כלל ישראל מחמת מעלתם הגדולה חוזרין למוטב ע"י יסורים
וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ: (כח, טו)
בגמ' מנחות (נג:) : 'ואמר רבי יוחנן למה נמשלו ישראל לזית לומר לך מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין'.
ענין התוכחה להחזיר כלל ישראל למוטב מבואר היטב בדברי המהר"ל, ואיתא בגמ' (מנחות נג:) שישראל נמשלו לזית, 'מה זית אינו מוציא שמנו רק על ידי כתישה כך ישראל אינם חוזרים בתשובה אלא על ידי יסורים'. משמעות הדבר שאומות העולם אכן חוזרים בתשובה בלי יסורים, ויש להתבונן וכי האומות הם יתר במעלה מישראל.
טרם שנבוא על הביאור נתבונן מהו עומק הדמיון כלל ישראל לזית, ומבאר המהר"ל ה'זית' אגור בתוכו שמן שיש בו כח קדושה; שמושחין בה דברים הראויים לקדושה, וכן בכוחו להאיר, ו'אור' הוא דבר נבדל מן הגשם וקרוב יותר לרוחני.
והנה כלל גדול בידינו שכל שיש בו מעלה, אי אפשר שלא יהי' מעורב בו חלק חומרי שצריך להפרידו. וכשנפרד הפסולת, אז יוצא לפועל, המעלה והקדושה בשלימות הטהרה. ומטעם זה כמו"כ לענין זית, כדי שיהא שמן שיש בה מעלת הקדושה כמו שנתבאר, צריכים מקודם לכתוש הזית להפריד ממנו הפסולת המעורב בו, וכשמסלק הפסולת נשאר 'שמן זך' הראוי להאיר וראוי אל הקדושה. אבל כל זמן שאינו כותשו להסיר הפחיתות אינו יכול להאיר כראוי.
ובזה נבא על הביאור עומק הדמיון בין זית לכלל ישראל, שכמו הזית שעל ידי הכתישה יוצא שמן זית זך, כמו"כ כלל ישראל גנוזים בתוכם 'נפש הנבדלת ונשמה טהורה', והיסורים הממרקים חומרם זהו הכתישה והזיכוך,שכמו כל דבר קדוש המעורב בחומר שצריכים ג"כ לברר ולהפריד הפסולת מהם על ידי כתישה, ועי"ז מסירים הפחיתות והחומריות הנדבק בהם, ואז מאיר אורה כזוהר הרקיע.
וז"ל בחידושי אגדות מנחות (נג:) :
'וכן מ"ש ר' יוחנן אחר כך "נמשלו ישראל לזית מה זית אינו מוציא שמנו רק ע"י כתישה וכו'", כל זה ידוע שהוא ממעלת הדבר שיש בו מעלה של קדושה, כמו שאמרנו כי הזית יש בו השמן אשר מתיחס אל הקדושה שבו מושחין הדברים אשר ראוים אל הקדושה, וגם השמן הוא דולק ומאיר אשר כל אור אינו גשמי.
וכל דבר שיש בו מעלה אי אפשר שלא יהיה מעורב עמו החמרי, וצריך להפריש אותו מן החמרי ואז הנבדל במעלתו. לכך צריך אל הזית כתישה להסיר הדבר החמרי הוא הפסולת, וכאשר הפסולת מסולק ממנו אז נמצא השמן שהוא המאיר, וכל זמן שאין כותשין אותו להסיר הפסולת החמרי אין יוצא שמן.
וכך ישראל אשר בהם הנפש הנבדלת, אינם חוזרין למוטב כאשר ראוי אל הנפש הנבדלת, רק ע"י יסורין להסיר החמרי, ואז הנפש הנבדלת מאירה כראוי'.
אבל כל זה דווקא בישראל, אבל האומות העולם חוזרים בתשובה מעצמם, וצ"ב מה טעם יש בה.
והביאור, ע"פ מה שנתבאר כמ"פ שהאומות העולם עצמיות שלהם כולו 'חומר', משא"כ ישראל יש להם מעלת ה'צורה', ודבר חומרי שאין בו צורה שייך השתנות בקלות, לא כן דבר שיש בו צורה אינו משתנה בקלות, ולכן האומות העולם שהם חומריים שייך אצלם השתנות בקלות וחוזרים מהרה בתשובה, משא"כ כלל ישראל כיון שיש להם מעלת ה'צורה' קשה להם לשנות את עצמם, ואינם חוזרים בתשובה בקלות. ומקודם יש צורך לזכך חומרם ואז נשאר הנפש טהורה ונקיה.
נמצא שהדבר ברור, שמה שאינם חוזרים בתשובה אינו נובע מחסרונם, אלא ההיפוך זהו מחמת מעלתם הגדולה. וכן מה שנקראו ישראל 'עם קשה עורף' אינו מחמת חסרונם אלא זהו מחמת מעלתם, שבזה שהם תקיפים בדעתם וקשה עורף, ואינם נשתנים בקלות, מורה על מעלת הצורה שיש להם, שהרי נתבאר שהחומר אפשר לשנותו בקל משא"כ הצורה.
וממשיך בזה הלשון:
'ודבר זה אינו באומות, שאם הם רשעים אפשר שיהיו חוזרים למוטב בעצמם במה שהם חמריים בעלי שנוי לכך אפשר בהם השתנות בהם מן הרע למוטב, כמו שאמרו ז"ל (מכילתא בא) כי הגוים קרובים אל התשובה כמו שנמצא בנינוה שהיו חוזרים בתשובה, מה שאין כן בישראל שהם עם קשה עורף. ודבר זה הטבה שכל אשר נוטה אל החומר הוא מיד משתנה מענין לענין, אבל בישראל א"א שיחזרו למוטב מעצמם רק ע"י יסורין שע"י יסורין מסולק החמרי עד שהנפש טהור ונקי מן פחיתות החמרי, והם הפך זה, שכל עוד שיסורין באים עליהם הם קוראים תגר על הש"י, ודבר זה בארנו במקומו'.
בין ישראל לעמים – חילוק בעצם מהותם
וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: (כו, יט).
ומתבאר שכלל ישראל יש להם מעלת עצמיות, וגם שהם עליונים על כל אומות העולם.
ואע"פ שלמראית העין יש לתמוה שהרי נראית בארץ ומלואה שכלל ישראל נכנעים תחת האומות. אבל האמת יורה דרכו שעומק הדבר הוא שעיקר תכלית הבריאה הם בשביל כלל ישראל, וכל קיום האומות הם על ידי ישראל.
ויש להתבונן מהו יסוד החילוק ביניהם. והנה המהר"ל מבאר שכלל ישראל והאומות הם מובדלים בפנימיותם, שהתחלת ישראל מושרשים בקדושה עליונה, משא"כ האומות העולם. וחילוק בפנימיות עולה פי כמה מחילוק בחיצוניות, וכיון שישראל והאמות חלוקים לגמרי בפנימיות כח שלהם שהם מושרשים בקדושה, ולכן אין להם שום שתוף והתחברות לאומות, אע"פ שנראים לפעמים מבחוץ כאילו הם שוים. ובעוד שהאומות בין עם לעם נראית חילוק והבדלה בחיצוניותם, נחשבים כחדא כיון שבפנימיות הם אחד ולכן שייך אצלם שותף וחיבור, משא"כ ישראל ואומות אין שייך להם חיבור.
וכיון שנתבאר שישראל הם חלוקים בעצם מאומות, מכח מה שהם חלוקים בפנימיות, מזה יוצא הפירוד לעוד דברים כמבואר בחז"ל שישראל מובדלין מאומות, 'במאכלן, ובמלבושיהן, ובגופיהן, ובפתחיהן'.
וביאור הדבר, שהזכיר כל הדברים השייכים אל האדם, וכל אחד מהם יש שינוי בזה בין ישראל להאומות, 'אכילה' הוא קיום האדם שמקיים הנפש, בו ישראל מובדלים מן האומות. וכן ה'מלבוש' הם שייכים אל האדם, וכן 'בגופיהם' על ידי המילה וכן על 'בתיהם' על ידי מזוזת בפתחיהם, ובזה הם נבדלים לגמרי בכל הדברים השייכים אל האדם, והם נבדלים לגמרי מן האומות בכל הצדדים.
המהר"ל מוסיף בזה דברים יסודיים, ומוציא מדעת 'אשר נבערו מדעת החכמה. כי הבוערים יחשבו כי קירוב אש ומים יהיה שלום ביניהם' (לשונו בנצח ישראל). והם סברו שכדי שיהי' לכלל ישראל קיום בגלות ולהמעיט השנאה, צריכים להתדמות לאומות בלשון, בלבוש, בבתיהם ובכל הליכותיהם. ובאמת זה סכלות הדעת, שזהו דוגמת אש – ומים, שאחד מכבה את השני, שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
והרי האומות נמשלו ל'מים' כדכתיב (תהלים יח, יז) 'ימשני ממים רבים'. ועוד (שם קמד, ז) 'והצילני ממים רבים מיד בני נכר'. וכדכתיב (שיה"ש ח, ז) 'מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה'. ועוד (ר' ישעיה יז, יב) 'הוי המון עמים רבים כהמות ים'. משא"כ ישראל נמשלו ל'אש', כדכתיב (עובדי' א') 'והי' בית יעקב אש', וכן אמרו חז"ל עה"פ 'מימינו אש דת למו' (דברים לג, ב), אמר הקדוש ברוך הוא ראויין הללו שתנתן להם דת אש, (ביצה כה:).
וטבע אש ומים הוא; שאם מתקרבים ומתערבים ביחד, המים מכבה האש, ואם האש עומד רחוק מן המים ונבדל ממנו אז להיפוך האש מכלה ומייבש המים עד שלא נשאר דבר ממנו. וה"ה לגבי ישראל ואומות.
וז"ל בנצח ישראל (פרק כה):
'כי האומות נקראו "מים" בכל מקום, כדכתיב (תהלים יח, יז) "ימשני ממים רבים". ועוד (שם קמד, ז) "והצילני ממים רבים מיד בני נכר". וכדכתיב (שיה"ש ח, ז) "מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה". ועוד (ר' ישעיה יז, יב) "הוי המון עמים רבים כהמות ים". ונמשלו ישראל בהפך זה, כמו שאמרו ז"ל במסכת ביצה (כה ב) "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב), אמרו דתיהם של אלו לאש.
ואין לך שני הפכים יותר מן אש ומים. ולכך הכתוב מייחס האומות למים, ואת ישראל לאש. ואלו שני דברים, האש והמים, אם נתערבו ביחד - המים מכבין האש. ואם האש עומד רחוק מן המים, ונבדל ממנו, אז האש מכלה ומייבש המים, עד שלא נשאר דבר בו, ומתיש כחו. ואלו דברים ברורים, והם סגולת ישראל באמת. כי אם מתערבין ומתחברין ישראל לאומות, אז המים - שהם האומות - גוברים עליהם לגמרי, כמו שגוברים המים על האש כאשר מתערב האש לגמרי עם המים. ואם נבדל האש מן המים, הרי האש בכוחו מבטל המים עד שאין נמצאים'.
וכך אם ישראל נבדלים מן האומות, ועומדים בפני עצמם, הרי הם גוברים על האומות, שהם נקראים "מים רבים", עד שהם מבטלים אותם, עד שאינם נמצאים.
נמצאו האמת ברור מללו, שהדברים הם בהיפוך ממחשבתם של אלו ש'נבערו מדעת חכמה', שכדי להשכון שלום ביניהם יש להתקרב להאומות, אלא אדרבה זהו כהתקרבות מים לאש, שח"ו האומות יכלה אותם, ואדרבה יש להתרחק מהם ובזה יהי' קיום בגלות.
וממשיך: 'אף כי בודאי כי ראוי לישראל בעצמם קבלת עול מלכות שלהם עליהם, וכמו שאמרו (כתובות קיא א) שלא ימרדו באומות. ואמר (שם) אם אתם משמרים השבועה - מוטב, ואם לאו - הריני מפקיר עצמכם בצבאות ואיילות השדה. אבל דברינו אלה על ההבדל בלבד, אשר צריך להסכים על זה כל אשר נתן השם יתברך בו חכמה'.
ולכן כאשר הלכו בגלות הוסיפו לעשות הבדלים נוספים, כמו שמצינו בדניאל שאסר פתם ויינם, (ראה דניאל א, ח, ע"ז לו. טוש"ע (קכג) ובב"י שם), שכדי שיהי' לישראל קיום בגלות הוכרחו להוסיף הבדלים וסייגים, וזהו כיסוד שנתבאר, שיש להרחיק מן האומות, ובזה יהי' לנו קיום'. [המהר"ל ממשיך לבאר ענין שלא יגלו הסוד ע"ש].
[ג]
שמחה ענינו שלימות ואין השכינה שורה אלא כשיש שלימות
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: (כח, מז)
ברש"י : 'בעוד היה לך כל טוב.
בסוף התוכחה כתוב שהגיע להם כל זה מחמת שלא עבדו את ה' 'בשמחה וטוב לב מרוב כל'. וכן אמרו חז"ל (שבת ל:) במעלת השמחה בקיום מצוה, ש'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה'. ומבואר שהשמחה אצל קיום המצוות אינו דבר צדדי אלא זה עיקר גדול בהמצוה, ויש להתבונן מהו עומק השייכות בין קיום מצוות לשמחה.
ומקדים, שהמקור והסיבה שיהא אדם שמח, הוא מחמת שיש לו שלימות. ולהיפוך כשיש חסרון באדם, כגון שמת אחד מקרוביו וכדומה, יש אבלות. שהרי יש לו העדר וחסרון. נמצא שעיקר מדת שמחה הוא מחמת ה'שלימות'. וכשאדם שמח מחמת דברים שאינו משלימו באמת, זהו אינו נקראת שמחה אמיתית, כגון מי שמח מחמת עושרו כי רב הוא, כיון שאין הממון שלימות באמת אינו שמחה אמיתי.
והנה, התרי"ג מצוות מחולקים לרמ"ח מצוות עשה ושס"ה ל"ת, וזהו כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים, שהמצוות משלימים את האדם בכל. ולכן כשאדם מקיים המצוות, עוסק בדבר שמביא לו שלימות באמת. ולכן ראוי לקיימה בשמחה גדולה, שהרי הוא עוסק בדבר משלימו, וההשלמה מביא לו השמחה.
וזהו ביאור דברי חז"ל שאין השכינה שורה אלא 'מתוך שמחה של מצוה'. שכדי שיהא השראת השכינה צריך להיות דבר 'שלם' שכמו שהקב"ה הוא שלם בתכלית השלימות, כמו"כ אינו מתחבר אלא לדבר שלם, וכיון שנתבאר שהשמחה האמיתית, אינו אלא בדבר המשלים האדם, וזהו מביאו לו שמחה, ולכן דווקא בשמחה של מצוה יש השראת השכינה.
וזה לשונו בנתיב התורה (פרק יח):
'מצוה שהוא עבודת השם יתברך ראוי שתהיה בשמחה. כי מעשה המצוה הוא להשלים את האדם כמו שהתבאר לך לפני זה, כי לכך הם רמ"ח מצות עשה להשלים את האדם בכל אבריו, ומאחר כי המצוה היא השלמת האדם לכך ראוי שתהיה המצוה בשמחה. כי השמחה היא מצד השלימות ואשר יש לו שלימות הוא שמח, והפך זה כאשר מת לו אחד מן הקרובים אשר שייכים אליו ובזה מגיע העדר וחסרון אז הוא באבילות. ומפני כי המצוה הוא שלימות גמור לאדם לכך ראוי שיעשה המצוה בשמחה.
ואז ראוי שתשרה השכינה עליו לגמרי כי אין השכינה שורה רק מתוך שמחה (שבת ל:), אבל כאשר יש לו שמחה בשביל עושרו דבר זה אינו נחשב לכלום, כי העושר אינו השלמת האדם.
ומה שאין השכינה שורה רק מתוך שמחה, מפני כי אין השם יתברך מתחבר רק אל השלם כמו שהוא יתברך שלם בתכלית השלימות, ודבר זה שייך כאשר עושה המצוה שהוא שלימות האדם בשמחה ואז האדם שלם לגמרי ואז השכינה שורה'.
[מכון משנת המהר"ל]
