אהרן רזאל
הרב שלו התקשר: "אתה מוסיקאי - והוא קצת מנגן. רק אתה תוכל להציל אותו! הוא מתחיל לרדת מהדרך!! התסכים לפגוש אותו?". לפני הפגישה הבחור שלח לי הודעה "להביא חליל?". חשבתי: בשביל מה... מדוע שננגן? משום מה עניתי לו "כמובן!" וכשהופיע עם החליל, החלטתי לא לדבר. בלי שאלות שבלוניות כמו איך ההורים מגיבים והאם אתה שומר שבת, אין לי כוח לזה. פתחתי לו את החליל, והתחלתי לנגן בפסנתר בחדר מוסיקה שבמדרשת זיו. כשהצטרף, צלילים מופלאים מילאו את החדר. ניגנו וניגנו, עלינו וירדנו, שקט, מהיר, חזק, חלש. תפשתי את עצמי ממש ממש נהנה. נזכר בילדות שלי. נזכרתי באלתורים הראשונים שלי על הפסנתר עם אנדרה היידו, המורה שלי. נזכרתי בחיפושים שלי אחרי האמת בחיים ובמוסיקה.
הבנתי שהילד הזה מביא אותי לנקודה של תשובה. תשובה זה לא רק לקבל על עצמך איזו חומרה חדשה. תשובה זה למצוא את עצמך במקום אליו אתה מתגעגע. במקום שיש אמת, ושם הייתי באותם רגעים. המשכתי לא לדבר אתו. לא עניין אותי למה חושבים לזרוק אותו מהישיבה. הנה אני באמצע אלול, ובפעם הראשונה דמעות של תשובה יורדות לי בזכות הנער הזה. אחר כך חשבתי להתקשר לרב שלו ולדבר אתו על זה שהוא כן דתי. אלא שמהזווית הישיבתית נדמה שהוא זולג קצת. לו רק ידענו להכיר או להכיל את השביל החדש שלו!
הנער הזה מדבר עם בוראו, כולו תפילה! בינתיים אנשים החלו מתקבצים סביבנו ולא יכלו לזוז, מהופנטים מהצלילים. הם החלו לשאול כל מיני שאלות: כמה זמן אתם כבר מנגנים ביחד? איך הכרתם? גם להם לא עניתי. סיימנו לנגן והיתה שתיקה. ליוויתי אותו החוצה. "אני כבר לא כל כך דתי" אמר. ואני חשבתי: למה לספר לעצמך כזה סיפור טיפשי?? אמרתי לו: אתה נראה לי בתקופה של חיפוש, של גילוי. ראית כיצד חיברת פה אנשים לה'? אני 'לא מרשה' לך לומר את מה שאמרת. ואז הוא התקרב קצת ולחש לי: "אהרן, בתוכי אני מרגיש חוזר בתשובה". חיבקתי אותו, החלפנו מספרים. בוא נקבע לעוד כמה ימים. ננגן עוד ואולי נלמד משהו. "בכיף", אמר. התפללתי שהחיפוש שלו והאמת שלו ילווהו תמיד למקום של קדושה. ובתוכי שמחתי.
אם אני שוב אצטרך חיזוק, יש לי את המספר.
