איתי אסמן
צדיק בוודאותו יחיה
כל מי שנכנס לשיעור של הרב צוקרמן שמע שאמונה זו וודאות, כך הוא היה מתחיל כל סדרת שיעורים, אמונה זה 'לחיות את הדבר', לא ברגש ולא בשכל, אלא דרך חוש האמונה שנטוע בנו, כך נהג להסביר, אדם קודם צריך להאמין (דהיינו לחיות) את עצמו, לאחר מכן את הוריו, את עמו ואת ה'. הרב כל הזמן אמר לנו "תפסיקו להיות דתיים", והבהיר שאדם צריך להיות טבעי ולא לקיים מצוות מתוך הרגל, כי בהרגל האלוקות לא שורה. הרב צוקרמן סלד מההרגל, ראו את זה על פניו כל פעם שהנושא עלה. עניינו היה התחדשות, כל הזמן להתקדם ואף פעם לא לעמוד במקום. הוא היה רגיל לצטט את אורות התשובה (ה', ה') שהתשובה היא היפך ההרגל אלא היא שואפת לחופש אלוקי. הרב היה תמיד בחיות, מעולם לא ראיתי אותו עייף או חלש (מלבד חודשיים לפני פטירתו), ראינו בחוש שמי שדבק בה' חי בצורה הכי נוכחת שיש, "צדיק באמונתו יחיה". הוא חזר על יסוד האמונה שיש לכל אדם בחירה חופשית, ונהג להסביר שהבחירה חופשית אך האדם אינו חופשי, אלא צריך לפעול על פי חוקי הטבע שה' טבע בו - ובישראל אלו הן המצוות, שמגלות את החיים האלוקיים שה' נותן בכל יהודי.
את התלמידים החדשים הוא היה שואל איפה התורה כתובה, וכאשר הם ענו לו "בספר תורה" הוא תיקן אותם שהיא כתובה על קלף נשמתנו, ועמל לימוד התורה רק חושף את מה שגנוז בנשמה. נדמה היה כי כל ימיו הוא נמצא בתשובה וכל הזמן מתקדם בעבודת ה' בדרגתו. לא היה לו רגע אחד של מנוחה, תמיד בעשייה מתמדת, הוא ישן מעט מאוד שעות כל לילה. הייתה במשנתו הרוחנית וגם בחייו הרמוניה בין התורה לבין החיים. הרב כיבד את הבחירה של כל אדם, אפשר לראות זאת על ידי ריבוי תלמידיו ברחבי הארץ ששונים בדעותיהם ואין איש דומה לרעהו, הוא חינך כל תלמיד על פי דרכו האישית שמתאימה לו.
לרב צוקרמן אין ספרים שכתב, גם כי לא יכול היה לראות משהו לא מדויק וגם כי היה איש חינוך במלוא מובן המילה, הוא לא ענה לשאלה מבלי שהכיר את האדם שמולו, כי התורה היא גם הדרכה לכלל וגם הדרכה פרטית לכל יהודי על פי דרכו. הרב דאג לחדד כל דבר כמה פעמים עד שנבין וכל הזמן אמר "למה אתם לא שואלים שאלות", הכל תמיד במאור פנים וחיוך. תורתו הייתה מאוד מקורית עם עקרונות שהוא בנה, כי הוא עיכל את תורת רבותיו בצורה פנימית ועמוקה עד שהיא הפכה להיות שלו והוא ביטא אותה בשפה חדשה.
הדברים שלימד היו נטועים בסיני אך בשפה וסגנון שבונים בנו קומות רוחניות שלא היינו מסוגלים להגיע אליהן בלעדיו. הוא לא אהב שאנחנו 'חוזרים על דבריו כמו תוכי', אלא רצה שנפנים אותם ונבטא אותם בשפתנו. הרב התעניין בתלמידים גם ברמה האישית וכשבאנו אליו הוא שאל על החיים, העבודה והזוגיות, הרבה מאוד אנושיות. הוא לא רק לימד אותנו תורה במובן 'היבש', אלא זה היה מתוך קישור נפשי וחי, כמו יחס של אבא לבן. הוא לימד אותנו שדיבור הוא קישור בין נפשות, ואמר שרב שמלמד תורה לציבור הוא קושר נפשו בנפש הציבור - כך הרגשנו בשיעוריו, שהוא קושר נפשנו בנפשו ומרים אותנו למדרגתו הרוחנית שלא הייתה לנו בה השגה, הרגשנו שהוא דיבר אל הנשמה שלנו ויצאנו מהשיעור מוארים, מלאי חיים ורצונות של קודש.
כשתלמיד שאל שאלות רוחניות מדי, הרב מיד הוריד אותו לקרקע המציאות ושאל "מה זה נוגע לך?", להורות שעניינה של התורה הוא רק מה שנוגע לחיים ולא קפיצת מדרגות רוחניות או פילוסופיה. חז"ל אומרים שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא, כך הרגשנו, שהרב מביא אותנו בהדרכתו לזכות בעולם הבא ושנכניס גם קודש לחיינו בעולם הזה. בפטירתו, הרגשתי שאבד לי אב, רב ומורה דרך.
גבורה, אמת ואוניברסליות
שלושה דברים ברב הותירו בי רושם כיהודי טרי בעולם התשובה - הדבר הראשון זו הגבורה, הרב היה גיבור פיזית, עד גיל שמונים הוא היה בכושר שלא היה מבייש אדם בן שלושים, גם לחיצת היד שלו הייתה מאוד חמה וחזקה, ראינו בו אריה של קודש. הגבורה גם באה לידי ביטוי ברצון, הרב לא הושפע מהסיבוכים והקשיים שבמציאות אלא היה עומד מולם כצוק איתן, ברגע שהרב החליט דבר מסויים הוא התמיד בו עשרות שנים כמו השיעור והמניין הקבועים בבית הרב קוק. הוא לימד אותנו להיות גיבורים ולא לפחד מאיש - רק מהקב"ה, ראו אצלו מה הכוונה שתורה ניתנה מפי הגבורה. את גבורת הרצון ראו אצל הרב בתפילה, שהייתה מלאה עמל, זה היה הקשר שלו עם ה', הוא היה מרוכז ועיניו היו מלאות ברחמים כבן שמתחנן מול אביו, הייתי נוהג להביט בו כדי לקבל רושם של יראת שמיים, זה היה שווה מכל ספר שלמדתי על תפילה. בכל דבר הרב כיוון אותנו לרצון ה', היה שגור על פיו סימן ס' בשולחן ערוך שמצוות צריכות כוונה, והוא אמר לנו שמי שלא מכוון במצוות הוא עושה "מעשה קוף", כי בלי ה' במצווה זה לא שווה, והוא הסביר שהכוונה צריכה להיות - 'לקיים את מצוות ה' שציווה אותנו'. הברכות שלו היו נאמרות בנחת ובריכוז וזה היה נדמה שהוא שרוי בעולמות עליונים גם בברכה על כוס מים.
הדבר השני - הרב חי את מה שהוא אמר. שמעתי אנשים מדברים גבוהה, אבל במעשים ראיתי דברים אחרים. אצל הרב מעולם לא ראיתי סתירה - כל מה שהוא דיבר הוא חי, וגם בדיבור שלו הרגישו שזה בא מתוך העולם הפנימי שלו, "ניכרים דברי אמת", הוא היה חירותי ואיש של אמת. האמת שלו שבתה ליבם של רבים, היה לו רצון של פלדה וישרות של סרגל, הוא היה מלא חיות והמילה "לחיות" חזרה ללא סוף בשיעוריו השונים.
הדבר השלישי - המבט האוניברסלי. כאדם שבא מרקע חילוני, עניין אותי ייעודו של האדם ושל העולם ולא רק של עם ישראל. לרב הייתה משנה סדורה בנושא, הוא אמר לנו שכל עם צריך לומר "אשר בחר בנו מכל העמים" במובן הזה של למצוא את תפקידו וייעודו בעולם על פי רצון ה', והסביר שתפקידו של עם ישראל הוא לחיות את הקודש במובן הלאומי וללמד זאת את הגויים. רק כשכל עם יכבד את מהותו יגיע שלום אמיתי לעולם. כשהרב יצא מהישיבה דרך הרובע המוסלמי הוא נהג לתת צדקה לערביות עניות שביקשו כמו שכתוב בשערי קדושה לרבי חיים ויטאל שראוי לחסיד לנהוג. גם למלחמה באויב הוא אמר שהולכים בגלל אהבת ישראל ולא בגלל שנאת הערבים.
להאמין ברוח הקודש שיש בתוכנו
הרב הסביר לנו שכל אחד צריך לשאוף להגיע לנבואה, והייתה לו תוכנית איך עושים זאת. ראשית הוא נטע בנו את היסוד שכתוב בפירוש הגר"א על משלי (טז', א-ד), שאחרי שבטלה הנבואה "רוח הקודש יש לכל אדם ואדם" וצריך לפתח אותה. כדי לקרב אותנו להבנה הזו הוא היה מדבר על החלום שהוא ניצוץ מאותה נבואה. בשיחות אישיות תלמידים שיתפו אותו בחלומות. היה חשוב לו שנאמין בנשמה ובקודש שה' נטע בקרבנו, זה היה המבוא לעבודת ה'. אך הוא לא הסתפק באמירות כלליות, היה צריך ללכת לפי הסדר של מסילת ישרים בתיקון המידות ולעמול בעבודת ה', בנוסף, הוא אמר שצריך לעמול על הגמרא בצורה עיונית עד להלכה עם פרטי המצוות. כשנשאל מהי 'אמונת חכמים' הרב ענה שזו אמונה בנבואת ה' שממשיכה דרך תלמידי חכמים והיא רוח הקודש. כל מילה אצלו הייתה מדוייקת ומחושבת, כשהוא דיבר בשיעור היה נדמה שזה עבר תהליך זיקוק ועריכה, אך אצל הרב זה היה במהירות ובשגרת הלשון. לכל דבר היו לו הגדרות ומשנה סדורה בבהירות מופלאה ובחדות. הרב עצמו היה דומה עליי כנביא, כל מי שדבק בו הפך לאדם אחר, הוא הרים אותי מתוך עולמות של חושך ותוהו, הספקות לידו היו נעלמים, ידעתי שיש נשמה ושיש עולם הבא גם בלי להבין את זה בשכל, כי הוא היה בספירה כזו של קדושה ויראת שמיים והקרין זאת על הסובבים אותו. ידעתי שהנבואה תחזור יום אחד ופשוט כרגע יש עיכובים.
הקודש הוא המציאות האמיתית
היה לרב כבוד מאוד גדול לתורה, בהוצאת ספר התורה הוא נישק אותו בעדינות אין קץ, הוא דיבר על הרב קוק והרב צבי יהודה זצ"ל רבותיו המובהקים בחרדת קודש. דבר שהותיר בי רושם היה כאשר הרב ראה חומש שהיה עומד על כיסא, הוא היה לוקח את החומש ומניח אותו על הסטנדר כל פעם, הוא לא היה יכול לראות זאת, זה נתן לי יחס של קודש לחומש, מאז אני לא מסוגל מנטלית להניח ספר חול על ספר קודש. גם בתורתו הוא הבדיל בין קודש לחול בניתוח חד כמו איזמל. הרב לימד אותנו שתורה זה רציני. היה לו שיעור קבוע לתלמידים מעל שיעור מסוים, ובשיעור הזה אם תלמיד אחד לא הגיע, השיעור היה מתבטל! הוא הקפיד על תלמידים שהיו מאחרים לשיעורים, ואמר שלא ייתכן שלשיעור באוניברסיטה אנשים מתייחסים ברצינות ואילו לשיעורי תורה פעם מגיעים ופעם לא. מעטים היו המקרים שהוא ביטל שיעור, ואת כל ענייניו הוא היה מסדר סביב השיעורים הקבועים. בכל דבר הרב היה בוחן את הפנימיות. הקודש היה הממד המרכזי בחייו, הוא כל הזמן חזר על היסוד שהקודש זו המציאות האמיתית והרגיל אותנו למבט פנימי שלא נתרשם מהחיצוני.
ארץ ישראל – הרב לא יכול היה לסבול את מציאותם של ישראל בגלות, ולכן גם עמל להעלות יהודים ארצה. כאשר סיים שליחותו בחו"ל עלה על המטוס הראשון לארץ גם כאשר זה היה יקר יותר, לא יכול היה לסבול את טומאת הגלות. הוא אמר לנו שמצוות אפשר לקיים רק בארץ ישראל וכל קיום המצוות בחו"ל הוא בדיעבד. היה לו גם מטע רימונים שבו הוא קיים את עבודת האדמה ואת המצוות התלויות בארץ. זמביש סיפר בשבעה שהרב היה מעורב מאוד בהקמת יישובים ברמה הכי מעשית.
בתורה - הרב הדגיש כל הזמן שאנחנו לא לומדים חכמה אלא רק כדי לדעת מה רצון ה'. הייתה לו שקידה עצומה על התורה ברמה שלא תתואר. רק אדם שיש בו אהבת ה' היה יכול ללמוד בצורה כזו, עבד ה' שרוצה לדעת מה רצונו יתברך. לא היה לו מצב של ביטול תורה, לא בכמות ולא באיכות, הוא לימד בעיקר יסודות ועקרונות ושיעור בגמרא בישיבת הר המור. כל שיעור היה מלא בגדלות, עמקות וגובה רוחני שלא שמעתי באף מקום בחיי. הרב היה מעביר שיעורים בכל הארץ מהגולן ועד אילת. הוא אמר לנו שלימוד תורה זה רק בחברותא, בדיעבד אפשר ללמוד לבד, כי רצון וחכמת ה' מתגלים רק כששני יהודים לומדים. גם בימי עיון לעשרות אנשים הוא ביקש שישאלו שאלות כדי שזו לא תהיה הרצאה.
בעם ישראל - הרב ראה את קודש הקודשים. הייתה לו אהבת ישראל ברמה בלתי ניתנת לשיעור. הִרבה לדבר בזכויותיהם של ישראל ובשבחם, בכל הזדמנות הוא חיפש את הטוב שבהם, עסק בקירוב ותמך במפעלי קירוב, והיה מגיע כל יום כיפור למניין במשך עשרות שנים בקיבוץ גונן. בכל מה שהיה קשור לגאולתם ותחייתם של ישראל הייתה ניכרת בו התרגשות רבה. בצבא הוא ראה את הביטוי הכי גדול של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בפועל, גם בגלל מסירות הנפש על כלל ישראל וגם בגלל השהייה המשותפת עם העם, והיה לו שיעור קבוע לקצינים בכירים במשך שנים רבות. עין טובה הייתה טבועה בו, והוא היה מוכיח את מי שקטרג על ישראל. כאשר ליווינו אותו בשבת לביתו הוא היה חוצה בכוונה באמצע הכביש ולא במעבר חצייה. שאלתי את הרב לפשר הדבר, והוא אמר שזו מחאה, כי יהודים לא אמורים לנסוע בשבת - כך הוא ביטא את המחאה נגד חילול השבת, שגם היא קודש. הוא שנא את העבירות כי הן בניגוד לרצון ה', אז הוא קודם כל מחה נגד החטאים כלפי עצמו פנימה, ולעיתים המחאה גם קיבלה ביטוי יותר תקיף - תמיד הוא בחן האם המחאה בונה ומקדמת או מחלישה והורסת. היינו צריכים שימוש תלמידי חכמים גדול אצלו כדי להבין אותו. תקיפות וענווה הרב היה תקיף והוכיח אותנו לא מעט, הרגשתי שאנחנו חשובים לו, שהוא רוצה שנהיה מדויקים ורציניים. אחרי כל תוכחה הגיע פיוס וחיוך, הוא ידע להבהיר על מה הוא מקפיד. מהתוכחות שלו למדתי להבין את התוכחות של ה' בתורה ואת העונשים, לדעת שה' כועס שעושים עבירות ושזה אסור אבל לא לנתק מגע גם אם נכשלים, לדעת שזו הדרכה שבאה מתוך אהבה ורצון שיהיה לנו טוב, גם הרחמים והפיוס שלו אחרי הכעס נתנו לי דוגמא של רחמי שמיים. פחדנו ממנו והערצנו אותו. והוא הדריך אותנו להעריץ את הקודש. יחד עם התקיפות הייתה גם ברב ענווה גדולה - ענווה כלפי ה', כלפי התורה, כלפי תלמידי חכמים וכלפי כל יהודי, הרגשנו שהוא מכבד כל אחד מאיתנו. הענווה שלו גם באה לידי ביטוי בתורה שלימד. הוא היה בקי גדול בש"ס, פוסקים וקבלה, אך לימד אותנו את יסודות האמונה ויראת שמיים כי זה מה שהיה הכי חשוב לו, שנדע שהכל בא מה' ונעשה את רצונו יתברך. הרב היה חכם מאוד, כי ראה בחוכמות החול את חכמת ה'. היה לו ידע נרחב בפילוסופיה, בעיקר של הצרפתים כמו אנדרה נהר, לוינס ודורם. אך הוא תמיד הראה לנו איך התורה מתנשאת מעל כל חכמה אנושית. הערצתי את הרב, לא רק בגלל תורתו העמוקה, אלא בעיקר בגלל אורחות חייו, ברכותיו ואצילותו. אני לא זוכר ממנו פעם אחת אמירה שאין בה משמעות, גם חוש ההומור שלו היו משובח, וכל דבר שהוא עשה זה היה בגדלות ובשלמות. הוא שנא מתנות וגם כשלמד בישיבה לא הסכים לקבל מלגה. היה ניכר שאת מדרגותיו הרוחניות העליונות רכש אחרי עמל רב שנים בעבודת המידות ובלימוד תורה. הדרישות שלו מהתלמידים היו: עמל, אחריות, דיוק, לא לזייף ולא להיכנע לחולשות. ראו שאת כוחותיו הוא שואף מהחיבור לה' ולתורה שנותנים לו חיים ועוצמות שלא קיימות אצל אנשים רגילים. הדברים שכתבתי כאן הם רק טיפה בים. הייתי קטן תלמידיו, היו שלמדו אצלו עשרות שנים. אך גם מה שהם ראו זו יראת השמיים הגלויה שראינו, אך הייתה גם יראת שמיים בסתר, שהיא הרבה יותר גדולה ממה שהעין יכולה לתפוס, הנשמה והמחשבות הקדושות שלו - משם הכול נבע, שם היה אוצר של יראת שמיים, איתו הוא מגיע לעולם הבא שאליו היו נשואות תמיד כל שאיפותיו. דבקות בה' בלי מחיצות הגוף. ואנחנו בקטנותנו זכינו לפגוש מלאך ה' צבאות שתורה ביקשנו מפיהו. אם הייתי כותב כאן שנזכה ללכת בדרכו הוא היה כועס עליי "מי אני ומה אני", אך היה שמח אם אכתוב כאן שנזכה ללכת בדרכי ה' ולעשות רצונו יתברך בלבב שלם. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
