בס"ד
הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בעמדינו בימים הקדושים ימי החנוכה אשר בו אנו מודים להשי"ת אבינו אב הרחמן על רב חסדיו ונפלאותיו אשר עשה לנו בימי חשמונאים אשר טיהרו את בית המקדש משיקוצי היונים, ע"כ נכתב בעז"ה ענין הנוגע לנס השמן שהי' בימי החנוכה.
הנה הגאון בעל הבני ציון ז"ל הי"ד בספרו סי' מ"ח הביא קושיא שהק' ח"א, בהא דמבואר דלא יכלו להדליק בכל השמנים משום שהיונים טימאו אותם עד שמצאו פך שמן שלא נטמא. והקשה מהא דאמרי' בזבחים נ"ט א' דכל הבהמות שהיו בזמן שנפגם המזבח פסולים להקרבה גם אחר שתיקנוהו, דכיון דבזמן שנפגם המזבח נדחו דא"א להקריבם ונראה ונדחה הוי דיחוי. וא"כ גם גבי שמן למנורה נימא הכי, דכיון דבזמן שהרסו המנורה נדחו כל השמנים דא"א להדליק בהם דליכא מנורה, א"כ הו"ל נראה ונדחה והי' מן הדין דלא יוכשרו להדלקה גם אחר שעשו מנורה חדשה.
ולקושיא זו י"ל בע"ה כמה תירוצים.
א] הבני ציון ז"ל כ' דקושיא מעיקרא ליתא, דדיחוי לא מצינו אלא היכא דהדיחוי בגוף הקרבן וכגון לולב של אשירה או הדס שענפיו מרובין מעליו, אבל שמן דלא הי' הדיחוי בגוף השמן אלא מחמת מניעה חיצונית דלא הי' מנורה לא הוי דחוי. והא דקרבנות נדחים בזמן שנפגם המזבח, היינו משום דאם היו מקריבין הקרבנות בזמן שאין מזבח היו הקרבנות נפסלים, ועל כרחך שבניית המזבח נחוץ להכשר הקרבן, אבל שמן אילו הי' מדליקים בזמן שאין מנורה אין השמן נפסל אלא שלא קיימו המצוה ואין זה דין בהכשר השמן אלא בקיום המצוה.
ודבריו ז"ל צ"ע מהא דאמרי' דתנן בזבחים ל"ב א' "קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר, קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו, קיבל בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קודש, ולקמן ל"ד ב' אקשי' וליהוי דחוי ותי' רב אשי דכל שבידו לא הוי דחוי, והתוס' התם בד"ה ולהוי כתבו דקושית הגמ' קאי רק אנתנו לכלי חול דבנתן לפסול או לשמאלו לא שייך דיחוי דלא גרע מנתן המזרק על האבן דהוי רק מעשה איצטבא וכדאשכחן ביוה"כ דהכה"ג נתן המזרק על כן הזהב שבהיכל.
מיהו מדברי התו"י בכריתות ז' א' ד"ה הואיל, מוכח להדיא דס"ל דקושית הגמ' קאי נמי אנתנו לשמאלו. דהא כ' התם לחלק, דהא דס"ל לרב אשי בזבחים ל"ד ב' דהיכא דהוי בידו להסיר הדיחוי לא הוי דיחוי היינו דוקא בקיבל בימינו ונתן לשמאלו או קיבל הכשר ונתן לפסול כיון שאינו נדחה מחמת פסול הגוף, ומוכח דלולי סברא ד'בידו' שפיר הוי דיחוי יעו"ש.
והשתא צ"ע מה בין נתן לשמאלו דאין הפסול בגוף הדם ועכ"ז הוי דיחוי, לבין שמן שאינו ראוי למידי כיון דליכא מנורה, אלא אם נימא דבקיבל בימינו ונתן לשמאלו, הרי אם עתה יזרוק הדם יפסל הדם ולהכשר הדם בעינן העברת המזרק לימינו, אבל גבי שמן אין נצרך שום פעולה בשמן כדי להכשירו אלא צריך רק מנורה שהוא דבר צדדי לשמן, ואכתי צע"ק דהא בדם כשהמזרק ביד שמאל אין הפסול בדם אלא בעבודה שפסולה בשמאל, וצ"ת.
גם גוף הדין דכ' הבני ציון ז"ל דאם היו מדליקין השמן לא הי' השמן נפסל, צ"ע מהא דאמרי' במנחות פ"ח ב' "אמר רבי יוחנן אמר רבי, נר שכבתה נידשן השמן נידשן הפתילה", וכתב רש"י ז"ל בד"ה נדשן וז"ל "כשם שהפתילה שכבתה אין לה תקנה שהרי היא כדשן כך השמן שנשאר בנר הרי הוא כדשן ואין לו תקנה הואיל ונדשנה הפתילה נדשן השמן", וכונתו ז"ל נראה דשמן שכבר נשתמשו בו אינו ראוי תו להדליק בו משום דנחשב דשן.
אמנם הגרי"ז ז"ל בפ"ג מתו"מ הי"ב פי' דהא דהוי דשן היינו משום שחל עליו מצות דישון יעוש"ה, ולפי"ז יתכן דנר שהודלק שלא במנורה דליכא מצות דשן כשר להדליק בו שנית.
אמנם הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש פ"ט דמנחות מ"ג כ' וז"ל "ודע שאם נתכבה א' מהנרות שהפתילה והשמן שיש באותו הנר יחשב כולו כאילו הוא ישן, ומסיר הפתילה והשמן ונותן שמן אחר חצי לוג ופתילה שלמה חדשה, והוא מה שאמרו נר שכבתה נתישן השמן ונתישנה הפתילה, כיצד הוא עושה מטיבה ונותן בה שמן כמדה ראשונה ומדליקה", וכ' הגראז"מ ז"ל באהא"ז בפ"ג מתו"מ הי"ב דס"ל להרמב"ם ז"ל דשמן שכבר נשתמשו בו להדלקה א"א תו להדליק בו שנית דשמן ישן פסול למנורה.
נמצא א"כ דאם מדליק השמן שלא במנורה הרי כל השמן הנשאר נפסל להדלקה דהוי שמן ישן, וא"כ שוב דמיא לבהמות בשעת פגימת המזבח דהוי דיחוי ואע"ג דאין הדיחוי בבהמות אלא משום חסרון מזבח, וצ"ע.
ב] נלע"ד בע"ה לדון בדבר החדש ואע"ג דהיא מילתא חדתא מ"מ מילתא דמסתברא היא, ובזה יתורץ הקושיא, ובהקדם ג' הקדמות.
א] הנה ענין דיחוי נאמר גבי קרבנות, אבל לגבי מצוות הוי ספיקא דלא איפשטא בסוכה ל"ג א' אי אמרי' יש דיחוי אצל מצוות, ודעת הט"ז ז"ל באו"ח סי' תרמ"ו סק"ו והגר"א ז"ל שם אות ד' כתבו דלהלכה קיי"ל דאין דיחוי אצל מצוות יעוש"ה, ויותר מזה כ' הב"ח ז"ל אות ו' שם דגם להצד שיש דיחוי אצל מצוות היינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא לכו"ע ליכא דיחוי אצל מצוות, וכ"כ הפנ"י ז"ל בסוכה ל"ג סוף ע"ב.
ובביאור הסברא דבמצוות ליכא דיחוי כ' הרא"ש ז"ל בפ"ג דמו"ק סי' צ"ו וז"ל "לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחית ובין גוף הדיחוי, דאין דיחוי במצוות אלא בקדשים, כי האדם הוא המחויב לעשות המצוה, אם נדחית ממנו עתה, לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה" ויעו"ש דכ' דמהאי טעמא אם הגברא נדחה מלעשות המצוה שפיר הוי דיחוי.
וביאור דבריו ז"ל נראה, דבמצוות אין החפצא דמצוה תכלית המצוה אלא אפשרות לאדם לקיים המצוה, משא"כ בקדשים שהקרבן עצמו דינו להיות נקרב וכשנדחה הקרבן מהכשרו, הרי נדחה גוף המצוה.
ב] הנה לענין הדלקת נרות במקדש יש לעיין האם המצוה הוי גוף מעשה ההדלקה או דילמא המצוה מתקיימת בהא דאיכא נרות דלוקים, ובפשוטו תליא אי הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, דאי הדלקה עושה מצוה י"ל דגוף ההדלקה היא המצוה, אבל אי הנחה עושה מצוה י"ל דהמצוה הוי במה שהנרות דלוקים בהיכל.
והנה האבני נזר ז"ל באו"ח סי' תק"ה אות ב' הוכיח דדעת הרמב"ם ז"ל דבמנורה שבמקדש הנחה עושה מצוה ולא הדלקה, והגר"ח ז"ל בחי' רח"ה פ"ט מביאהמ"ק ה"ז כ' בכעין זה דלדעת הרמב"ם ז"ל המצוה מתקיימת במה שהנרות דלוקים בהיכל ולא בגוף מעשה ההדלקה [אלא דהוא ז"ל לא תלה זאת בהא דהנחה עושה מצוה], ועכ"פ לדברי תרוייהו ז"ל קיום מצות הדלקת נרות במקדש הוי במה שהנרות דלוקים.
ג] נראה בע"ה לחדש, דלמאי דאמרי' דמצות הדלקת נרות במקדש אין המצוה בגוף ההדלקה אלא במה שהנרות דלוקים, א"כ נמצא דהשמן של מנורה אינו דומה לקרבנות, דבקרבנות הוא מצוה על הקרבן להיות נקרב, אבל שמן שבנר אין המצוה בהדלקת השמן להיות השמן נקרב, אלא בתוצאה שנעשה משריפת השמן היינו מה שהנרות דלוקים וכנ"ל.
ומדאתינן בע"ה להכי, נראה דבר נכון, דבהדלקת נרות במקדש דבשמן ליכא הקרבה ואין דין השמן להיות נקרב, אלא מצוה בעלמא של הדלקת הנרות ותכלית המצוה הוי במה שהנרות דלוקים ולא בגוף ההדלקה וכנ"ל מדברי האבנ"ז והגר"ח ז"ל, א"כ לא שייך כלל בזה ענין דיחוי וכדקיי"ל דאין דיחוי אצל מצוות או משום דמדאורייתא לכו"ע אין דיחוי במצוות.
וגדולה מזו נראה בע"ה לחדש מסברא דגם להצד דאיכא דיחוי אצל מצוות היינו דוקא היכא דקיום המצוה הוא במעשה המצוה, אבל היכא דקיום המצוה הוי בהתוצאה וכגון ביעור חמץ שקיום המצוה הוי במה שהחמץ מבוער וגוף הביעור הוי רק ההיכי תימצי להגיע לתכלית המצוה שהחמץ מבוער, וכן מצות פריה ורביה דכ' המנח"ח ז"ל במצוה א' דהמצוה הוי במה שיש לו ילדים ומעשה הביאה הוי רק הכשר המצוה, בזה לכו"ע ליכא דיחוי.
ואמינא מילתא בטעמא דכי היכא דכ' הרא"ש ז"ל דטעמא דליכא דיחוי אצל מצוות היינו משום דהחפץ שבו מתקיים המצוה אין זה גוף המצוה אלא אפשרות לאדם המחייב לקיים בו המצוה, א"כ מהאי טעמא נימא נמי דגם להצד דאיכא דיחוי אצל מצוות היינו רק במצוות שקיום המצוה הוא בגוף מעשה המצווה דבזה י"ל דכיון דהחפץ שבו מתקיים המצוה נדחה תו לא חוזר ונראה, אבל היכא דהמצוה מתקיימת בתוצאה של המצוה, לא שייך ענין דיחוי דהתוצאה לעולם לא נדחית, דכך יכול להשיג התוצאה מחפץ אחר כמו מחפץ זה.
ולפי"ז תירוצינו לענין שמן אתיא שפיר גם להך גיסא דאיכא דיחוי אצל מצוות, דהא בהדלקת נרות במקדש קיון המצוה הוי בתוצאה במה שהנרות דלוקים וכנ"ל, ובזה לא שייך דיחוי.
שו"ר דדברינו ליתא, דא"כ הי' מן הדין דבמצות שופר ליכא ענין דיחוי, דהא כבר האריכו רבנן בתראי ז"ל דמצות שופר הוי השמיעה ולא גוף התקיעה ולפיכך מברכין לשמוע קול שופר, וא"כ קיום המצוה הוי בתוצאה, ולא שייך דיחוי.
ומה נעשה דלהדיא כ' המרדכי ז"ל בר"ה רמז תשט"ז לענין שופר של ע"ז דאיכא ענין דיחוי בשופר של ע"ז שלא ביטלוהו מעיו"ט והעתיקו הרמ"א ז"ל בסי' תקפ"ו ס"ג, ומוכח דגם היכא דקיום המצוה הוי בתוצאה שייך ענין דיחוי.
ג] יש לתרץ הקושיא הנ"ל, דכיון דבידו לתקן המנורה או לבנות מנורה אחרת לא הוי דיחוי, וכדאמרי' בזבחים ל"ד ב' ובמנחות נ"ט ב' דכל דבידו לא הוי דיחוי, והתם מיירי נמי בנראה ונדחה יעוש"ה.
וליכא למימר דהא ודאי יקח זמן עד שיוכלו לתקן המנורה וכ"ש לעשות מנורה חדשה וא"כ לגבי אותו זמן לא הוי בידו, והדר הו"ל דיחוי, דזה אינו, דגם בהך דמנחות שבידו ללקט הלבונה נמי לוקח זמן עד שילקט הלבונה המעורבת במנחה, ואפי' במזבח שנפגם דאמרי' בזבחים נ"ט א' דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי רק בנראה ונדחה וכ' התוס' התם בד"ה עד, דהיינו טעמא משום דהוי בידו לתקן פגימת המזבח, והרי ודאי דלוקח הרבה זמן עד שיתקנו המזבח דצריך אומן לתקנו ועכ"ז מהני הא דהוי בידו.
מיהו יש לסתור הדברים, דהנה התוס' בכריתות ז' א' ד"ה הואיל כ' דהא דאמרי' בכ"מ דהיכא דהוי בידו לא הוי דיחוי, היינו רק היכא דאין הפסול בגוף הקרבן וכגון קיבל הכשר ונתן לפסול או קיבל בימינו ונתן לשמאלו אבל היכא דהפסול בגוף הקרבן וכגון הא דאמרי' בזבחים נ"ט א' דמזבח שנפגם כל הקדשים שהיו שם פסולים משום דיחוי לא מהני הך דבידו היכא דהוי נראה ונדחה [דבדיחוי מעיקרא מהני נמי בכה"ג וכדכ' התוס' בזבחים נ"ט א' ד"ה עד].
ולפו"ר צ"ע דהא במנחות נ"ט ב' אמרי' דמנחת חוטא שנתערב בה לבונה פסולה ואם ליקט הלבונה המנחה כשירה להקטרה, ואקשי' התם אמאי לא תיפסל המנחה משום דיחוי דבזמן שהי' בה לבונה המנחה פסולה ותי' רב אשי דכל שבידו לא הוי דיחוי, והרי התם הוי נמי פסול בגוף המנחה ועכ"ז מהני הך סברא דבידו, וכבר הק' שם התוס' בד"ה כל מאי שנא מזבח שנפגם דלא מהני הך דבידו למנחה שנתערב בה לבונה, והניחו בקושיא.
ובע"כ לומר דס"ל להתוס' בכריתות דמנחה דשיש בה לבונה אין גוף המנחה נפסל אלא א"א להקטיר המנחה כיון שיש בה לבונה ולפיכך אין זה נחשב כדבר שיש בו פסול הגוף. [וגדולה מזו כ' המנח"ח ז"ל במצוה קכ"ה אות י' דמנחת חוטא שנתערב בה שמן אע"ג דהסולת שנבלע בה השמן א"א לתקנו ופסול מ"מ הסולת שלא נתערב בה השמן אפשר להפרידו ולהוסיף עליו סולת בלא שמן ולא נפסל משום דיחוי].
ושוב הראוני לדברי הגרי"ז ז"ל [בחי' הגרי"ז למנחות] שכ' סברא זו, והוסיף עוד דהא דמזבח שנפגם הוי דיחוי משום דמלבד החסרון במציאות שא"א להקריב קרבנות, איכא נמי פסול מצד הדין דילפי' בזבחים נ"ט א' מקרא ד'וזבחת עליו' דרק בזמן שהמזבח שלם אתה זובח עליו ולא בזמן שהוא חסר. וכיון דהוי פסול מצד הדין ולא רק מצד המציאות לא מהני בנראה ונדחה הך דבידו לתקן הפגימה, יעו"ש.
והשתא לפי"ז יש ליישב בע"ה הקושיא הנ"ל אמאי השמן למנורה לא נפסל משום דיחוי, ולהנ"ל ניחא מאד, דכיון דאין הפסול בגוף השמן אלא חסרון במציאות דליכא מנורה וליכא קרא לפסול הדלקת שמן במנורה פגומה, שפיר מהני הא דבידו לתקן המנורה או לבנות מנורה אחרת, ולא דמיא לנפגם המזבח לענין קרבנות דהתם איכא נמי פסולא מצד הדין.
ד] תו נלע"ד בע"ה המצאה נפלאה ליישב הקושיא הנ"ל אמאי ליכא דיחוי בשמן למנורה, ובהקדם ד' הקדמות.
א] נחלקו ר' שמעון ור' יהודה האם בע"ח נדחים, דעת ר"ש בפסחים צ"ח א' דבעלי חיים אינם נדחים, ודעת ר"י ביומא ס"ד ב' דבע"ח נדחים וכדאמרי' התם אליבא דר"י לא קא אמינא, ונחלקו בזה נמי רב ור' יוחנן דעת רב דאינם נדחים וכל הקרבנות שלא נשחטו כשנפגם המזבח כשרים להקרבה כשתיקנוהו, ודעת ר' יוחנן דגם אותם שלא נשחטו פסולים משום דיחוי דבע"ח נדחים.
ב] הנה בביאור טעמא דרב דבע"ח אינם נדחים, כ' המאירי ז"ל בקידושין ז' א' בד"ה ומ"מ וז"ל "אין דיחוי אלא בשחוטין, כגון נשפך דם הזבח או נטמאו אימורין ועדין דם בכוס, אבל בעלי חיים הואיל ועל ידי מום איפשר לו לצאת לחולין אין דיחויו דיחוי שלא להיות חוזר ונראה". וכונתו ז"ל נראה דכללא היא דכל דבר שאיפשר לו לצאת לחולין א"כ אין הבהמה מוחלטת כקרבן דהא יתכן שלא תתקיים בה הקרבה לא שייך בזה דיחוי [וקצ"ע דהא התם ביומא אמרי' דטעמא דרב דבע"ח אינם נדחים היינו משום דיליף לה ממום עובר דלאחר שעבר מומו כשר לקרבן ולא נפסל משום דיחוי].
ג] חידוש גדול מצינו בדברי התוס' בתמורה י"ד א' ד"ה וכל אהא דאמרי' התם כל הקרב בלילה הכלי שרת מקדשו בלילה וכ' רש"י ז"ל דהכונה לשמן של מנורה, והק' התוס' וז"ל "ולא נראה דמה קדושה שייכי בי' הא לית בי' קדושת כלי", [ועי' מנחות פ"ט א' תוד"ה חצי], ונראה מדברי התוס' דס"ל דהשמן למנורה לא הי' בו קדושת הגוף דאינו דבר הקרב לגבי מזבח וכ"נ מדברי היעב"ץ ז"ל במנחות פ"ט א' ומדברי הקר"א ז"ל במנחות פ"ח ב' ובדברי היד דוד ז"ל במנחות פ"ט א' דדעת התוס' בתמורה השמן למנורה לא הי' בו קדושת כלי [והראוני לס' שיעורי רמ"ד הלוי ז"ל בתמורה י"ד שהביא קושיא בשם הגרי"ז ז"ל בענין נס חנוכה דפך השמן יעו"ש ומוכח דהגרי"ז ז"ל נמי ס"ל דלהתוס' השמן לא הי' קדוש קדושת הגוף].
ד] והנה לדעת התוס' בתמורה דהשמן לא הי' קדוש קדושת הגוף, נראה דהשמן של מנורה יש לו פדיון וכשאר קדושת דמים לבדק הבית שיש לו פדיון.
והשתא לפי"ז נראה דכי היכא דבע"ח אינם נדחים והיינו משום דיש להן פדיון ע"י מום וכל שיש לו פדיון אינו בר דיחוי, ה"נ שמן של מנורה כיון דהוי קדושת דמים ויש לו פדיון אין בו דיחוי, ומיושב הקושיא הנ"ל בריש המאמר דאע"ג דלא הי' מנורה מ"מ לא נפסל השמן משום דיחוי. [ואין זה ענין להא דאמרי' בפסחים צ"ח א' יש דיחוי בדמים דהתם מיירי בקדושת דמים למזבח וכההיא דהמפריש נקבה לפסחו אבל קדושת בדק הבית אין בה דיחוי כלל, וכבר האריכו בזה רבנן בתראי ז"ל].
תמצית העולה מהדברים.
א] הבני ציון ז"ל הביא קושיא בשם ח"א, היאך החשמונאים הדליקו מפך השמן הטהור ולא נפסל משום דיחוי דהא לא הי' מנורה וכדאמרי' דכל הקרבנות שהיו בשעת פגימת המזבח פסולים משום דיחוי.
ב] הבני ציון ז"ל תי' דשאני קרבן שהדיחוי הוי בגוף הקרבן דאם יקריבוהו בזמן שהמזבח נפגם ה"ה פסול, אבל שמן אינו נפסל אם הדליקוהו כשאין מנורה אלא דלא נתקיים מצות הדלקת נרות, א"כ בדליכא מנורה אין הפסול בשמן אלא מניעה חיצונית.
ג] צ"ע דהא אמרי' נר שכבתה נידשן השמן נידשן הפתילה והיינו דהשמן הנותר דינו כדשן ונפסל להדליק בו שנית, וביותר למאי דגרס הרמב"ם ז"ל נתיישן השמן נתיישנה הפתילה דשמן שהדליקו בו נפסל למזבח דהוי שמן ישן, וא"כ גם בשמן איכא פסול בשמן.
ד] יש לתרץ בע"ה באופן נכון, דדיחוי שייך רק בקרבנות שדין הקרבן להיות נקרב, אבל שמן אין דין השמן להיות נקרב למאי דכ' האחרונים ז"ל דקיום המצוה בנרות שבמקדש אינה גוף ההדלקה אלא במה שהנרות דלוקים, וא"כ דמיא לסברת הרא"ש ז"ל דהא דאין דיחוי במצוות משום דהאדם המחויב במצוה לא נדחה.
ה] וגדולה מזו י"ל דגם להך גיסא דיש דיחוי אצל מצוות היינו רק מצוה שקיום המצוה הוי בגוף מעשה המצוה אבל היכא דקיום המצוה הוי בתוצאה לא שייך דיחוי דהתוצאה לעולם לא נדחית, מיהו מהא דכ' המרדכי ז"ל דבשופר איכא דיחוי והרי בשופר קיום המצוה הוי בשמיעה שהיא התוצאה ומוכח דגם בכה"ג שייך ענין דיחוי.
ו] תו יש לתרץ למאי דיש להוכיח מדברי התוס' דכל היכא דאין הפסול בגוף הקרבן מהני הא דבידו להסיר הדיחוי, ומזבח שנפגם שאני דאיכא ילפותא דא"א להקריב קרבן רק כשהמזבח שלם, וא"כ בשמן דאין החיסרון בדין אלא במציאות מהני הא דבידו לתקן ולבנות מנורה אחרת.
ז] יש לתרץ בע"ה בהמצאה נפלאה, למאי דכ' המאירי ז"ל דטעמא דבע"ח אינם נדחים משום שיש להם פדיון ע"י מום, ולפי"ז למאי דס"ל להתוס' בתמורה דשמן לא הי' בו קדושת הגוף אלא קדושת דמים א"כ מהני לו פדיון וא"כ לא שייך בו ענין דיחוי.
