכאשר שאל הנכד מדוע לא הראה זאת לראש הישיבה, נדהם הרב זוין מעצם השאלה – להראות לו בנוכחות תלמידיו תוספות הפוך?! כשהוזמן להרצאות, ויחד עמו נאמו מרצים אחרים, שבדרך כלל לא היו בשיעור קומתו – היה מקפיד להשאר עד אחרון המרצים. ואף כאשר אמרו לו שלא מצופה ממנו לעשות כן – לא שמע אליהם.
אמנם כי עדינות-נפש זו לא הפריעה לרב זוין כאשר היה צריך להילחם את מלחמות הדת, כך למשל היה מעשה שהרבנות הראשית הורידה את ההכשר על הבשק המשווק ע"י חברת 'מרבק'. הלכה אותה חברה והגישה בג"ץ שחייב את הרבנות לבוא ולנמק מדוע לא תתן הכשר לחברת 'מרבק'. היתה זו הפעם הראשונה שהוגש בגץ נגד הרה"ר. הרב זוין נלחם כאריה שלא לענות לבג"ץ ולהתעלם ממנו, בטענה שאוי לנו אם בג"ץ יקבע אם לתת או כשרות אם לאו. וכאשר כמה עסקנים דתיים מסרו לרב זוין שיש בכך עבירה על החוק וכו', ואולי אפילו עלול הדבר להביא לביטול הרבנות, ענה להם שעדיף ביטול הרבנות מאשר קיומה תחת בג"ץ. ואכן דעתו לבסוף התקבלה.|
כאשר דיבר על מדינת ישראל, היה אומר: "בשנות המדינה נתלוו לה הערכות שונות. הללו אומרים, אנו בתקופת אתחלתא דגאולה, והללו אומרים, אנו כבר בגופי דגאולה. לעומתם יש הסוברים שאין אנו אפילו באתחלתא. איני לא מאלה ולא מאלה, מעולם לא הייתי בשמים ואינני יודע אם זו אתחלתא דגאולה או לא, מה שברור לי – המדינה תשועה גדולה היא לעם ישראל, ובתקומת המדינה נתרחשו ניסים גדולים". והוסיף ואמר: "יש להמליץ כאן את מה שאמרה אשת מנוח לבעלה "לו חפץ ה' להמיתנו לא הראנו את כל אלה". היה נוהג לציין את יום העצמאות בהלל ובסעודה, אך יחד עם זאת התנגד בתוקף ל"שאיבת" הנהגות מלאכותיות. והיה אומר: "אין בכוחנו לקבוע מנהגים דתיים. כל הטקסים הנהוגים אצלנו ביום זה הם מלאכותיים וצרמוניים ותו לא. מגוחכים ממש הם הנסיונות לחבר תיקון ליום העצמאות ומנהגים שונים. הרי זה ממש חוכא ואיטלולא. פארודיה של השלחן ערוך. זה יותר גרוע ממסכת פורים. כי מסכת זו נכתבה תיכף לכתחילה לשם ליצנות וצחוק, ואילו תקון יום העצמאות נתחבר בכוונה רצינית, אך הפך לפארודיה וללעג."
פעם נערכו בחירות סמוך לפסח, ושאל אותו אדם אחד: "האם מצוה להצביע?" וענה "מצוה". והקשה השואל: "מצוה כמו אכילת מצה?" וענה לו הרב זוין: "כמו אכילת מצה איני יודע, עכ"פ כמו אכילת מרור..." (וכבר ראיתי כאלו המייחסים הסיפור לחזו"א, כדרכם בכל סיפור שמקורו לא ברור).
בשנת 1948 פורסם כרוז נגד גיוס בני הישיבות, כאשר פורסמה אז תגובה חריפה נגד הכרוז מעטו של "אחד הרבנים". כיום מקובל (בעיקר בקרב ציבורים מסוימים) שהכותב הוא הרב זוין. לעומת זאת, נכדו טוען כי המאמר לא של סבו הן מכיוון שלא הייתה דרכו לכתוב בשם בדוי, והן מפני שבזמן אחר, חודש אדר שנת ה'תשל"ג, אמר באסיפת המפד"ל דברים שונים הנראים כסותרים. קצרה יריעתנו מלדון בכך אך נציין כי על אף טענות הנכד, נראה כי המכתב אכן נכתב ע"י הרב זוין עצמו מסיבות שלא נאריך בהן עתה. וכן אין ממש בטענה שהנאום שנשא סותר את דבריו במכתב, משום (בין השאר) שאין דין המציאות ב-1948 כמציאות אז, וגם כאן לא נוכל להאריך.
כאשר סקר את אישיותו של ר' חיים עוזר, כתב הרב זוין: "לא נגדרה התורה בגבולות ובמחיצות, גדול התורה צריך ללמוד הכול ולדעת הכול. ואין המכוון במובן של גיוון החומר התורני לפי מקצעותיו. זהו בגדר פשיטא מאי קמ"ל. ודאי, זרעים כמועד, נשים ונזיקין כקדשים. אורח חיים ויורה דעה כאבן העזר וחושן משפט. המכוון הוא לקביעת צורה, לבחירת דפוס מחשבה. לאו דווקא פירושים תלמודיים, ולאו דווקא יישובים לרמב"ם ולאו דווקא הוראות ופסקים להלכה ולמעשה, בכולם יחד צריך הגדול להתעניין, ולכולם יחד צריך להתמסר". ונכונים הדברים למי שאמרם. אין צורך בהתבוננות מעמיקה על-מנת לראות מכתביו את בקיאותו בכל חדרי התורה – פשוטו כמשמעו. עם זאת, את תורתו הניח הרב זוין בקרן זווית, בעוד שכתביו שפורסמו עוסקים בביקורת אישים ושיטות, ויצירת אסופות בענייני הלכה. את חידושיו מצניע לעיתים בקטע, וצריך עין בוחנת כדי לראות שה"על ידי זה יתבאר ירושלמי קשה" הוא בעצם חסר מקור, או במילים אחרות – חידוש. נכדיו מספרים כי יש בידם מכתביו, וכי הם רוצים להוציאם לאור בשנים הקרובות. הרב זוין היה גְאון הניסוח הקצר, ועניינים מסובכים הפכו תחת עטו להיות ברורים ונהירים. על-כן אין זה פלא שעמד בראש המפעל של הא"ת.
אף כי חבורה גדולה של ת"ח מובהקים הייתה מאחוריו, הרב זוין לא היה ה"עורך הראשי" בלבד, כי אם יוצר הא"ת. עשרת הכרכים הראשונים נכתבו על-ידו בכתב ידו ממש, מהמסד עד הטפחות. הרב הוטנר אף מעיד שהרב זוין היה עסוק במלאכת הא"ת כשלושים שנה, שעות רבות ביום, עד גיל שמונים וחמש. מעולם לא שמע ממנו על כאב ראש או "קצת מצונן". אף שבקיאותו היתה גדולה, הקפיד לעיין במקורות לפני שהעלם על הכתב. לפעמים נערמו על שולחנו עשרות כרכים בעניינים רבים, ומעולם לא עזב את שולחנו עד שכל הספרים הוחזרו על ידיו.
הרב זוין ראה בא"ת לא רק כינוס מקיף של ענייני ההלכה לפי סדר א"ב, אלא כמרכזת את כל המו"מ שנכתב על הסוגיה. וחשוב להדגיש כי אין ענינה של הא"ת להביא חידושים ועל אחת כמה וכמה שלא להתערב בפסיקה. תפקידה הוא לרכז את שינויי הדעות מכל קצות הספרות התורנית – להכרעת "השופט אשר יהיה בימים ההם". אמנם כי בראשונה דעתו של הרב מאיר בר-אילן הייתה לייעדה להמוני העם על-מנת "להוציא את התורה לרחובה של עיר", אלא שהרב זוין לא הסכים לכך, ועבודתו הייתה מיועדת גם לת"ח וללמדנים ולא רק להמוני העם. בסופו של דבר דעת הרב זוין הכריעה, ואנן סהדי כמה צדק והא"ת נמצאת על שולחנם של ת"ח בימינו, מי בגלוי ומי בסתר.
ספרי הרב זוין ניכרים בסגנונם הבהיר והנוח, ומוכיחים כי גם בבעיות הלכתיות מסובכות ניתן לכתוב בעברית קלה ומובנת. ב"אישים ושיטות" פורס הרב זוין משנתם של כמה מגדולי ישראל, תוך שהוא משתמש בבקיאותו הגדולה בתורתם. כן יש לציין את "ספרים וסופרים" המרכז את פינתו השבועית בעיתון הצופה, על ביקורת ספרים תורנים. (על חשיבות הספר תעיד העובדה שהרב מלצר במילואים לאבן האזל הל' פסולי המוקדשין כתב: "והגרש"י זעוין בביקורתו השבועית כתב להעיר..."). ב"לאור ההלכה" כותב הרב זוין על מגוון נושאים כ"מלחמה", וכ"שמיטה", לצד "שלג", "הכוזרי בהלכה" ואף "משפט שיילוק לאור ההלכה". כמה וכמה גדולי תורה ניסו להשפיע על הרב זוין שלא ידפיס את "סיפורי חסידים", באומרם שאין זה נאה לגדול כמותו לעסוק בסיפורים. אלא שהרב זוין לא שעה אליהם, ובקושי הצליח בנו להשפיע עליו שעל-כל-פנים ידפיס את "המועדים בהלכה" לפני כן. ב"מועדים בהלכה" משרטט הרב זוין את יסודותיו ההלכתיים של כל חג וחג, יחד עם שורשיהם של עיקרי הדינים והמנהגים. בספר זה נכרת במיוחד יכולתו של הרב זוין לתמצת מהלכים מסובכים בכמה משפטים השווים לכל נפש. כמו-כן, כתב את "לתורה ולמועדים" – רעיונות חסידים הכתוב לפי סדר השבוע.
אך לחיבת הקודש אעתיק קטע קטן שמצאתי בספר תורת מנחם תשד"מ, ששם מובאים דברי מנכ"ל מוסדות סדיגורא הרב חיים יצחק כהן שביקר אז בחבד וסיפר כך:
פעם נכנס אליו (לרב זוין) אברך מנטורי קרתא בבקשת עזר וסיוע, ולאחרי שנתן לו, אמרתי להרב זוין ז"ל שאברך זה זרק על הרב זוין קליפות בלכתו ביום השבת להתפלל בבית הכנסת חבד במאה שערים! ואמר לי, אם כן, קרא אותו מהר בחזרה, כדי שאתן לו סכום גדול יותר, שהרי ידע על מי לזרוק!...
על כך הגיב האדמו"ר:
אתם הכרתם אותו כאשר היה במצב של 'מרחב' - בירושלים עיר הקודש; אבל אני הכרתיו בהיותו 'במיצר' - במדינת רוסיא, במצב כזה שהתעסקות עם ענין של הפצת היהדות היתה כרוכה בסכנה ממש, ואעפ"כ לא נרתע משום דבר וכו'.
