עבודת חודש אלול

Here!

הראשונים נתנו לנו רמזים רבים לחודש אלול, נשוב ונתבונן בדברי בעל הטורים בפרשת ניצבים על הפסוק "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך", וז"ל "את לבבך ואת לבב ר"ת אלול, לכך נהגו להשכים ולהתפלל סליחות מראש חודש אלול ואילך, וכן לולא האמנתי לראות בטוב ה', לולא אותיות אלול שמאלול ואילך חרדתי נגד ה'". התורה מרמזת לנו על אלול, במילה לולא האמנתי לראות, ולפי זה מהלך הפסוקים הוא, בתחילה דוד המלך מתפלל "אל תתנני בנפש צרי כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס", וכתב רש"י " בנפש צרי, בתאות שונאי להיות תאותם מתקיימת עלי. ויפח חמס, דוברי רעה", וההמשך הוא "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים", וברש"י שם "אם לא שהאמנתי בהקב"ה, כבר קמו בי אותם עדי שקר, וכילוני". דוד המלך מתפלל, אל תתנני בנפש צרי, שלא תתקיים תאוותם לכלות אותי, וזה, עומד היה להתקיים, אמנם, לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, זה מה שהציל אותי, העובדה שהאמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים היא זאת שהצילה אותי, זה היה הסיכוי היחידי שלי, לכן איני נתון בנפש צרי, לולא אותה האמונה הם היו מנצחים ומכלים אותי ותאוותם היתה מתקיימת בי, נמצא שאני מתקיים בזכות אותה אמונה שהאמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, לולא כן הייתי אבוד. 

כתוב פה שאותו "האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים" זאת העבודה של חודש אלול, וזה נרמז במה שהפסוק מגלה, שהייתי אבוד, לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, לולא זאת תאוותם היתה מתקיימת והם היו מכלים אותי, כאן מרומז אלול,  כאילו כתוב כאן, שלולא, היינו אלול, מחייב את ההאמנתי לראות בארץ חיים, ואותו לולא רומז שזה מה שצריך לעשות באלול, את הדבר הזה צריכים לקיים, ואלמלא זאת, " כבר קמו בי אותם עדי שקר, וכילוני", אכן, הדבר צריך ביאור, מה המיוחד באלול בנושא המסוים הזה. 

עלינו לנסות להבין זאת, אך תחילה נעסוק, כמדי שנה, בתקנת עזרא לקרוא את הקללות שבמשנה תורה בשבת זו, קודם ראש השנה, ומתוך הדברים נחזור להבין אף עניין זה. תקנת עזרא לקרוא את הקללות קודם ראש השנה איתא בסוף מגילה  (ל"א ע"ב) "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מאי טעמא, אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה, בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא, אין, עצרת נמי ראש השנה היא דתנן ובעצרת על פירות האילן". נעסוק עתה בסוגיא הנוגעת אלינו, והיא, קריאת הפרשה שבה אנו מקיימים את אותה תקנת עזרא לקרוא בקללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה, כדי שתכלה השנה וקללותיה. 

הנה, המחשבה הראשונה תופסת, שהכונה ב"תכלה השנה וקללותיה" היא שלפני שהשנה מסתיימת אנו צריכים להשאיר את הקללות מאחרינו, להיות אחריהן, וכך, לפני שמגיעה השנה החדשה אנו משתדלים לגמור עם הקללות ולהשאירן מאחרינו, ולכן קוראים את פרשת כי תבא לפני ראש השנה. אכן, באמת זו טעות גמורה, משום שמתקנת עזרא של קריאת התורה מדי שבת, אין שום חובה לסיים את התורה בשנה אחת, אלא רק לקרוא שבעה קרואים מדי שבת עד שמסיימים את התורה כולה, ומנהג בני מנהג בני מערבא, בני ארץ ישראל, היה לסיים את התורה אחת לשלש שנים, כדאיתא בסוף מגילה (כ"ט ע"ב), אין הכרח שיאחזו בכי תבוא סמוך לראש השנה, ועל כרחנו צריך לומר שתקנת עזרא היתה, שבכל מקום שבו אנו עומדים, אף לבני מערבא שעו מדים בשבת זו בשליש התורה צריך להוציא ספר תורה כמו שמוציאים בארבעת הפרשיות, ולעמוד ולקרוא את דברי הברית, את התוכחה, ואם כן אי אפשר לומר שהתקנה היתה שנסיים את הקללות קודם ראש השנה, אלא שבזה שאנחנו מביאים את הקללות וקוראים אותן, בזה מתקיים תכלה השנה וקללותיה, צריך להבין מה פירוש הדבר. 

שתי הבריתות מכוונות כנגד שני החורבנות  

עצם הקללות שבתורת כהנים בפרשת בחקתי,  ובמשנה תורה בפרשת כי תבא, נקראות בתורה " דברי הברית", כך מסיימת התורה, את כל התשעים ושמונה קללות במשנה תורה, "אלה דברי הברית וגו' אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב". הרמב"ן מאריך מאד בפרשת בחקתי, וזה כתוב גם כתוב בדברי חז"ל, ששתי הבריתות האלה, הברית של תורת כהנים, והברית של משנה תורה, הן על שני החורבנות שהיו לנו. הברית של תורת כהנים, התקיימה בחורבן בית ראשון, לכן, שם בקללות ההן כתוב שזה עונש על חטאי עבודה זרה שחטאנו בהם, וכתוב שם גם "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה", זמן גלות בבל היה שבעים שנה, זאת היתה נבואה מפורשת, כפי שנאמר בדברי הימים (ב' ל"ו כ"א) "למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה" ולאחר מכן הקב"ה יחזיר אותנו בחזרה, ויבנה בחזרה את ירושלים. וכך היה "כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, אם כן דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב", כל זה מרומז שם. בסוף התוכחות של פרשת בחקתי כתובות נחמות, "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלקיהם", וכתוב "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור", יחד עם אותן ברכות וקללות שהן דברי הברית, התורה ניחמה אותנו, לאחר כל הנוראות שנאמרו שם, כתובות נחמות, מה שאין כן בתוכחה של משנה תורה, היא לא מסתיימת בשום דבר טוב, סיום התוכחה הוא "אלה דברי הברית אשר ציוה ה' לכרות את בני ישראל מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב", אין אפילו מילה אחת של נחמה. עוד אנו רואים כי התוכחה שנאמרה בקללות שבמשנה תורה אינה מזכירה כלל חטאי עבודה זרה. היא מזכירה את החטאים בכלל שאנחנו חטאנו וחוטאים, את אי שמירת המצוות, ומה יקרה באחרית הימים. 

ועל זה כתוב בהמשך ומל ה' וגו', זה מה שיהיה באחרית הימים, "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלקיך", אולם בסמוך לתוכחה, בסמוך לצ"ח קללות, אין שם שום דברי נחמה. אלה קללות בלבד. עזרא תיקן לנו לקרוא בדוו קא את התוכחה הזאת בסמוך לראש השנה, וכאמור, אין זו תקנה להעמיד את קריאת התורה בצורה כזאת, אלא התקנה היא לקרוא בדווקא את דברי הברית של תורת כהנים קודם עצרת, ואת דברי הברית של משנה תורה לקרוא דווקא קודם ראש השנה, משמע שהם חלו קים ביניהם, בשניהם יש משום תכלה השנה וק ללותיה, אולם יש הבדל בין עצרת לראש השנה, וכעת, בתקופה הזאת של השנה אנ חנו צריכים בדווקא את דברי הברית של משנה תורה, דברי ברית של צ"ח קללות, דברי ברית שאין בהם נחמה. את דברי הברית האלה אנחנו צריכים עכשי ו לשמוע, אנחנו צריכים לחזור עליהם כעת. החורבן העמיד מצב של קללה בעצם הענין, עלינו לבאר מה פירוש המילים "תכלה השנה וקללותיה ". כתוב ב משנה בסוף מסכת סוטה (מ"ח ע"א) "מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה", מאז שחרב הבית, מהזמן שאנחנו חיים בלי בית המקדש, אין לך יום שאין בו קללה, והגמרא מוסיפה ואומרת, "אמר רבא כל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו", בכל יום יש לנו תוספת קללה על מה שהיה אתמול, העולם מתקלל והולך, נעשה יותר ויותר מרוחק, מקולל, ארור. הסיבה לכך היא ברורה. 

בית המקדש מחבר אותנו למקור הברכה, כאשר העולם קיים בלי בית המקדש, זה לא המצב הנכון, הוא לא במצב הטבעי, העולם ניתק מהחיבור למקור הברכה, וכמובן, כשאין ברכה הקללה מתרבה. צריך תמיד לזכור ולדעת, שברקע, קרה פעם משהו. אותו דבר נורא, שבלק מלך מואב שכר עלינו את בלעם לקלל אותנו, והקב"ה מזכיר לנו זאת תמיד, כפי שנאמר בנביא מיכה (ו' ה') "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור, מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'", תמיד עלינו להיזכר עד כמה אנחנו היינו קרובים להיות נאבדים מן העולם, עד כמה היינו קרובים שהקללה תחול בנו ולא תעזוב אותנו. בפסוק כתוב (דברים כ"ג ו') "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלקיך", אם לא, חלילה, הקללה היתה חלה באמת, לא היתה שום עצה להוציא ולהציל אותנו מהקללה, אלא רק על ידי שהפכה הקללה לברכה. הגמרא בסנהדרין (ק"ה ע"ב) אומרת "אמר רבי אבא בר כהנא, כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שנאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך קללה ולא קללות". אחרי ה"ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלקיך", הרי שבגלל חטא בנות מואב נסתלק ה"כי אהבך", זה חטא שמסלק מאיתנו את אהבת ה', זו היתה עצת בלעם, "אלקיהם של אלו שונא זימה", ואחר שנתבטל ה"אהבך ה' אלקיך". ממילא, כולן חזרו לקללה, "חוץ ממה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", אהליך ומשכנותיך, כשאנחנו איתם, כשאנחנו נמצאים באהליך יעקב ובמשכנותיך ישראל, שם אנחנו מבורכים, שם חלה הברכה, אולם אם אנחנו לא שם, חלילה, אין לנו את הברכה. 

כשבית המקדש קיים, מתקיים בנו "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", אולם כשיש לנו רק תחליפים, במקום בית המקדש יש לנו רק בתי כנסיות ובתי מדרשות, מה שנקרא מקדשי מעט, מקדשי מעט קיימים רק עד כמה שאנחנו מחברים את עצמנו אליהם, עד כמה שאנחנו מצטרפים אליהם צרוף מלא, אז הם עבורנו מקדש, אולם כשאנחנו לא מתחברים אליהם, אין לנו את הזכות ואת הברכה שמונחת בהם, לכן, כשאין לנו את מה שיהפוך לנו את הקללה לברכה, הקללה, חלילה, חלה בנו. אין לך יום, שאין בו קללה מרובה יותר מקללת יום אתמול, ובהצטרפות יום ועוד יום ועוד יום, העולם נראה כמו שהוא נראה, ה' ישמרנו, אבל הקללה מכוונת אלינו, לכן העולם נראה כך, באופן שאנחנו היחידים בעולם שעצם הקיום שלנו מוטל בספק, והעולם מקבל זאת, העולם מסכים לעובדה הזאת, אין לנו זכות קיום ברורה, כך נראים חיים בלי ברכה. הגמרא בברכות מקשה "רבי לוי רמי, כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ומתרצת "לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה", היינו, "והארץ נתן לבני אדם" מתקיים רק לאחר ברכה, כאשר המצב הוא בלי ברכה, או אז "לה' הארץ ומלואה ", אין "והארץ נתן לבני אדם", לכן, המקום שאנו יושבים עליו אינו שלנו, עם כל האשליות שבעולם, הרי שהקיום שלנו בספק, חיינו תלואים לנו מנגד. בתוכחה של תשעים ושמונה הקללות שבפרשתנו, כתוב "והיו חייך תְּלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך", זאת אחת מתשעים ושמונה הקללות, אין בר דעת שיתווכח ויטען שהקללה הזאת לא מתקיימת במילואה. מי שלא פוחד לילה ויומם, מי שכן מאמין בחייו צריך בדיקה, זה המצב, אנחנו חייבים להודות בכך, להכיר בזה, לראות את זה. זה מצבנו. כך נראה קיום בלי ברכה. 

בקריאת הקללות אנו מעמידים את קיום הברית 

תקנת עזרא היתה שנקרא עתה את הקללות האלו בדווקא. הקללות בפרשת בחקתי הן ארבעים ותשע, והקללות בפרשת כי תבוא הן כפולות, תשעים ושמונה קללות, כל הקללות האלו הן בעצם מה שקורה איתנו, זה מתקיים, אין לך יום שאין בו קללה. אנחנו צריכים להוציא ספר תורה, לקרוא את דברי הברית, לחז ור על אותה ברית שכרתנו עם בורא העולם ובורא העולם כרת איתנו, ולומר כביכול לבורא העולם, כל הקללות שקרו וממ שיכים לקרות לנו, כל הקללות האלה הן קיום של דברי הברית. אנחנו מקבלים עלינו מחדש את הברית, ואנחנו תולים את כל הקללות האלה בעובדה שמכח הברית הן מתחייבות. לכן אנחנו קוראים את דברי הברית לקראת ראש השנה. תקנת קריאת התורה אינה תקנת לימוד תורה, אלא זאת תקנת קבלת תורה. כשאנחנו קוראים את דברי הברית אנחנו חוזרים ומקבלים עלינו את דברי הברית, ומיישמים אותם על כל הקללות שקרו לנו במשך כל הזמן, אנחנו מודים בזה שכל הקללות שחלו בנו, כל המכות שקיבלנו במשך השנה, כל הפחדים, וכל המצב הבלתי אפשרי והעלוב שמתדרדר והולך ואין לך יום שאין קללתו מרובה מקודמו, את כל זה אנחנו מקבלים כי אלו דברי הברית. כך אנחנו מקיימים את הברית, על ידי העובדה שאנחנו מקבלים עלינו את כל הקללות כולן, ואומרים שאכן כל מה שקורה לנו כתוב בדברי הברית, וזאת סיבה שתכלה השנה וקללותיה. העולה מזה, שבעצם אנחנו אומרים בזה שקיימנו את הברית. את הברית אפשר לקיים בשתי צורות, או לקיים, היינו, לציית מלכתחילה, לשמוע ולקיים את דברי הברית, או לקבל את העונש, ועתה אנחנו אומרים, קיבלנו את העונש ובזה קיימנו את הברית. 

זאת סיבה שהקללות תכלינה, הברית התקיימה, ומכאן ואילך, לכל מי שמקיים את הברית מגיעות ברכות, כעת אנחנו צריכים לקבל את הברכות שבברית. כל מי שמקיים את הברית זוכה לברכות האמורות בברית. לצערנו, אנחנו מקיימים את הברית על ידי העובדה שקיבלנו את כל הקללות האמורות בברית, אבל אחרי שקיבלנו, וקיימנו בזה את הברית, הברכות צריכות לחול עלינו.

רש"י כותב בתחילת פרשת ניצבים, "לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו" ובהמשך כותב רש"י "הקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו". לכן, אומרת הגמרא, מכח זה תכלה השנה וקללותיה, ובפיוט שאומרים בערב ראש השנה מסיימים, תחל שנה וברכותיה, משום שקיימנו את הברית. אותה סיבה שתכלה השנה וקללותיה, היא סיבה שתחל שנה וברכותיה, כי באמת אנחנו קיימנו את הברית, אנחנו מודים, קבלנו עלינו, אנחנו בני ברית באמת, וקיבלנו עלינו, קיבלנו, אנחנו מקבלים עלינו, שכל מה שקבלנו מגיע לנו מכוחה של הברית. זאת סיבה שתחל שנה וברכותיה. 

כל תפילות ראש השנה הן רק על כבוד שמים בתפילת ראש השנה יש דבר הנראה מוזר ומשונה מאד. הכל יודעים שראש השנה זה יום דין, בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש, מי ברעב ומי בצמא, מי יעני ומי יעשר, מי ישלו ומי יתיסר, מי ישפל ומי ירום, על הכל דנים, אולם ב עיקר התפילה שנתקנה לנו על ידי חז"ל, איננו מזכירים אפילו מילה אחת על כל הענין הזה, ש נראה העיקר. הגאונים תיקנו לומר זכרנו לחיים, והיתה מחלוקת גדולה מאד אם יכניסו זאת לתפילה או לא, בפשטות זה אסור, והיתה התנגדות נוראה, עד שהדבר פרץ ונכנס, בכח. היום כבר צריך להגיד את החלקים האלו, אבל זה לא חלק עיקרי מהתפילה, מי ששוכח לא חוזר, התפילה עצמה שתיקנו חז"ל, התפילה המקורית, מבקשת רק דבר אחד, תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת, יראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך, וכן הלאה, כל התפילה כולה. ברכת היום אף היא, אלקינו ואלקי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך וגו', אפילו מילה אחת איננו אומרים על העובדה שאנחנו נידונים לחיים ולמות. אנחנו, כל משפחתנו, כל אשר לנו, כל העולם כולו, על המדינות בו יאמר, על כל העולם כולו בו יאמר, על כל יחיד בו יאמר, איזו לחרב, איזו לשלום, איזו לרעב, איזו לשובע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, אולם איננו מתפללים כלל על הדבר הזה, הדבר היחידי שאנו מבקשים, זו הגאולה השלימה. אנחנו מבקשים שתתגלה מלכותו יתברך בכל העולם כולו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. לכאורה, הלא אנחנו הנידונים, אותנו דנים, האם לבקש חיים לנו ולצאצאינו זה לא הדבר הנוגע ביותר, האם זה לא הדבר החשוב ביותר, אולם, אנחנו עוזבים את הכל, עוזבים את ספרי חיים וספרי מתים, אנו עומדים לפני הקב"ה, ואנחנו חייבים להתרומם מכל זה, ורק דבר אחד אנחנו מבקשים, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך. אלו הן התפילות העיקריות שתקנו לנו חז"ל, ולא תפילת 'אבינו מלכנו'. דורשים מכל אחד ואחד מאיתנו, מקטננו ועד גדולנו, להתרומם מעל ספרי חיים וספרי מתים הפתוחים, ואף שעתה היא שעת הדין, וכעת דנים אותנו לחיים ולמות, עלינו להתרומם מעל זה ולהגיד מלכויות. איך יתכן, איך עלינו להבין שזו היא עיקר התפילה. 

צריך לזכור ולדעת. אנחנו רוצים להיכתב בספר החיים, זו תפילתנו, אכן, להיכתב בספר החיים אי ן פירושו להיכתב בספר של חיים שאין בהם ברכה, לא כך נראה ספר החיים, לחיות חיים של כל יום ויום קללתו מרובה מקודמו. כל מי שדי ל ו בחיים האלה, יקבל רק אותם. בראש השנה, ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ספרי חיים הם ספרי ברכה, ספרי מתים הם ספרי קללה. הנקודה העיקרית שאנחנו צריכים לזכור היא, שאנחנו נידונים בראש השנה על הדבר הזה עצמו, על זה דנים אותנו, מה הם החיים שאנחנו מבקשים. 

כדי לזכות צריך להביא את המטעמים האמיתיים ברעיא מהימנא [מדרש בספר הזהר המבאר את עניי נן של המצוות] יש קטע העוסק במצות שופר [ונדפס במחזורים לפני התקיעות], ושם כתוב שעניינו של יום ראש השנה נמצא בפרשה בתורה ש בה שולח יצחק את עשו ואומר לו "צודה לי ציד ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה, בעבור תברכך נפש י". אומרים שם חז"ל בספר הזהר, והדברים נוראים, יצחק הוא המיצג של מדת הדין בעולם, מידת הדין מתקיימת ומתגלה בו בשלימות, הוא זה שעל ידו מתגלה מידת הדין בעולם. ביום ראש השנה, ראש ההנהגה זה יצחק, ויצחק שהוא מידת הדין רוצה ומבקש שיתקיים דין על העולם, ומה הוא עושה, הוא שולח את עשו בנו להביא מטעמים ותבשילים מהעולם, וכך מתקיימת מידת הדין, כך דורשים חז"ל את הפרשה. אכן, מה לזה ולמידת הדין, פירוש הדבר, יצחק שלח את עשו להביא את המטעמים של העולם, ממה בני אדם חיים, איפה בני אדם טועמים את הטעם, איפה נמצא הטעם שלהם, איפה נמצאים החיים, מה הם הדברים שמהם הם יונקים חיות, מה הם הדברים שבהם הם טועמים את הטעם הנכון. יצחק מבקש מעשו תביא לי את המטעמים של העולם, על זה הדין, ממה העולם חי. יצחק אומר לעשו שיביא לו מטעמים "בעבור תברכך נפשי", אבל רק אם העולם חי מדברים נכונים העולם יזכה בברכה, כפי שאומר יצחק "ועשה לי מטעמים כאשר אהבת י והביאה לי ואוכלה", הברכה תגיע רק אם תביא לי את המטעמים שאותם אני אוהב. עתה, כמו שכתוב בפרשה, ורבקה שומעת וגו', והיא עושה את המטעמים שלה ושולחת את יעקב להביאם ליצחק, וכך, אם עשו היה מביא את המטעמים שלו, היתה יוצאת מידת הדין על העולם ומביאה עליו כליה, חלילה, קללה ולא ברכה. יעקב, אף הוא דואג, שמא חלילה אביא על עצמי קללה ולא ברכה, "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה", אולם רבקה עונה לו "עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי", ה פעולה הזאת הצילה את העולם, מכח הפעולה הזאת אנחנו קיימים. הברכה מגיעה לעולם בזמן שמידת הדין טועמת את המטעמים האמיתיים. מידת הדין מבקשת לדעת מה הם המטעמים של העולם, במה העולם מוצא טעם, ממה העולם חי. כשיעקב הביא את המטעמים שמידת הדין באמת אוהבת, אלו הם המטעמים האמיתיים, אז מידת הדין מברכת, משפיעה ברכה למי שהביא את המטעמים האלה. הברכה חלה במקום שחיים חיי אמת, במקום שטועמים טעם אמיתי, אולם היא לא חלה כשהטעם משת בש, כשהחיים מתעוותים, כשהחיים זורמים בכיוון שונה, כשנהנים וטועמים כל מיני טעמים בעולם, כל מיני פיגולים שאין מספיק מילים במילון כדי לבטא את הגועל נפש של כל הטעמים שהעולם טועם, במה העולם מוצא טעם. מי שרוצה לזכות בדין חייב להביא את המטעמים האמיתיים. חז"ל מגלים גילוי נפלא מאד, כאן, בפרשה הזאת, כתוב היכן נמצא שורש הדין. הדין הוא, אם תביא את המטעמים של עשו, עשו יקבל את הברכה, הברכה תגיע למי שחי על החרב, אולם אם מגישים את המטעמים שיעקב מביא, שרבקה בישלה, אם המטעמים האלה באים, הם מביאים ברכה ליעקב. בתפילות ראש השנה אנו מעמידים את החיים האמיתיים כשאנחנו מתפללים, אנחנו מבקשים מלוך על כל העולם כולו בכבודך, אנחנו מוותרים על כל הטעמים שהעולם הזה כמו שהוא נראה היום מציע לנו. איננו רוצים אותם, זה לא בשבילנו, לא באלו החיים אנחנו חפצים. אנחנו רוצים את החיים של "ותן פחדך על כל מעשיך", אנחנו רוצים את החיים של "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ", ואנחנו רוצים את החיים של "מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך", אלו הם החיים, אלו הם המטעמים שלנו. בזה אנחנו טועמים את הטעם האמיתי של החיים. מי שאלו הם המטעמים שלו, הוא זה שזוכה בדין. 

בראש השנה אנחנו מבקשים על הגאולה השלימה, אנחנו מבקשים על העולם שיכתב בספר החיים, הדבר שאנחנו רוצים, הוא, שהחיים שכתובים בספר החיים, הם יהיו החיים שהעולם חי. אנחנו רוצים ו מבקשים, שכל הקללות שהן לצערנו מתקיימות, כל הקללות תכלינה, תכלה השנה וקללותיה. גם את זה אנחנו חייבים לזכור לפני ראש השנה, החיים האלה שאנו חיים אותם, הם חיים שא יננו רוצים בהם, אלו חיי קללה, הדבר היחידי שטוב בהם הוא שעל ידי הקללות האלה אנחנו מקיימים את הברית, אבל המכוון הוא, לא לחיות את החיים האלה. אם אנחנו מקיימים את הברית, בזה אנחנו צריכים לצאת מהחיים האלה. ולעבור ל"וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך". בראש השנה עצמו, אנחנו מתפללים שתתקיים הברית במיל ואה, אבל לפני ראש השנה, אנחנו צריכים להוציא ספר ולקרוא את דברי הברית, כמו שכתוב ב גמרא, בשבי ל שתכלה השנה וקללותיה, השנה וכל קללותיה כתובות בדברי הברית. הקץ מגיע רק מכח הציפיה לישועה הגמרא בפסחים )נ"ו ע"ב( מספרת, שבאותו מעמד שהשבטים כולם היו סביב מיטתו של י עקב אבינו, לפני פטירתו, ביקש י עקב לגלות את הקץ. לגלות את הקץ, פרוש, לא לגלות תאריך מסוים, אלא הכונה בזה היא להעלות אותו על פני השטח. לגלות את הקץ, היינו שהקץ יתגלה בעולם, ופירוש הדבר, שהעולם הגיע לקיצו. כשהעולם מגיע לקץ, אז הקץ מגיע לעולם, העולם והקץ מתחברים זה עם זה, כך הקץ מתגלה בעולם. אומרת הגמרא, שיעקב ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, אמר, שמא חס ושלום יש פסול בזרעי, אמרו לו כל בניו, שמע ישראל, [והכונה היא, כפי שמתפרש בלשון הרמב"ם בתחילת הלכות קריאת שמע, שמע מאיתנו אבינו ישראל ], כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, ה' אלקינו ה' אחד, כשם שהוא אחד בלבך כך הוא אחד בליבנו, מיד פתח יעקב אבינו ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. לכאורה, הגמרא לא מבוארת. יעקב רצה לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, ואחר שראה שאין באפשרותו לגלות את הקץ, הוא תירץ זאת באמרו שמא יש פסול בזרעי, וזה מיישב, כי פסול בזרעו מונע את הקץ, אולם אחר שהוא שמע שאין פסול בזרעו, הלא הקושיה חוזרת וניעורה בכל תקפה, למה נסתלקה ממנו שכינה, והגמרא לא מיישבת זאת. הגמרא הרי אומרת שליעקב היתה קושיה והוא תירץ לעצמו שמא יש פסול בזרעי, אם כן, כשאמרו לו שאין זה כך צריך לחפש תירוץ אחר, צריך תשובה לשאלה הזאת, למה נסתלקה ממנו שכינה. הפירוש בזה, יעקב הבין שהקץ לע ולם לא יתגלה אלא מכח ציפיה לישועה, מכח שאנחנו נעמוד ונתפלל עוד פעם ועוד פעם מלוך על כל העולם כולו בכבודך. זה פירוש המילים 'ברוך כבוד שם מלכותו לעולם ועד', ברוך, זאת תפילה שהדבר הזה יתו וסף, יתרבה ויתגלה יותר ויותר, שם כבוד מלכותו, יתרבה ויתגלה יותר ויותר בעולם. אנחנו צריכים לבקש על זה, להתפלל על זה, לצפות לזה. זה מה שהבין יעקב אבינו, זאת עובדה, אי אפשר לגלות את הקץ, אי אפשר לומר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, בלי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. המציאות הזאת לא תתגלה אלא על ידי שנתפלל ששמו יתרבה, יתגדל, יתקדש, ויתרבה עד שהוא יתגלה לגמרי. שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, זה המצב האידיאלי, כמו שיהיה כשיבוא המשיח, וכפי שכותב רש"י על הפסוק ש מע ישראל, "ה' שהוא אלקינו עתה ולא אלקי הע ובדי כוכבים הוא עתיד להיות אחד על כל באי עולם, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד", זה המצב של ימות המשיח, אכן להגיע לזה אפשר רק על ידי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. צריך להת פלל על זה, צריך לבקש את זה. זה צריך לבוא דרך ברכה, תוספת ריבוי יותר ויותר, והברכה, לא חלה אלא רק על מי שמבקש, מי שמתפלל על זה. מי שמברך, זוכה לברכה. רק כשמחפשים את הטוב האמיתי ניתן ל זכ ות בו כל תפילת ראש השנה, כל כולה, היא תפילה על גאולה שלימה, רק בזה אנחנו זוכים באמת, אי אפשר לזכות אם אין ציפיה אמיתית לישועה ולגאולה שלימה אמיתית. זאת התפילה שאנחנו צרי כים להתפלל בראש השנה כדי לזכות בדין, אלו הם המטעמים שאנחנו מביאים לפני יצחק אבינו, לפני מידת הדין. אנחנו רוצים את המטעמים האלה ולא את אלה, אלו הם החיים שאנחנו מבקשים. "אל תתנני בנפש צרי כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס", הם קמו בי, והצליחו, והם היו מצליחים לגמרי, עד הסוף, "כמעט כילוני בארץ ", אכן כל זה רק " לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים", אבל משום שכן שהאמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, בזה זכיתי בדין והתגברתי עליהם. כאן נמצא הרמז לחודש אלול, אלול זה אותו לולא, זה מה שאנחנו צריכים לומר באלול. אנחנו במצב של כמעט כילוני, אנחנו עומדים לפני דין נורא ואיום, לזכות בדין הזה זה רק מכח האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, אנחנו מחפשים את הטוב, את החיים, את המטעמים, את זה אנחנו מחפשים. בדבר הזה אנחנו צריכים להשתדל ל פני ראש השנה, האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, ואז נעמוד ביום הדין ונבקש באמת, מלוך על כל העולם כולו בכבודך. אנחנו מאמינים באמונה שלימה, שנזכה לראות ב טוב ה' בארץ חיים. אנחנו מחכים לזה, ואנחנו מתפללים ביום ראש השנה שזה יגיע אלינו, שניכתב בספר החיים האלו, כך זוכים בדין. 

כתוב בגמרא בשבת (ל"א ע"א) שכאשר מכניסים אדם לדין שואלים אותו שש שאלות, כל השאלות כולן הן, מה ע שית בימי חייך. נשאת ונתת באמונה, עסקת בפריה ורביה, פלפלת בחכמה, ושואלים אותו גם ציפית לישועה, זאת שאלה מרכזית מאד, ולכאורה מאי כולי האי, מדוע זאת שאלה מאותן שש שאלות שהן שאלות היסוד ששואלים אדם כשהוא נכנס לדין. אכן, זו שאלה עיקרית מאד, אדם שנכנס לדין, הוא נידון אם הוא יזכה לאותם חיים או לא יזכה לאותם חיים. השאלה הזאת היא שאלה יסודית, לא יתכן שאדם יזכה לאותם חיים שניתנים לצדיקים, בלי שהוא יצפה לזה, בלי שהוא יחכה לזה, בלי שאלו יהיו החיים שאותם הוא רוצה. לא כופים על אדם שהוא לא רוצה בהם, כל אדם שטועם את כל הטעמים שבעולם, בכל הדברים האחרים, אז הם יהיו העולם הבא שלו, אם זה יגיע לו, ליותר מזה הוא לא יעלה. בפסוק בתהלים (ס"ג ב') כתוב " צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים. כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך", פירוש המילים כתוב בראשונים, עד כמה שצמאה לך נפשי, ו עד כמה שכמה לך בשרי, עד כדי כך, בדיוק כמידה הזאת, כך אזכה לראות, כן בקודש חזיתיך. כפי הציפיה, כפי הכמיהה, כפי הצ ימאון, כך יש לי כלים לקלוט את אותם חיים שהם השכר. אנחנו מתפללים "יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך", לא יתכן יותר מזה, יותר ממה שיחלנו, אין לנו כלים לקבל. דנים אותנו לחיים, ספרי חיים וספרי מתים פתוחים בראש השנה, ודנים אותנו, מי יחיה, ומי, חלילה, ההיפך. לאותם חיים שהם החיים עבורנו, לחיים האלה יכת בו אותנו, והדין הוא דין קשה. בפסוק נאמר "אל תתנני בנפש צרי כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס", כך נראה הדין, מעידים עלי כל מיני עדויות, על כל אחד ואחד מאיתנו מעידים עדויות. לפני שהאמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, העדויות שלהם מתקבלות, אולם אחרי שהאמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, הופכים העדויות שלהם לעדויות שקר. הם נהיים עדי שקר, משום שהאמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, לכן הם עדי שקר. קודם לכן הם עדי אמת. הם אומרים את האמת, אבל בנקודה הזאת, כשאני משנה פה, בזה הם הופכים להיות עדי שקר, כאן נמצאת הזכיה בדין, האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים. זאת הסיבה שנוכל לקוות, קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'.