אלא נותן צדקה כפי מסת ידו. הרמב"ם סתם ולא פירש מהו השיעור "כפי מסת ידו" ונבאר שיטת הרמב"ם בחובת צדקה מעשר וחומש ומינה נבאר דבריו כאן.ונקדים לשונו ברפ"ז דמתנות עניים שסתם "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת" הרי שעיקר החיוב צדקה שיעורה כפי מה שיד הנותן משגת, ולא תלוי במעשר או חומש רק כפי מה שידו משגת חייב, ולהלן בה"ה שם מביא "בא עני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו, וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה" הרי שאין ידו משגת, ומ"מ עד מעשר וחומש נקרא השגת ידו ודבריו צ"ב, ועיין היטב בפיהמ"ש ריש פאה ובספר "אהבת חסד".
ונראה בזה דרך מחודש, שיש בצדקה תרי חיובים, ראשית לתת לכל עני צרכיו ההכרחיים והיינו מזון הלבשה ודירה שצורך לכל אדם אפילו עני ביותר, אבל נוסף לזה בה"ב הוסיף הרמב"ם שחייבין לתת לעני מה שחסר לו, והיינו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו אם רגיל בהם וירד מנכסיו ע"ש, וזהו שמחלק הרמב"ם שבה"א מיירי לצורך העני והיינו ההכרחי לעני נותן כפי השגת ידו אפילו יותר ממעשר וחומש אם נחוץ, אבל בה"ג מפרש להדיא שהעני דורש כפי מחסורו, ואז נותן כפי מעות צדקה שיש לו ולזה השגת ידו מעשר או חומש, אבל אינו צריך לתת כפי השגת ידו ממש וכמש"נ.
ולע"ד נראה עוד דאפשר דאם עני בא ותובע צרכיו ההכרחיים ולא נתן לו עובר בל"ת וכלשון הרמב"ם בה"ב "וכל הרואה עני המבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עובר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" הרי פירש הל"ת דכתיב לא תקפוץ ידך מאחיך האביון בתבע העני דוקא, אבל נראה שעיקר הלאו בפסוק בעני שהוא אביון והיינו עני שמדולדל ותאב לכל טובה וכמבואר ברש"י משפטים (כ"ג - ו), וכן מפורש בב"מ קי"א: שאביון הורגל לבושת שצריך לתבוע מאנשים ע"ש, ובזה כיון שהוא נצרך לדברים הכרחיים עוברים בלאו אם תבע, אבל למה שיחסר לו אף שמצווה לתת אפשר שאינו עובר בלאו ויסודה עשה דוקא (וצ"ב דברי רבינו הגר"א בפירושו להגדה של פסח "הא לחמא " שמפרש דעני אין לו מה לאכול, ואביון יש לו לאכול רק אין לו כל צרכו ע"ש, והלוא להיפך מצב האביון גרוע טפי וכמ"ש). דעת ומחשבה
