בס"ד
ד] נסתפקתי ספק נפלא, ובהקדם הא דנחלקו האחרונים ז"ל במצוה הבאה בעבירה באונס וכגון בפקו"נ אם קיים המצוה או לא, דדעת מהריט"א ז"ל בפ"ח דבכורות אות ס"ה [הראשון] דבאונס ליכא משום מהבב"ע, וכ"כ המנח"ח ז"ל במצוה י' אות כ"א, אמנם הפרי יצחק ז"ל בסי' מ"ב כ' דגם בכה"ג דהוי פיקו"נ לא יצא ידי המצוה, ויליף לה מדברי התוס' בסוכה ל' א' שהק' למאי בעי' קרא דאין אדם יוצא ידי"ח בטבל תיפו"ל דהוי מהבב"ע ומדלא תי' דנפק"מ לפיקו"נ הרי מוכח דגם בכה"ג הוי מהבב"ע, והגר"י ענגל ז"ל בבית האוצר ערך אונס כלל כ"ד כ' דלהסוברים דאונס הוי מעשה עבירה אלא פטור מעונש אינו יוצא ידי"ח במצה שאוכל באונס דהוי מהבב"ע, מיהו כ"ז באונס גרידא אבל היכא דאמרי' עשה דוחה לא תעשה פשיטא דיצא ידי"ח המצוה וגם אם נזדמן לו אח"כ מצה של היתר אינו חייב לאכלו, וז"פ.
והשתא לדעת הפר"י ז"ל יש להסתפק היאך יהי' הדין באדם שאנוס באונס נפשות לאכול פת של טבל בליל פסח ויש לפניו מצה של טבל ומצה של חולין, האם מותר לו לאכול המצה של טבל או לא.
וצדדי הספק מי נימא דכיון דאפשר לקיים שניהם דהרי יכול לאכול מצה של חולין אין כאן תורת דחיה כלל וא"כ גם יאכל המצה של טבל לא יקל על האיסור כלל דהא באופן זה אין העשה דוחה האיסור, או דילמא כיון דבלא"ה חייב לאכול טבל דהא אנוס ע"ז ואינו חייב למסור נפשו, א"כ יכול לקיים בזה מצות מצה, ואין זה נחשב כאפשר לקיים שניהם מה שיכול לאכול מצה של חולין, דהרי על האיסור טבל אינו יכול לקיים שניהם דבכל ענין יצטרך לעבור על איסור טבל.
ומסברא נראה דספק זה תליא בספיקא דהגריל"ד ז"ל, דהנה להך גיסא דאינו חייב להוציא יותר מחומש מנכסיו והיינו דאפשר לקיים שניהם אזלינן בתר המצות עשה ובגדרי קיום מצות עשה, וא"כ בספיקא דידן דינא הוי דאסור לו לקיים המצוה במצה של טבל, אבל לאידך גיסא דחייב להוציא כל ממונו שלא יצטרך לקיים המצוה ולעבור הל"ת, והיינו דאפשר לקיים שניהם אזלי' בתר הלא תעשה, הנה לפי"ז בנד"ד מותר לו לאכול המצה של טבל דהרי הל"ת לא יוכל לימנע מלעבור עליו, ונמצא חומרתו היא קולתו.
תמצית העולה מהדברים.
א] קיי"ל דבאפשר לקיים שניהם לא אמרי' עשה דוחה ל"ת, ומסתברא דאם יכול להוציא ממון כדי לקיים המצוה בדרך היתר בלא לעבור על ל"ת מיקרי אפשר לקיים שניהם.
ב] הגריל"ד ז"ל נסתפק כמה חייב להוציא ע"ז, מי נימא דכיון דעל מ"ע אינו חייב לבזבז יותר מחומש, א"כ אם צריך להוציא עתה טפי מחומש נחשב כא"א לקיים שניהם, או דילמא כיון דעל לא תעשה צריך לבזבז כל ממונו ה"ז נחשב כאפשר לקיים שניהם.
ג] י"ל לפי"ז חידוש נפלא, דלהך גיסא דאזלי' בתר המ"ע וטפי מחומש אינו חייב, א"כ למאי דס"ל להראב"ד ז"ל דמ"ע קיומית דוחה ל"ת יהי' הדין דבמצוה קיומית אינו חייב להוציא ממון כלל, דהא אינו חייב במצוה זו.
ד] יש להוכיח מהא דס"ל להשאג"א ז"ל דבמצה טבולה למעש"ש שאין בה מיתה כי אם ל"ת ואין לו מצה אחרת יוצא בה ידי"ח מדין עדל"ת, ותיקשי אמאי לא נחשב כאפשר לקיים שניהן דהא יכול להפריש ביו"ט ואע"ג דמדרבנן אסור מ"מ כדי להציל עצמו מעבירה דאורייתא של טבל חייב אדם לעבור על איסור דרבנן.
ה] ובע"כ דאפשר לקיים שניהם אזלי' בתר העשה ולא הותר לעבור עבירה דרבנן כדי לקיים עשה ולא נחשב כאפשר לקיים שניהם.
ו] יש להוכיח מהא דס"ל להתוס' דכהן שאביו מת ואין גופו שלם אסור לו ליטמאות אלא חייב לשכור אנשים, ובדברי הגמ' בנזיר מוכח דאפי' ביותר מחומש מנכסיו, ואע"ג דקבורה הוי מ"ע ואמאי יבזבז יותר מחומש אלא בע"כ דאזלי' בתר הל"ת.
ז] יש להוכיח מהא דכ' התוס' דחעוחב"ח אסור בב"ח ולא אמרי' עשה דפ"ו ידחה ל"ת דלא יהי' קדש היינו משום דאפשר לקיים שניהם ע"י שכופין את אדונו לשחררו, ומוכח דאפי' היכא דהעבד הוי יותר מחומש מנכסי האדון.
ח] ותיקשי וכי עדיף מצות פ"ו של עבדו ממצות פ"ו של האדון עצמו דבאיכא ל"ת כנגדו אינו חייב להוציא אלא חומש, אלא בע"כ דבכה"ג הי' חייב להוציא כל ממונו, ולפיכך גם מחמת מצות פ"ו של עבדו חייב כן דאיהו הגורם שעבדו לא יוכל לקיים מצות פ"ו.
ט] ויש לדון בסברא חדתא, דהיכא דהוא הגורם לחבירו לבטל מ"ע חייב להוציא כל ממונו, דנראה מסברא באיסור לפני עור דהמכשיל את חבירו בביטול מצות עשה עובר בלפנ"ע וחייב להוציא כל ממונו שלא יעבור בלפנ"ע ואע"ג דחבירו גופא אינו חייב להוציא כח ממונו על קיום מצות עשה, וה"נ דכוותה דהוא הגורם שהעבד לא יוכל לקיים מצות פ"ו.
י] יש להסתפק באנוס בליל פסח לאכול טבל ויש לפניו מצה של טבל ומצה של חולין מתוקנים האם מותר לו לצאת ידי"ח במצה של טבל משום עדל"ת להסוברים דגם באונס אינו יוצא ידי"ח במצוה הבאה בעבירה, ונראה דתליא בספיקא דהגריל"ד ז"ל דאם אזלי' בתר הל"ת א"כ הרי הל"ת א"א לקיים שניהם דהא בכ"א יעבור על הל"ת, ואי אזלי' בתר העשה שפיר אפשר לקיים שניהם שיאכל מצה של חולין מתוקנים.
