עקבותיך לא נודעו
בע"ה,
ראיתי להעלות על הכתב כמה מהעניינים הבולטים בדרכי רבינו ראש הישיבה זצ"ל בהצעת השמועה, בעיקר מתוך שיעוריו בישיבת מעלות התורה, עם הבאת קצת דוגמאות ג"כ מכמה מאמרים שנדפסו ממנו.
אינני מתיימר להיות תלמיד של רבינו הגר"ש זצ"ל, אך שהיתי במחיצתו במשך למעלה מעשר שנים, וזכיתי לשמוע ממנו שיעורים רבים ולשאת ולתת לפניו בלימוד.
בדרכי הלימוד ישנם שני חלקים: החלק החיצוני, דהיינו דרכי דקדוק הלשונות, בחינת השקלא וטריא, בחינת צורתא דשמעתתא; והחלק הפנימי, דהיינו צורת הסברת הסברא, שעליה אמרו חז"ל אגרא דשמעתתא סברא.
רבינו זצ"ל התייחד בסגנונו בשני החלקים, ובודאי שהעיקר בבחינת דרכי הלימוד שלו הוא הבנת דרכו בסברא. אולם קשה לי, ואולי אינני מסוגל כלל, לנסות אפילו לתת קוים כלליים לדרכו בסברא, ולכן לעת עתה נסתפק בעיקר בחלק החיצוני, שלמרות חיצוניותו הינו חלק עיקרי ממשנת רבינו.
ובכל זאת, בסוף הדברים הבאנו איזה גרגירים הקשורים לסברא.
חתירה לכוונת חז"ל
אחד המאפיינים הייחודיים בשיעוריו של רבינו זצ"ל, שהיה ניכר שמשתדל לרדת ולהבין את כוונת חז"ל, ולא היה משתמש בדברי הגמרא והראשונים כדי לעשות מטעמים וכבמה להציע את חידושיו.כפי הנראה שענין זה הינו היסוד לכל הדברים הייחודיים שאפיינו את שיעוריו, וכפי שיובא בהמשך.
בנין הסוגיא
בחוברת הנפלאה "מילין זעירין" מאת אחד ממקורבי ותלמידי רבינו, הובא מה שחכם אחד ששמע שיעורים אצל גדולי ישראל אמר שיותר נהנה משיעורי רבינו מאשר כל השיעורים האחרים ששמע. בזמנו, שמעתי בשם אותו חכם הגדרה מדוייקת, והיא שאין כמו רבינו זצ"ל "לבנות סוגיא." וכוונתו כנראה שאפילו אם חידושים אמיתיים, והערות אמיתיות, אפשר לשמוע בהרבה מקומות, אבל אצל רבינו היה הענין פשוט לבנות את הסוגיא, להתחיל מנקודת ההתחלה, מלב הענין, לעקוף אחרי התפתחות הדברים, לחוש אותם, ולחוש את רוח הדברים, ואפילו מעין הרגשה שאתה כביכול "משתתף" עם הראשונים בבניית הסוגיא.
"פשטות הגמרא"
מאחר ומטרת הלימוד היתה לעמוד על כוונת חז"ל ולהגיע לנקודת האמת, לכן נר לרגליו היה הענין של "פשטות הגמרא" או פשטות מהלך השקלא וטריא, כביכול ניסה להיכנס לתוך סוגיית הגמרא עצמה ולחוש את הלך המחשבה שלה.
פשטות משמעות הסוגיא - גם בבירור שיטות הראשונים
ענין זה של החתירה לכונת חז"ל הביא לתופעה שכמדומה די נדירה. רבינו זצ"ל היה דרכו "לבחון" את שיטות הראשונים על פי מה התאמתן לסוגיית הגמרא, לפשטות הסוגיא,כלומר כשהיה מנסה לחוש את השקלא וטריא, את מהלך הדברים של הגמרא, היה משתדל לבחון על פי זה, כל שיטה ושיטה בראשונים, האם נראה מתוך מהלך דברי הגמרא שהתחדש כאן איזה חידוש עצום בתוך השו"ט, או לא, האם זהו פשטות הסוגיא, תמיד חתר לפשטות הסוגיא. (כמדומה ששייך לכאן לשון החזו"א "היסוד היותר חזק בהוראה הוא טביעות עין בדרכי הגמרא." או משהו כזה.) זכורני שבסוגיא דתקפו כהן, העיר שלשיטת הרמב"ן בשלב מסויים בשו"ט ישנה תפנית בהבנת כל יסוד הדין, ולא כ"כ משמע בגמרא שהתחולל כזה שינוי. אז אמר את הדברים בהתנצלות ובהסתייגות קצת, אבל במקרים אחרים היה אומר בלי שום התנצלות.
"אין לזה שום רמז בגמרא"
והביטוי "אין לזה רמז בגמרא" היה שגור על פיו. הגמרא היא התורה עצמה, ולא נכתבה בקודים, צריך למצוא את הכל בגמרא עצמה.
"התוס' נדחקו בזה"
כמו"כ היה יכול להתבטאות "והתוס' (או ראשון אחר) נדחקו בזה", וזה לשון שמצינו בגדולי האחרונים אבל בזמנינו כמדומה שלא רגילים לדבר כך, כי "מי אתה בכלל לקבוע שזה דוחק?" וגם מאי נפקא מינה בזה, הרי כך שיטת התוס' וצריכים להבין את השיטה ואת הסברא העומדת מאחוריה, מאי נפקא ינה אם זה נראה לך דחוק או לא? אבך ראש הישיבה עמד וחתר להגיע לחקר כוונת חז"ל, לכן היה משקל רב לדעת איזו שיטה תואמת, עכ"פ לעינינו, את דבריהם של חז"ל.
מושגים חדשים שלא נתפרשו בגמרא
בדרך כלל בדברי רבותינו בעלי התוס' והראשונים כשבונים את הסוגיא מתוך קושיות וסתירות ותירוצים וכו", מתחדשים מושגים חדשים, בהרצת הסוגיא היה רבינו זצ"ל מציין איזה מושגים התחדשו לגמרי בדברי הראשונים ואינם מושגים המבוארים להדיא בגמרא, כשברור שיותר ניחא ליה כשאין צריך לחדש מושגים חדשים כאלה.
פשטות המשניות
כמו"כ היה דרכו לבחון אפילו מצד המשניות (אני כותב "אפילו" רק ביחס למנהג הרווח). לדוגמא, בענין האם כל נדר צריך התפסה, העיר שבכל המשניות לא מצינו נדר בלי התפסה, ומדוע לא, אם איתא שנדר מצד עצמו אינו צריך התפסה. ועוד דוגמא בעלמא: ראה מאמרו על אדם המזיק הנדפס במוריה שכתב "ודעת הרמב"ם כאמור דאדם חייב גם באונס גמור, וזה מבואר מאד דכן המשמעות הפשוטה במשנה דחייב על אונס כרצון, ולא נתמעט מזה שום אונס, ויש רק פטור כשזה מכה בידי שמים". וכל זה לא בתור קושיא, כי קושיות אפשר לתרץ, אבל כשבאים "לחוש" את הסוגיא, יש משקל להערה כזו.
"מבואר מאד"
והביטוי "מבואר מאד" היה שגור מאד על לשונו, כשהיה בא להראות איך ששיטה מסויימת בראשונים מתישבת לכאורה יותר, היה אומר ולשיטת ה… מבואר מאד כו' וכעין שראינו למעלה בדבריו על הרמב"ם באדם המזיק.
חתירה לשורש האמת
וכללות הענין לכאורה שראה בלימוד חתירה להגיע למיצוי הענין, חקר האמת, לא רק ביאור כל הצדדים ודעות הראשונים.
דוגמא קטנה הכוללת כמה מהענינים הנ"ל: בסוגיא דחילוק מלקיות, דיבר על שיטת התוס' שחידשו שענין גופין מחולקין (שמצינו לגבי חטאות) נאמר גם לגבי מלקות, "וברמב"ם אין רמז לזה. ופשטות המשניות והגמרות ודאי משמע שאין דבר כזה." (!)
נכנס לעובי הקורה
במאמרו על זמני היום והלילה בקובץ אהל ברוך, מתעסק בהגהת הגר"א בגמרא שבת לד:, שהגר"א מגיה את הגמרא ומחדש חידושים גדולים ועצומים לדינא בזמן אכילת תרומה לטבול יום, וכתב שם רה"י זצ"ל בזה"ל: "ולו"ד הקדושים דרבינו ז"ל, דגם לסברת רבינו ז"ל, אין כ"כ במטבע הלשון דהלכתא כר' יוסי כו' ואומר אני בעניי באימה וביראה דגם לסברת רבינו הגר"א, יש לגרוס יותר דלא אכלי עד [ולהשמיט תיבת דשלים] ביה"ש דר' יוסי...וזה נכון ואמת גם לסברת רבינו הגר"א ז"ל. והדברים מופלאים כי כמדומה שבדורינו לא ראינו כלל דברים כאלה, להכנס ממש לעובי הקורה, להגיד להגר"א שאין מטבע הלשון כ"כ כפירושו, ולהציע גירסאות וכמעט ל"התמודד" עם הגר"א…
(אגב, מעניין שכאן כותב על דברי הגר"א שאין כ"כ במטבע הלשון כפירושו, והשווה למה שכתב בס' דרכי שמואל פרק כוורת כשכותב שם בטרוניא על דברי הגר"י העליר זצ"ל, "ובכלל אין טעם להתווכח עם אבי החכמה ז"ל"...ויש לחלק)
"צריך הכרעה גדולה"
באחד מימי העיון של בית המדרש של הרב אפרתי מסר רבינו זצ"ל זצ"ל שיעור בעניני שביעית, תוך הדברים הזכיר מח' הראשונים על שביתת הארץ בשביעית כגון במלאכת גויים כו' ד' התורי"ד והתוס' רבינו אלחנן בעבודה זרה, ותיכף ומיד הבליע תחת לשונו (כדרכו להבליע הרבה דברים) "צריך הכרעה גדולה, כן". אני הבנתי כוונתו כך: אצלינו אם למדתי סוגיא ואני יודע היטב את כל שיטות הראשונים מה סוברים בדיוק, הרי זה נקרא שאני יודע את הסוגיא, ואילו הייתי יודע את כל סוגיות הש"ס כך, עם כל שיטות הראשונים, הרי הייתי מאושר שאני יודע את כל התורה כולה. ואילו כפי שהבנתי את דברי רבינו זצ"ל, תפיסתו היתה שהרי יש כאן בעיה רצינית, יש לנו תורה, ויש מצות שביעית, וזה אמנם יפה מאד שאנו יודעים שתי שיטות בראשונים, אבל סוף סוף אין אנו יודעים מה ציוה הקב"ה בתורתו, וזה נקרא חסרון בידיעת התורה. אולי אין אנו יכולים להכריע, אבל עכ"פ נדע ש"צריך הכרעה גדולה".
(אולם אחד דחה שאולי כוונתו היתה רק שצריך הכרעה גדולה לענין הלכה למעשה, אינני יודע אבל לא כך היה משמע לי, וכמדומה שלפי הבנתי הדברים משתלבים לדרכו הכללית.)
"גמרא מאד מחודשת"
והגיעו הדברים עד כדי כך שהיה לפעמים משמיע את הביטוי "גמרא מחודשת" או אפילו "הגמרא כאן מאד מחודשת". (פעם למדתי עם חבורתא (לא בישיבה) מנחת חינוך, והמנ"ח מתבטא על גמרא מסויימת שזה חידוש, והחברותא תמה שהרי הגמרא היא התורה עצמה ומה שייך לומר שיש כאן חידוש, חידוש ביחס למה [כמובן שזה לא קשור למה שמצינו בגמרא שאמרו על הלכות מסויימות בתורה שהם בגדר חידוש.] אולם אני הייתי רגיל לזה מהגר"ש זצ"ל…)
"ודאי אין לנו אלא דברי הגמרא"
ודוגמא עוד יותר קיצונית: זכורה לי פעם כשחידד עד כמה הגמרא מחודשת בסוגיא מסויימת (לצערי אינני זוכר מתי או באיזו סוגיא מדובר), אמר "ודאי אין לנו אלא דברי הגמרא", כאילו שהיתה איזו הוי אמינא שאולי במקום זה ניטה מדברי הגמרא!... אני מפרש לעצמי כנ"ל, שהלימוד היה ענין של חתירה לאמת, והבנת הדברים בשורשם, עד כדי כך שהיה צורך להזכיר לעצמו שיש לקבל את מרות הגמרא למרות החידוש הגדול והקושי שבדבר...
התמונה הכללית
בלימוד דברי הראשונים היה דרכו להסתכל על התמונה הכללית, למשל ידוע לשון הרשב"א בתשובה על ספק ספיקא ש"דומה לרוב", והאחרונים ז"ל פירשו מדין רוב צדדים כו'. חוץ מכל הקושיות שיש על זה, הנה הגר"ש זצ"ל טען שבכל ספר תורת הבית לא נמצא דבר כזה (ומסתמא אמר ג"כ שבחידושי הרשב"א לא מצינו זאת בשום מקום, אינני זוכר אם אמר כן), ושמצד זה גופא לא יתכן שבא הרשב"א כאן לחדש חידוש עצום כזה בלי שהיה עומד על זה ומבסס אותו במקומות אחרים בחיבוריו. ובכלל שלל את ביאורי האחרונים בדין ספק ספיקא שהרי הראשונים לא ראו צורך ליכנס לבאר את הדין, רש"י בכתובות ט. על קושיית הגמרא "והא ספק ספיקא הוא" לא ראה צורך להסביר כלום, אלא ודאי שיש כאן סברא פשוטה שבספק ספיקא לא נכנס לכלל ספק שצריך לחוש אליו.
דעת הראשונים למעשה
היה חשוב לו לברר מה דעת הראשונים למעשה, לדוגמא בסוגיא דהתפסה בנדרים שציינתי למעלה, יש סתירה בין הר"ן בריש נדרים, לבין הר"ן בפ"ג דשבועות, בנדרים כתב שנדר איננו מבוסס על התפסה, ואילו בשבועות כתב שכל נדר מבוסס על התפסה. והביא רבינו מהח"ס שטען שדעת הר"ן כדבריו בנדרים, ומ"ש בשבועות נאמר רק בפירוש שי' הרי"ף. הגר"ש התעכב על כך בשיעור וטען בתוקף שסוף דעת הר"ן היא כדבריו בשבועות, שהרי כתב שם בלשון חריפה לכך אני אומר כו'. כמדומה שזה דבר די נדיר לשמוע בשיעור כללי, שהרי למאי נפקא מינה מה סבר הר"ן לבסוף, וכי אנו באים לפסוק הלכה כאן, העיקר שמסבירים את שתי השיטות ושני הצדדים, אך אצל רה"י זצ"ל היה צורך לברר את דעת הראשונים. (אך אפשר שהיה חשוב לו שהר"ן יצא בצד ה"נכון" דהיינו שכל נדר צריך התפסה, ראה למעלה…)
מיניה וביה
היה שואף שהכל יהיה כתוב ומונח בגמרא, כמובן שהגמרא מקצרת וצריך להרחיב בביאור, אבל כל היסודות הנצרכים להבנת הדבר צריכים להיות כתובים בגמרא, ושלא יהיה צורך להזדקק לסוגיות אחרות שלא הוזכרו כאן בסוגיא. לדוגמא: כמדומני שהנתיבות מפרש את הדין "קם דינא" ביבמות לח. על פי דין יאוש, הגר"ש זצ"ל מיאן בזה שהרי זו סוגיא אחרת, לא מוזכר בגמרא כלל סוגיא של יאוש כאן, אלא דין מיוחד של קם דינא, וצריך להתפרש מיניה וביה בלי להזדקק לסוגיות אחרות.
ועוד דוגמא (היתה זו תופעה רגילה ושכיחה, אך הנני מציין רק דוגמאות אחדות): באותו יום עיון על עניני שביעית הביא דברי מקצת האחרונים שרצו לומר שהסוגיות דשכירות קניא ודקנין פירות כקנין הגוף דמי או לא, הם סוגיא אחת, כי הרי שכירות היא קנין פירות, ודחה הדברים שהרי שתי סוגיות נפרדות הם בש"ס. אך אינני זוכר כ"כ פרטי הענין ויתכן שאני כותב כאן בחוסר דיוק. ועוד דוגמא ראה מאמרו בקובץ ישורון על דינא דכל דאלים גבר, שביאר שלעומת דעת התוס' שאפשר ללמוד ממה שאפשר להקדיש בכה"ג דכל דאלים גבר, לכל הספיקות, לעומת זאת דעת הגר"א ש"חלוקים הם שני דינים אלה ביסודם, וכפשטות משמעות הש"ס שהם ענינים חלוקים במהותם ושמם"...והולך ומבאר את שני היסודות החלוקים והנפק"מ מזה לענין הקדש.
ביאורים מופשטים
כמו כן היה סולד מאד מביאורים מופשטים בדברי הראשונים שאינם תואמים את פשטות לשון הראשונים. יש בחידושי רבינו חיים הלוי פירוש מאד מחודש בדברי הרמב"ם לגבי נזיר וכהן, והחזו"א מסכים לו על זה, רבינו זצ"ל טען שא"א ללמוד כך את הרמב"ם.
היחס לחידושי רח"ה ומרן רי"ז הלוי
רבינו בשיעוריו היה מזכיר מדברי האחרונים וחולק עליהם הרבה, אך אף פעם לא היה מבקש את הספר בזמן השיעור לראות בפנים ולהקריא את הלשון אלא מביא בלשונו תמצית דבריהם, ורק בדברי רבינו חיים הלוי והגרי"ז היתה לו הנהגה מעניינת, שכמעט כל פעם שמזכיר מדבריהם, מבקש את הספר, ועושה מזה עסק גדול, ובדרך כלל ממאן בדבריהם. ויש כשהיה בא לדחות את דברי הגר"ח היה מתבטא "רבינו חיים, מפיו אנו חיים, אבל...". לא ברור לי אם ביקש את הספרים כדי להראות כבוד גדול לרבותינו רח"ה והגרי"ז, או דוקא משום שהיה לו ענין גדול להראות שאין הדברים חתוכים כפי המבואר בספרי רבותינו לבית בריסק, או שניהם ביחד, יבואו היודעים ויגידו. (פעם אחת התבטא הרה"ג ר' א.ו. שליט"א לאחר השיעור, "מלחמה לראש הישיבה בבית בריסק מדור דור...")
"ודברי המגיד משנה צריכים עיון"
בדרך כלל בשיעורים ששמעתי במקומות אחרים, כמדומה שדברי גדולי האחרונים כמו המג"א ואף מפרשי המג"א וכו' אמורים לשמש כבסיס לדברי השיעור, וכ"ש מפרשי הרמב"ם כגון המגיד משנה וכסף משנה, ואם יש מג"א מוקשה, צריכים ליישב אותו, בדרך כלל באיזו סברא מחודשת. אצל רבינו כפי שניתן לראות בהרבה ממאמריו הנדפסים, חלק מהדברים הוא להראות את הקושי שבדברי גדולי האחרונים, איננו חותר ליישב אותם, אלא חותר להבין את התורה, ואם דברי הגדולים קשים, מעירים על זה ומצטערים על זה אבל נשארים נאמנים לאמת הפשוטה. ראה לדוגמא במאמרו על זמני היום והלילה בקובץ צהר אהל ברוך, איך שתמה על המג"א והגרע"א ועל המשנה ברורה בספרו אהבת חסד. כמו כן לא כ"כ מפריע לו להשאר בתימה על דברי המגיד משנה איך שמפרש את הרמב"ם אם זה לא מסתדר, ולפרש אחרת ממנו, ראה לדוגמא בתחילת מאמרו על אדם המזיק.
"ודברי הרמ"א והגר"א צריכים עיון טובא"
מנהג רווח אצל הלומדים ומגידי השיעורים לשאול סתירות בשולחן ערוך וליישב אותם על פי יסודות מחודשים בלומדות, כמדומה שאצל רה"י זצ"ל לא היה דבר כזה, אלא היה מבאר שורש שיטות הראשונים, והכל היה צריך להיות מיניה וביה מתוך דברי הגמרא והראשונים עצמם. וראה בסוף מאמרו על גדרי אדם המזיק (הנדפס במוריה (קכו שנה כג א-ב) לע"נ אחיו הרה"ג ר' ברוך זצ"ל) איך שמתמה ונשאר בצריך עיון על הרמ"א והגר"א שיש סתירה בפסקים. ודאי הלמדנים יוכלו לתרץ סתירה זו כפי שתירצו סתירות רבות אחרות, על ידי חידושים למדניים, אולם רבינו היה עסקו בדברי הגמרא והראשונים עצמם וכנ"ל.
סברת הלב
דרכו של רבינו היתה בסברות עמוקות, וכפי שכתבנו כבר אין ברצונינו ליכנס לזה. אולם יחד עם זאת דרכו לפעמים (כמובן הכל לפי הסוגיא) בסברות יותר פשוטות, ולהסביר סברות לא על ידי הגדרות מילוליות מדוייקות וחתוכות אלא יותר בהרגשת הלב ובהרגשות הקרובות יותר לחיי ומעשה.
דוגמא קלאסית לדבר: בליל ראש השנה תשנ"ט בלימוד המשניות בסעודת החג, הזכיר את קושיית המנחת חינוך [מצוה ד' אות יז], באב ובנו ועבד שבאו להעיד על החודש, וקיבלו את האב והבן ולא את העבד, וב"ד אחר קיבלו את העבד ואחד מהאב והבן אבל לא שניהם, ומדוע לא נפסלו כולם משום נמצא אחד קרוב או פסול שהרי כולם ראו ביחד וכיונו להעיד (ע"ש שיש עוד פרטים בהבנת הקושיא.) עד כאן הקושיא.
ואמר רבינו שלא קשה, משום שענין נמצא א' קא"פ הוא ענין של צירוף, שנצטרפו ביחד על ידי שראו איזה אירוע ביחד, אבל כאן שהוא אירוע עולמי ואוניברסלי, לא שייך להגיד שיש כאן צירוף, וכי כל בני העולם שרואים את הירח ביחד מהוים איזו חבורה? הרי אין כאן אירוע פרטי. ולכן לא שייך כאן לכו"ע דין נמצא אחד קרוב או פסול. (אך איני זוכר אם אמר כן בתוקף, או שצידד והעלה כזה צד. ויש להניח שדיבר על זה בעוד הזדמנויות ובתוך השיעור ג"כ, אך אני שמעתי רק בהזדמנות זו.) כסברא בעלמא מבחוץ, הדבר נשמע קצת חסר הבנה, ואין הדברים מובנים אלא מתוך כניסה להתבונן ולחיות את הדבר.
