יב. בהפטרה דפרשת כי תבוא שבה מדובר אודות ביאת המשיח – נאמר "ושלמו ימי אבלך", והיינו, שיגמרו ימי אבלך.
וצריך להבין: מהו דיוק הלשון "ושלמו ימי אבלך", שהוא ע"ד מ"ש "כי לא שלם עון האמורי" – דלכאורה, כיון שמדובר כאן אודות ענין בלתי-רצוי דבנ"י, "ימי אבלך", מתאים יותר לומר "ותמו", שהוא לשון גמר וסוף, או (כיון שהלשון "ותמו" יש לפרשו גם מלשון תמימות, מתאים יותר הלשון) "וכלו", לשון גמר וכליון, וכהלשון
בברכת השנה (לפני "תחל שנה וברכותי'") "תכלה שנה וקללותי', ומדוע נאמר "ושלמו", מלשון שלימות?
וליתר ביאור: מהחילוקים שבין לעו"ז לקדושה – שהענינים דלעו"ז הם באופן ד"קמא קמא בטיל", היינו, שהולכים ומתמעטים עד שנעשים כלים לגמרי, ואילו הענינים דקדושה הם באופן שהולך וניתוסף בהענין עד לשלימותו. וא"כ, כשמדובר אודות "ימי אבלך", צריך להיות בזה (לא ענין של שלימות, אלא) ענין של כליון?
יג. והביאור בזה:
ענין האבילות – "ימי אבלך" – קשור עם ענין המיתה, והו"ע שבירת הכלים דתהו, שעז"נ "וימלוך גו' וימת" (כנ"ל ס"ה), וענין זה הוא שרש כללות ענין החטאים והגלות כו'.
והנה, כללות ענין שבירת הכלים דתהו (ענין המיתה) הוא באופן דסותר על מנת לבנות, והיינו, שכוונת הסתירה מתחילתה אינה אלא בשביל התיקון והבנין.
ומזה מובן גם בנוגע לענין הגלות – שכוונת הגלות, היינו הפנימיות דענין הגלות, היא – עבודת בנ"י בבירור הניצוצות (שנפלו בשבירת הכלים), שלכן, כאשר בנ"י מסיימים את עבודתם בבירור הניצוצות, אזי באה הגאולה ע"י משיח, כמבואר בתניא ש"כאשר כל הנשמה ונפש האלקית שבכל ישראל . . תקיים . . כל תרי"ג מצות התורה וכו'" אזי באים לה"תכלית של ימות המשיח כו'".
ועפ"ז יש לבאר מ"ש "ושלמו ימי אבלך", "ושלמו" דייקא – דקאי על שלימות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, והיינו, שהעבודה דזמן הגלות, שזהו הענין הפנימי של הגלות ("ימי אבלך"), צריכה להיות באופן של שלימות ("ושלמו"), ועי"ז באים לימות המשיח.
יד. והנה, כללות העבודה שעל ידה יוצאים מהגלות, היא, עבודת התשובה, שעז"נ "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" – "נתנה" דייקא, מלשון מתנה, שזהו ע"ד מ"ש בפרשת השבוע "אשר הוי' אלקיך נותן לך", וכמשנת"ל (ס"ד) שענין המתנה הוא למעלה גם מענין הירושה ("וירשתה").
והענין בזה:
ידוע הכלל שאין חבוש מתיר את עצמו, ולכן, כדי שתהי' היציאה מהגלות ע"י שלימות עבודת הבירורים, יש צורך בנתינת כח מדרגא נעלית יותר שלא שייך בה ענין של גלות כלל.
ונתינת כח זו הו"ע המתנה ("אשר נתנה", "אשר הוי' אלקיך נותן לך") שלמעלה גם מענין הירושה – כי:
ענין הירושה הוא מה שבנ"י יורשים הניצוצות דתהו שנפלו בשבה"כ ("וימלוך גו' וימת"), היינו, שזוהי דרגא ששייך בה ענין השבירה, שהוא שורש ענין הגלות, ולכן מצד דרגא זו אי אפשר להיות היציאה מן הגלות ע"י שלימות העבודה ("ושלמו ימי אבלך"), כיון שאין חבוש מתיר את עצמו.
ולכן יש צורך בענין המתנה שלמעלה גם מענין הירושה, היינו, למעלה מכללות הענין דתהו ותיקון, ובמילא, למעלה גם מכללות ענין השבירה שהוא שרש הגלות כו', שהו"ע המשכת העצמות (כנ"ל ס"ה).
טו. וענין זה נעשה ע"י לימוד פנימיות התורה שנתגלתה בתורת חסידות חב"ד:
ידוע מ"ש במאמר של ר' הלל מפאַריטש מה ששמע מר' זלמן זעזמער ור' אייזיק מהאָמיל בשם רבינו הזקן, ש"לפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל". וכמשנת"ל (בהמאמר) במעלת הנשמות דיחידי סגולה כמו הרשב"י, ועד"ז רבינו הזקן וכו', שאצלם היו כל הענינים למטה כמו שהם למעלה כו'.
ומזה מובן, שכאשר לומדים פנימיות התורה, תורתו של רשב"י, כפי שנתגלה בתורת חסידות חב"ד ע"י רבינו הזקן ורבותינו נשיאינו שלאחריו, והלימוד הוא (לא מן השפה ולחוץ, אלא) באופן שמתעצם עם הענין שלומד עד עצם הנפש – אזי יוצא גם הוא מהגלות כמו בעל התורה, ועי"ז בכחו לפעול בעבודת הבירורים עד לגמר ושלימות העבודה ("ושלמו ימי אבלך") שעי"ז נעשית היציאה מהגלות בפועל ממש.
טז. וזהו ענינו של ח"י אלול:
ידוע שב"אלול" נרמזים הראשי-תיבות של כל עניני העבודה בג'
הקוין תורה עבודה וגמ"ח. אמנם, ענינו העיקרי של חודש אלול בגילוי – הו"ע התשובה, כמרומז גם בהר"ת הידוע ומפורסם "אני לדודי ודודי לי".
והנה, ענינו של ח"י אלול – שנותן חיות בעבודה ד"אלול.
והענין בזה:
ח"י אלול הוא יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ורבינו הזקן, שעל ידם נתגלתה פנימיות התורה בתורת החסידות. והרי תורת החסידות – דברי אלקים חיים – הוא ענין החיות, ועי"ז נעשה חיות בעבודה דאלול בענין התשובה, שהרי הנתינת-כח לעבודת התשובה היא ע"י תורת החסידות (כנ"ל סט"ו).
וזהו גם שח"י אלול הוא התחלת י"ב הימים שבהם הוא החשבון בפרטיות על כל י"ב חדשי השנה, והיינו, שבח"י אלול עצמו צ"ל החשבון על חודש תשרי, שהוא חודש כללי, חודש השביעי, שהוא המשובע והמשביע, שממנו נמשך השובע בכל הענינים על כל השנה כולה.
[תורת מנחם]
