מיומנו של אבא.
עשר בלילה ועכשיו יש משהו שמתחיל להישמע כמו שקט. הפעם האחרונה ששמעתי את השקט הזה היה אי שם בשעות הבוקר כנראה. הכלל הנפלא והנהדר שיש שעות שאין ילדים בסלון מזמן כבר לא ממש רלוונטי, לפחות לא כאן. מה היה באמצע? לא משהו מיוחד. ההוא נשך את ההוא שהרביץ לההיא שלקחה להיא שהעליבה את ההיא. צעקות בסגנון חופשי: "אייי, תעזוב אותי, ת ע ז ו ב א ו ת י, אבאאאאאאאאאאאאאאא, הוא נשך אותי", ושימו לב שחסכתי את ערמת סימני הקריאה בסוף כל משפט. בכי, שוב צרחות, ואז שקט, לא המבורך מהלילה, שקט חשוד ביותר. כניסה זהירה לחדר מגלה שעכשיו יש שם שותפות ואחדות בניסיון לבדוק כמה נוצות בדיוק יש בכרית. ארוחת ערב עם תפריט אישי, מקלחות, עוד קצת מריבות בשביל לשמור על כשירות מבצעית וזהו. מה זהו? עכשיו הגדולים חוזרים. סבב שני.
• מה רע בלגדל בובות? הבת שלי עושה את זה נפלא. זה לא צורח, לא רב, לא בוכה, אין לו דרישות, סתם שוכב כזה ומאפשר לך להחליט מתי זה רעב, מתי זה עייף ומתי ללחוץ לו על הבטן שיבכה קצת בדציבלים נורמליים. יש רק בעיה אחת. זה לא חי. ואם זה חי זה בועט, צורח, משתולל, צוחק, בוכה, מרביץ, מחייך, נושם, ישן, מתעורר ובעיקר נוכח. כי הבובה הזו הנחמדה פשוט לא נמצאת שם. היא מאוד מתורבתת, אבל אי אפשר להיות איתה בקשר.
• מתורבתת, איזו הגדרה נפלאה לעבודת ה' שלנו, סולידית כזאת. חוויה אישית בכניסה לבתי כנסת מסוימים, ובתקווה שזה לא יעליב אף אחד, היא הדחף החזק להכניס את הציציות פנימה. נא לא להפריע בין 00:9-00:6 ,זה מפריע למשתמשים האחרים, ולסיים בזמן בבקשה. בית הכנסת הוא רק תסמין, משהו קצת קפוא שם באזור באופן כללי. מין "חיה ותן לחיות". אתה לא תתערב לי בחיים יותר מדי, ואני אשתדל בגדול לעשות מה שאתה מבקש כל עוד זה לא נכנס לי למרחב האישי. שלוש תפילות במנין? קיבלת. קביעת עיתים לתורה? רק לא מוגזם, משהו סביר, כן?!. שבת? בסדר, בכל מקרה ממליצים על יום בלי טלפון. מישהו אמר משהו על קשר?
• האמת? זה מובן מאוד. מי יודע מה עלול לקרות לנו אם הקשר שלנו עם ה' יהפוך להיות רציני? אולי חלילה נמצא את עצמנו פתאום מתפללים שבע שעות שחרית, פשוט כי שכחנו מהשעון מרוב התלהבות. אולי נשכח מהדברים שנורא חשובים לנו עכשיו ונתחיל להתרכז בדברים אחרים. והכי מלחיץ זה שבסוף פשוט לא נכיר את עצמנו. ואולי בדיוק להפך? אולי פתאום ניזכר שזה מה שרצינו כל הזמן, ורק הדחקנו את הרצון? זוכרים את תפילת נעילה? תנסו שניה להיות שם כשכולם צועקים 'שמע ישראל'. נכון שברגע הזה, לשבריר שניה, אתם רק רוצים להישאר שם כל החיים ולא לעזוב? אחר כך החיים שוטפים אותנו ואנחנו שוכחים, אבל יש רגע שבו אנחנו נזכרים בדיוק איפה נכון וטוב לנו באמת.
• איזה נס גלוי וחסד פשוט ה' עשה איתנו שנולדנו אחרי הבעל שם טוב ובעל התניא, אנחנו פשוט לא יכולים לדמיין איך העולם היה נראה קודם. ח"י אלול זה יום ההולדת שלהם, ובאופן כזה או אחר גם שלנו. זמן מדויק לקחת את כל הקשר שיש באלול ולהתחיל לחיות אותו, להיות מוכנים להתמסר. אף אחד לא מצפה מאיתנו להיות מושלמים. לחיות זה לרדת וליפול בדיוק כמו שזה לעלות ולהתרומם, אבל הירידות והעליות הן חלק מקשר. כי אם זה חי זה בועט, צורח, משתולל, צוחק, בוכה, מרביץ, מחייך, נושם, ישן, מתעורר ובעיקר נוכח. וזה בדיוק הקסם של החיים.
אורי צוקר
