בס"ד
ב] אמרי' בנזיר מ"ג ב' דכהן שמת אביו ואין גופו שלם אסור לו ליטמאות לו, וחייב לשכור אנשים שיתעסקו בקבורתו, ודעת הר"י ז"ל שם בתוס' נזיר מ"ג ב' ד"ה והאי, דכהן שפגע במת מצוה חייב להוציא ממון ולשכור אנשים שיטפלו במת ולא יטמא למת, [ועי' במש"כ התוי"ט ז"ל בד"ח ריש הל' טומאה להרא"ש ז"ל אות ח'].
והנה גם בזה יש להסתפק כספיקת הגריל"ד ז"ל כמה חייב להוציא מממונו, די"ל דכיון דעל המצוה עצמה דקבורת מת אינו חייב להוציא יותר מחומש מנכסיו ה"נ אינו חייב להוציא יותר מחומש כדי שלא יעבור על איסור טומאה למת, או דילמא כיון דעל איסור טומאה למת חייב להוציא כל ממונו ה"נ במת מצוה.
ומדאתי' להכי א"כ יש להביא קצת ראי' לפשוט הספק מדברי הגמ' התם בנזיר, דאמרי' התם דכהן שאביו הלך בבקעה שליסטים מצויין שם וקטעו הליסטים ראשו של אביו מותר לו ליטמאות לאביו אע"ג שאין גופו שלם משום דהוי מת מצוה, ואקשי' עלה אמאי הוי מת מצוה הא יכול לשכור אנשים, ותרצינן כיון דקאזיל באורחא שאין אנשים מצויין שם כמי שאין לו קוברים דמי.
והשתא אי נימא דאין אדם חייב להוציא כל ממונו אלא עד חומש, צ"ע א"כ מאי קשיתי' להגמ' דלא הוי מת מצוה דיכול לשכור פועלים, ואמאי לא תירצו דמיירי היכא דצריך להוציא יותר מחומש מנכסיו כדי לשכור פועלים. ומדלא תרצינן הכי מוכח דחייב להוציא כל ממונו ולהציל עצמו מאיסור הל"ת.
שו"ר דהגרא"ו ז"ל בקובץ הערות סי"ד אות ו' הוכיח איפכא, מהא דס"ל להרשב"א ז"ל ביבמות פ"ט ב' דכהן שפגע במת מצוה אינו חייב לשכור אנשים כדי שלא יצטרך לטמאות עצמו. והשתא אי נימא דאפשר לקיים שניהם אזלי' בתר הלא תעשה א"כ אמאי לא יתחייב להוציא ממון ע"ז, ובהכרח דאזלי' בתר המצות עשה.
ובדבריו ז"ל קשיא טובא, דלכאו' גם אם אזלי' בתר המצות עשה אכתי אמאי לא יתחייב להוציא עכ"פ עד חומש מנכסיו וכשאר מצוות עשה, ובע"כ לומר דס"ל להרשב"א ז"ל דבדינא דעדל"ת ליכא כלל חיוב להוציא ממון ע"ז, ולא נחשב כאפשר לקיים שניהם. והא דאדם חייב להוציא עד חומש מנכסיו בכל מ"ע, היינו היכא דא"א להשיג המצוה בלי הוצאת ממון, אבל היכא דיכול לקיים המצוה אלא דהל"ת מונעתו הרי בזה אמרה תורה שהעשה ידחה הל"ת, ואכתי צ"ע.
אלא אם נימא דס"ל להרשב"א ז"ל דמצות קבורת המת הוי כגדר מצות השבת אבידה דאין אדם צריך להוציא מממונו ע"ז, מיהו זה צ"ע דבפשוטו מצות קבורת המת הוא מצוה בין אדם למקום והוא חלק ממצות גמילות חסדים וצדקה שאדם צריך להוציא מממונו ע"ז.
ג] נראה בע"ה להביא ראי' מחודדת כהך גיסא דאדם חייב להוציא כל ממונו כדי שיוכל לקיים המצות עשה בלא לעבור על איסור הל"ת, ובהקדם ג' הקדמות.
א] התוס' בחגיגה ב' ב' ד"ה לישא, הק' אהא דאמרי' התם דחצי עבד וחצי בן חורין כופין את רבו לשחררו דאין העבד יכול לקיים מצות פריה ורביה, והק' התוס' אמאי לא יבא עשה דפריה ורביה של צד הב"ח וידחה ל"ת דלא יהי' קדש, ותי' דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י שיכפו את האדון לשחררו.
ב] והנה לפו"ר צ"ע וכי האדון צריך להפסיד את עבדו כדי שיוכל העבד לקיים מצות פ"ו וכי זה יחשב כיכול העבד לקיים שניהם, וגם למאי דכ' התוס' לקמן בד"ה כופין כתבו דהא דכופין את האדון לשחרר אע"ג דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו היינו משום דחייב אדם לעבור עבירה קלה כדי להציל את השני מעבירה חמורה יעו"ש ומ"מ לא שמענו שאדם חייב להפסיד ממונו כדי להציל השני מאיסור ועכצ"ל דכיון דהאדון איהו הגורם שאין העבד יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין, שפיר נכלל הכפיה כאפשר לקיים שניהם, והוא משום לתא דדין ערבות, אלא דבעלמא כשאדם אינו המונע מחבירו לקיים מצוה אינו חייב להפסיד ממון כדי שיוכל חבירו לקיים מצוה, אבל היכא דהוא המונע מחבירו מלקיים מצוה, חייב להפסיד ממונו כדין ערב לחבירו.
ג] והנה מסברא נראה ברור, דלא יהא חמור מצות פריה ורביה דהעבד ממצות פריה ורביה דהאדון עצמו, והאדון עצמו אילו הי' נצרך להוציא ממון לצורך מצות פריה ורביה של עצמו, לא הי' חייב להוציא יותר מחומש מנכסיו, וא"כ גם כשכופין אותו להפסיד ממון כדי שעבדו יוכל לקיים מצות פ"ו, א"א לחייבו יותר מחומש מנכסיו. דמה שמוטל עליו מצוה של השני לא יהא חמור ממצוה שמוטלת על עצמו.
ומעתה לפי"ז צ"ע הא דכ' התוס' דהא דלא אמרי' דיבא עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהי' קדש היינו משום דאפשר ע"י כפיה, ותיקשי הא אכתי משכח"ל דדמי העבד הוי יותר מחומש מנכסיו, דבכה"ג אינו חייב לשחרר העבד דאינו חייב להוציא ע"ז יותר מחומש מנכסיו, וא"כ בכה"ג אכתי נימא יבא עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהי' קדש.
וליכא למימר דכיון דהעבד כותב לו שטר על חצי דמיו לא מפסיד מידי, הא ליתא, דמאן לימא לן שהעבד יצליח לפרוע לו דמי שוויו, וגם זה נקרא הפסד, ועכ"פ אם העבד שוה הרבה ממון דבטוח לן שלא יצליח לפרוע דמי שוויו אטו בזה לא כייפינן לרבו, והדק"ל נימא עדל"ת.
אלא בע"כ דכיון דהאדון מעכבו מלישא אשה ומכח עבדותו איכא ל"ת דלא יהי' קדש, דיינינן לה היאך הי' הדין כשהאדון אינו יכול לקיים מצות פ"ו אלא ע"י שיעבור על איסור ל"ת ובכה"ג הרי הי' האדון חייב להוציא כל ממונו כדי שיוכל לקיים המצוה בהיתר, ולפיכך חייב נמי להוציא כל ממונו כדי שיוכל לקיים העבד מצות פ"ו. נמצינו למדים מכ"ז כאידך גיסא דספיקא דהגריל"ד ז"ל דאדם צריך להוציא כל ממונו כי היכא דלא יזדקק לדינא דעדל"ת.
מיהו יש לדון בזה בסברא חדתא, דהנה נלע"ד בע"ה לחדש הלכה ואע"ג דהוי דין מחודש מ"מ נראה דכ"ה האמת.
