תמימות

הרב אייל ורד

..... בכל אופן, המבט הכביכול-ילדותי שעוסקים בו היום, משקף את המהפך של חודש אלול כולו. חז"ל אומרים, שצורת הכרובים במקדש הייתה של תינוק ותינוקת. כרוב וכרובית... התמימות מלווה את חודש אלול כולו. מזלו של אלול הוא מזל בתולה, והפסוק שפותח את חודש אלול, כשקוראים את פרשת שופטים, הוא: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". ישנה תורה חסידית חשובה, שאותה אמר הרב המגיד על פרשת כי תבוא. הוא פירש את הפסוק: "והיה כי תבוא אל הארץ", שצריך לקחת את כל העניינים באלוקות, ולקחת אותם עד לארציות. "ושמת בטנא" - עניינו, לשים את אורות דתוהו בתוך כלים דתיקון. כשהרב המגיד אמר את התורה הזאת, נעשה רעש בין תלמידיו הקדושים, איך אפשר להגיע למדרגה כזאת. אז ר' זושא מאניפולי אמר: "אני לא יכול להגיע למדרגה כזאת מיד. לכן, אני אפרק את המהלך הזה לחמישה שלבים של התשובה. את חמשת השלבים הוציא ר' זושא מתוך המילה 'תשובה', שאותה הוא חילק לחמש האותיות שלה, שכל אחת מרמזת על פסוק אחר. הפסוק הראשון שכנגד האות ת', זה הפסוק: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". תחילת התשובה שייכת לעניין התמימות. לחיים! 

חסידים נוהגים לומר, שהבעש"ט ואדמו"ר הזקן שינו את המהות של חודש אלול. מה היה השינוי? באופן פשוט נראה, שעד אליהם מרכז העיסוק סביב התשובה, היה קשור בעיקר לשאלה 'מה לא'. תמיד חיפשו במה אני חסר. את החשבון הזה אכן צריך לעשות, וכל הווידויים של יום כיפור לכאורה בנויים על החשבון מהסוג הזה. אפילו המילה 'חטא' פירושה 'חיסרון'. לכאורה התשובה עוסקת בחסרונות, ולכן כל כך גדול החידוש של התינוקות האלה - של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן - שבאים ואומרים משהו אחר. הם אומרים לנו לא להתעסק במה שאין. הם מכוונים אותנו לעסוק בחלק המואר של אלול - במה שיש. ובאמת, מה יש לנו באלול? יש רצון להיפגש מחדש! יש אצל כל יהודי כיסופים וגעגועים, תפילה ובקשה לקרבת ה', כל אלו נוכחים בחודש אלול. 

מאורי החסידות שואלים שאלה אחרת, לא 'מה עשית', אלא 'מי אתה'. קודם כל מבררים מי אתה, ורק אחר כך מה התולדות שלך. אם ה'אבא', הראשית והעיקר הוא שאני לא בסדר, והתולדה היא שאני מנסה להיות טוב ומדי פעם אני עושה מעשים שהם כן בסדר, זה מרגיש כמו שעון עומד שבעל כורחו מראה פעמיים ביום את השעה הנכונה... כאן המבט הפוך: העיקר הוא שכל אחד מאתנו, כל אחד מבני ובנות ישראל, העיקר והמהות שלו הוא נשמה אין סופית. נשמה קרובה לקב"ה ששואפת כל הזמן להידבק בו יותר ויותר. ומידי פעם טועים בדרך. כל מי שאי פעם הלך לאיבוד מכיר את ההרגשה. הרבה פעמים הילד אומר 'אני אבו-עלי, אני יודע לבד'... הוא מתקדם, כולו מלא ביטחון, ואז מגיע הרגע שהוא מסובב את הראש ורואה שאבא ואמא לא נמצאים. ברגע הזה, שאתה תופס שהלכת לאיבוד, מתחיל הגעגוע, שיוצר בסוף את השמחה של המפגש המחודש. הבעש"ט אומר - על שמחת המפגש צריך לתת את הלב בחודש אלול. אני לדודי ודודי לי. לחיים! 

סיפר הבעש"ט משל למלך שהיה לו בן יחיד. המלך מאוד אהב את בנו, אבל הבן רצה לצאת ולראות עולם. לא הייתה למלך ברירה, והוא נתן לבן את האפשרות ללכת לדרכו. הבן יצא לעולם, ולאט לאט התחיל לשכוח שהוא בן של מלך. הוא שכח את השפה ואת גינוני המלכות, והבגדים היפים כבר בלו והתחילו להיקרע. אחרי כמה שנים, פתאום התעורר אצל בן המלך געגוע. הבעיה הייתה שהוא כבר לא דיבר את השפה וגם אף אחד לא מאמין לו שהוא בן של מלך. הוא יוצא לדרך ומתחיל לחזור הביתה. הוא עובר הרבה קשיים בדרך, ובסוף בעיר המלוכה עצמה לועגים לו, ואפילו לארמון לא נותנים לו להיכנס. בסוף הוא בוחר עמדת תצפית ליד החלון, וברגע שהוא רואה את המלך עובר, הוא צועק לו: "אבא!!" המלך תוך שנייה מזהה את הבן שלו, ולוקח אותו אליו. שוב, הסיפור של חודש אלול, צריך להיות מה כן. התורה אומרת: "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". כידוע, כל ספר התניא בנוי על הפסוק הזה. על מה התורה אומרת שהוא קרוב? על תיקון המעשים? הרי זה דבר קשה! אנחנו עובדים על זה חיים שלמים, וכולנו יודעים כמה מורכב לתקן את עולם המעשה. התורה אומרת "קרוב", על עצם הרצון להתקרב לה', שהוא העיקר אצל כל יהודי. העיקר באלול, שאדם רק יאמר בלב שלם: 'אני רוצה להתקרב'. לחיים! הרמב"ם אומר בהלכות תשובה, שכשהאדם חוטא הוא נקרא שנאוי ומשוקץ. אבל כשהוא עושה תשובה הוא "מיד" - כך בלשון הרמב"ם - נקרא אהוב, ידיד, צועק ונענה, מקבלים תפילתו, ועוד ועוד. זאת אמירה קשה - האם יש כאן הוקוס פוקוס, שפתאום הכל מתהפך? ובכן, הרמב"ם מדבר על אותה נקודה מסוימת של עולם התיקון והתשובה. הנקודה הזאת היא נקודת הסיבוב. יכול אדם ללכת כל חייו עם הגב לשכינה. הוא מתרחק, עולה הרים ויורד גאיות, עד שבשלב מסוים מתעוררת אצלו מחשבת התשובה, ובאותו רגע הוא מסתובב עם הפנים לקב"ה. נכון, הוא עדיין צריך לעבור דרך ארוכה - את כל מה שהוא התרחק צריך לחזור חזרה. אבל עכשיו, יש את העיקר. עכשיו הפנים הן עם הכיוון הנכון. הבעש"ט שם כאן את הדגש - לאן פונות הפנים של היהודי. "את פניך ה' אבקש". את הסיבוב הזה, יש לנו יכולת לעשות ברגע אחד. נקודת המהפך מגלה בתוכנו את התמימות. לכן, בח"י אלול חוזרים לתמימות של יום ההולדת. באים כאן שני הצדיקים, ואומרים: תעשו לנו יומולדת. שימו לנו זר, שירו לנו שיר... הם מתעקשים להחזיר אותנו לנקודת התמימות, שאנחנו לגמרי קשורים לה'. 

לפני ארבע שנים, בזמן אלול במכון מאיר, אחד החבר'ה ביקש לדבר במיקרופון בחדר אוכל. הוא סיפר כך: "סידרתי אתמול את הספרים שלי בחדר, והוצאתי אותם למסדרון. מישהו עבר ושאל אם הספרים הפקר, ואמרתי לו שכן. העניין הוא, שרק היום למדתי מה זה הפקר... בבקשה אם אפשר להחזיר לי את הספרים". זאת תמימות מתוקה. בסופו של דבר, התמימות היא הגלגל שמניע את העולם. הרבי מתרגם לאידיש את המילה תמימות - ערנסקייט. זאת מילה שדומה יותר לרצינות. יהודי תמים, הוא אחד שכל מה שאומרים לו הוא מקבל ברצינות גמורה. ההפך מתמימות זאת החשדנות. אדם חושב: 'כל מה שאומרים לי בא מאינטרסים'. העולם מתחלק לשניים - אלה שרימו אותי, ואלה שבהמשך ירמו אותי. העולם לא יכול באמת להתקיים עם כזאת חשדנות. בסוף, אפילו הכלכלה בנויה על אמון. בלי אמון אין עסקים. האם לתמים אין אכזבות בדרך? יש לו. אבל ח"י אלול בא להטיל אלומת אור על נקודת התמימות, שבאמת כולנו טובים. בדור שלנו, אנחנו הכי צריכים את האמירה הזאת. לצער הלב, אנחנו חיים בחברה שמבחינה תרבותית היא מאוד חשדנית. בא ח"י אלול ומכניס חיות חדשה. עושים יומולדת! הופ טרללה גדלתי בשנה. שני הצדיקים האלו אומרים - בא נתחיל מהתחלה. בצורה הכי פשוטה, כאן סוד התיקון. לחזור חזרה לנקודה של ילד פשוט, שמאמין בעצמו ומאמין באמת בעולם הזה שהוא יכול להיות טוב, ושבני אדם באמת הם טובים. ומי שמעכב הוא רק שאור שבעיסה. ■