בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה "לא תלבש שעטנז", והסמיכה לזה קרא ד"גדילים תעשה לך". וביבמות ד' א' ילפי' מזה דעשה דוחה לא תעשה, דמצות ציצית דוחה איסור כלאים, ע"כ נכתוב בעז"ה ענין הנוגע לדינא דעדל"ת.
אמרי' בנזיר מ"א א', "כריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה" והיינו, דבאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת. ולפי"ז מסתברא דביכול להוציא ממון ולקיים המצות עשה באופן שלא יצטרך לעבור על האיסור ל"ת, חייב להוציא ממון ולקיים המצוה באופן זה.
והנה הגאון מוהרי"ל דיסקין ז"ל בקונטרס אחרון אות צ"ט נסתפק ספק נפלא לפי"ז. דהנה באו"ח סי' תרנ"ו ס"א פסק הרמ"א ז"ל דעל מצות עשה חייב אדם להוציא עד חומש מנכסיו, אבל שלא לעבור על מצות לא תעשה חייב אדם לבזבז כל ממונו יעו"ש. והשתא יש להסתפק במצות עשה שיש כנגדו לא תעשה, ולהנ"ל דהיכא דיכול להוציא ממון ולקיים המצוה בלא לעבור על הל"ת חייב לעשות כן, כמה חייב להוציא מממונו ע"ז. מי נימא דכיון דבא לקיים מצות עשה א"כ דינו ככל מצות עשה, וצריך להוציא עד חומש מנכסיו. או דילמא כיון דבא למנוע עצמו מלעבור על המצות ל"ת, א"כ דינו ככל מצות לא תעשה שצריך להוציא כל ממונו.
ויסוד הספק הוי האם מה שצריך להוציא ממון הוא כדי להציל המצות עשה שיוכל לקיים המצוה כתיקונה בלא לעבור על ל"ת ובגוונא דצריך להוציא יותר מחומש חשיב אינו יכול לקיים שניהם דהרי באופן זה פטור מלקיים המצוה, או דילמא מה שצריך להוציא ממון הוא כדי להציל הלא תעשה דהרי משום עדל"ת הרי יצטרך לעבור על הל"ת, וא"כ מה שמוציא ממון השתא הוי השתדלות בהצלת הל"ת ולא השתדלות בקיום המצוה דהרי המצות עשה יכול לקיימה גם אם יעבור על האיסור דהא עשה דוחה ל"ת. [ועי' בזה בקובץ הערות סי' י"ד בשם הגר"מ אטלס ז"ל, ובדברי האבני נזר ז"ל אהע"ז סי' רכ"ג אות טו-יז, ובדברי האור שמח ז"ל פ"ב מחגיגה ה"ב ד"ה אמנם].
והנה טרם בואנו להוכיח מכמה מקומות לפשוט הספק אכתוב את אשר נלע"ד בע"ה חידוש נפלא היוצא מספק זה.
ובהקדם דברי הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ בפר' ויקרא דיבורא דנדבה פרשתא ב' וז"ל, "ור' יוסי ור' שמעון אומרים נשים סומכות רשות. איכא מ"ד לדעת ר"י ור"ש אפי' סמיכה גדולה עליו מותרת בנשים, שכך נתנה בתורה לאנשים חובה ולנשים רשות, והנשים דומיא דאנשים לכל מ"ע שהזמן גרמא אע"פ שיש בה איסור תורה כגון ציצית של תכלת לנשים". והנה ילפי' מדבריו ז"ל דמצות עשה קיומית נמי דוחה איסור לא תעשה ושרי לאדם להכניס עצמו למצוה ולגרום עי"ז דחיית הל"ת וכבר האריכו בזה רבנן בתראי ז"ל.
והשתא לפי"ז נראה דבר חדש, דלהך גיסא בספיקת הגריל"ד ז"ל דהיכא דיכול ע"י הוצאת ממון לקיים המצה בהיתר בלא שיצטרך לדחות הל"ת אינו חייב אלא עד חומש מנכסיו, א"כ נראה דכ"ז במצוה חיובית שאדם אינו יכול ליפטר ממנה וחייב לבזבז עד חומש מנכסיו כדי לקיימה, אבל במצוה קיומית שאינו חייב לקיימה, יהי' הדין דאינו חייב להוציא ממון ע"ז כלל ויוכל לדחות הל"ת בכל ענין, דמה יחייבו, הרי על גוף קיום המצוה אינו מוטל עליו להוציא ממון כלל, וא"כ כשרוצה לקיים המצוה ועומד כנגדו איסור ל"ת אינו חייב לבקש אופן של היתר כלל.
מיהו כ"ז להך גיסא, אבל אי נימא כאידך גיסא בספיקת הגריל"ד ז"ל דחייב להוציא כל ממונו כדי שלא יכשל באיסור הל"ת, הנה לפי"ז פשיטא דגם במצוה קיומית שיש כנגדה איסור ל"ת אסור לו לקיים המצוה אם יכול לקיימה בדרך היתר בלא דחיית הל"ת.
נמצא לפי"ז דאדם שיש לו בגד פשתן שחייב בציצית חייב להוציא עד חומש מנכסיו כדי להטיל בו ציצית שאינו צמר, אבל בבגד פשתן שאול שאינו חייב מעיקר הדין להטיל בו ציצית ומ"מ אם מטיל בו ציצית ודאי מקיים מצוה [וכדכ' המג"א ז"ל בסי' י"ד סק"ה דאפי' מברך ע"ז] יכול להטיל בו חוטי צמר ואינו חייב להוציא אפי' פרוטה כדי להטיל בו חוטי פשתן.
והשתא ניהדר לגוף ספיקא דהגריל"ד ז"ל הנ"ל, ונלע"ד בעז"ה לדון בזה מכמה מקומות.
א] נלע"ד בעז"ה ראי' נפלאה דיותר מחומש מנכסיו אינו חייב להוציא ע"ז ובהקדם ד' הקדמות.
א] בר"ה ל"ב ב' תנן "שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל לא עולין באילן" ואמרינן עלה בגמ' "מאי טעמא שופר עשה הוא ויום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה", וכ' הר"ן ז"ל שם דאע"ג דלעלות באילן הוי איסור דרבנן ושופר הוי מצות עשה דאורייתא עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה.
ב] אמרי' בשבת ד' א' דמי שעבר עבירה דאורייתא בשוגג ויכול להציל העבירה ע"י שיעשה עבירה דרבנן חייב לעשות כן. ולפיכך אם הדביק פת בתנור בשוגג בשבת חייב לרדותה שלא יבא לידי איסור אפיה בשבת אע"ג דהרדיה הוי איסור דרבנן.
ג] השאגת אריה ז"ל בסימן צ"ו כ' דלמאי דאמרי' בפסחים ל"ה א' דלרבנן דאיסור חל על איסור אדם יוצא ידי"ח במצה של טבל, א"כ מי שיש לו רק כזית מצה של טבל למעשר שני או מעשר עני מותר לו לאכול המצה משום דעשה דמצה דוחה ל"ת דאכילת טבל להסוברים דבטבל למעש"ש ליכא איסור מיתה אלא איסור ל"ת.
ד] נחלקו האחרונים ז"ל בעשה דוחה ל"ת שמדאורייתא אפשר לקיים שניהם אבל מדרבנן א"א לקיים שניהם האם העשה דוחה הל"ת דסו"ס מדרבנן אינו יכול לקיימה בדרך היתר או דילמא כיון דמדאורייתא יכול לקיים שניהם אינו דוחה, דעת הגרעק"א ז"ל באו"ח סי' תמ"ו אות א' ובאו"ח סי' תרנ"ה על הט"ז סק"ב דאין העשה דוחה דנחשב כאפשר לקיים שניהם, ודעת המלבי"ם ז"ל בארצה"ח סי"ג סק"א דהעשה דוחה דזה נחשב כא"א לקיים שניהם, וכ"כ המלא הרועים ז"ל בכללי עשה דוחה ל"ת אות כ"ו.
ועתה בואו חשבון, לכאו' קשיא טובא אמאי מותר לו לאכול המצה מדין עשה דוחה ל"ת, הא אי נימא כהצד השני בספקו של הגריל"ד ז"ל דגם היכא דהלאו נדחה ע"י העשה אכתי מחוייב לעשות כל טצדקי שבעולם שלא לעבור על הלאו, א"כ לכאורה דמיא להא דאמרינן דמוטב שיעבור איסור קל מישעבור על האיסור החמור וכהא דרדיית הפת, והיה לנו לומר שיעבור על איסור דרבנן דהפרשת תרו"מ ואל יעבור על הלאו דאכילת טבלים.
והתינח לדעת הגרעק"א ז"ל דאם מדאורייתא אפשר לקיים שניהם אע"ג דמדרבנן אסור אין עשה דוחה הל"ת, דלפי"ז הרי בלא"ה אין עשה דמצה דוחה ל"ת דטבל דהא מדאורייתא יכול לקיים שניהם, אבל להסוברים דבכה"ג עשה דוחה ל"ת כיון דמדרבנן אסור לו להפריש, בזה קשיא טובא כנ"ל, נהי דמשום המצוה אסור לו להפריש דאין איסור דרבנן נדחה מפני קיום מצ"ע מ"מ תיפו"ל דיתחייב להפריש כדי להציל עצמו מאיסור ל"ת החמור.
ועל כרחך דס"ל להשאג"א ז"ל כהצד הראשון דהעיקר תלוי בקיום העשה א"כ כיוון שסו"ס מדרבנן א"א להפריש ביו"ט נמצא דאין לו דרך לקיים העשה בלי דחיית הלאו ושפיר אמרינן עדל"ת.
שו"ר דהשאג"א ז"ל גופי' בהמשך הסימן רמי אנפשי' דהא יכול להפריש ביו"ט אלא דלא נחית למש"כ אלא הק' כן על הילפותא בדאורייתא דמדאורייתא מותר לו להפריש ביו"ט, ולא נחית למש"כ דגם לבתר דאסרו חז"ל להפריש דינא הוי דיהא חייב להפריש. ועכ"פ גם אם מדברי השאג"א ז"ל לא מוכח מ"מ נפק"מ במה שכתבנו לענין הלכה דבלית לי' אלא מצה של טבול למעש"ש חייב להפריש וזה חידוש גדול.
שו"מ דהתפארת ישראל ז"ל בפ"ב דפסחים בועז אות ב' כ' דל"ל דבמצה של טבל לא אמרי' עדל"ת דהא יכול להפריש ביו"ט דז"א דהא מדרבנן אסור להפריש וא"כ א"א לקיים שניהם, והנה לדברינו הנ"ל תליא בספיקא דהגריל"ד ז"ל דלהך גיסא דאזלי' בתר הל"ת דינא הוי דיפריש ביו"ט.
