אם למוצרט לא היה פסנתר
הרב יוני לביא
וולפגנג אמדיאוס מוצרט היה רק בן שלוש כשגילה את הפסנתר. הוא טיפס על כיסא העץ הישן בבית הוריו, והחל להקיש על הקלידים הלבנים והשחורים. הוא האזין מוקסם לצלילים שמילאו את החדר. האבא, לאופולד, מורה למוזיקה במקצועו, זיהה שבילד טמון כשרון מיוחד ובגיל חמש כבר סייע לו לרשום את קטעי המוזיקה הראשונים שחיבר. בגיל שש ניגן ילד הפלא בפסנתר באופן מעורר התפעלות, ועד מהרה אירופה כולה נדהמה מיצירות המופת של המלחין הצעיר. למרבה הצער הגאון המוזיקלי נפטר בגיל 35 ,כשהוא מותיר אחריו מורשת עשירה של מעל 600 יצירות, סגנון מוזיקלי מקורי והשראה רבה לכל הבאים בעקבותיו. ועכשיו, נסו רגע לחשוב מה היה קורה אם בביתה של משפחת מוצרט לא היה פסנתר. מה היה מתרחש אם אמדיאוס המשועמם היה רק משחק בכדור או מעביר את זמנו הפנוי במשחקי תופסת, ומוותר על המגע עם התווים והנגינה? העולם היה מחמיץ אז כשרון עצום ואוסף מופלא של יצירות מופת. במקום אחד מגדולי המלחינים בהיסטוריה היינו מקבלים פקיד אפרורי בבנק או סוחר רהיטים משומשים.
• • •
אחינו החילונים הם יהודים יקרים ובתוכם מפעמת נשמה אלוקית. גם אלו מביניהם שאינם שומרים כלל תורה ומצוות יכולים להרגיש טעם בחייהם ולחוש אושר. ועדיין תהיה פה החמצה גדולה. כי התורה אינה סרח עודף לעצם הקיום, בונוס למעוניינים. תורת ישראל היא טעם החיים, וההלכה היא הנוסחה המדויקת והטובה ביותר איך לחיות אותם נכון, וממילא גם להיות מאושר יותר. חבל שהמתנה היקרה שקוראים לה 'החיים' תהיה העתק שטחי וחיוור של מה שהיא יכולה להיות. כי חיים בלי שבת, בלי תפילה ובלי עולם רוחני – הם חיים מוחמצים. כי חיים שאין בהם מצפן שמקורו מעבר לעולם שלנו, יהיו בהכרח ּ חיים אנושיים ולא מְ מוצִ ים. ולהפך – חיים שיש בהם אמונה ותורה, חגים ומשפחתיות יהודית – הם חיים משמעותיים ומאושרים יותר. כל יהודי הוא סוג של 'מוצרט'. הוא יכול להעביר שמונים שנה עלי אדמות, ללכת, לנסוע, לקנות ולראות. אבל אם הוא לא יפגוש את ה'פסנתר' הוא יחמיץ את הפוטנציאל האדיר שקיים בו. אם אלוקים והתורה לא יהיו חלק מחייו הוא יפסיד, והעולם כולו יפסיד איתו, את המנגינות המופלאות שהיו יכולות להיווצר מהחיבור המופלא ביניהם.
הרב אמחיה אבן ישראל
ראשית, הערה בענייני סמנטיקה: הביטוי "חילונים" הוא ביטוי פסול מנקודת מבטו של הרבי מליובאוויטש. "חילוני" בא מ"חול/חולין", והרבי התנגד להגדרתו של יהודי כלשהו, תהא התנהגותו אשר תהיה, כ"חול". יהודי – בכל מצב שהוא – הוא קדוש. הוא קדוש, מאחר שכיהודי יש בו נשמה אלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש. אז מהו הביטוי החלופי? הרבי הציע את הביטוי – "שאינו שומר תורה ומצוות לעת עתה". הביטוי דורש הסתגלות ואורך רוח, אך הוא מלמד אותנו דבר רב משמעות: אורח חיים חילוני איננו עניין של מהות – אלא של התנהגות. ואחרי שסגרנו את הפינה הזו ☺, מכאן, לשאלת האומללות.
האם אדם אומלל בשל התנהגות שבחר לנהוג בה? אני סבור שלא, ובוודאי שלא חייב שיהיה. חלק מעניין הבחירה החופשית הוא שגם ההשלכות הנראות לעין של אי קיום מצוות, אינן שונות בצורה ניכרת, ולכן מתאפשרת הבחירה החופשית. אילו היו כל האנשים שלא שומרים תורה ומצוות אומללים – האם הייתה כאן בחירה חופשית? ולכן, אנשים כאלה יכולים להיות מאושרים למדי. לעומת זאת, אין לי ספק שיש דבר מה בקרבם שסובל מאומללות. וליתר דיוק, סובלת. אותה נשמה קדושה שקיימת בכל יהודי, יהיה אשר יהיה, חווה אומללות רבה מאחר שאין לה את האפשרות להביא את פוטנציאל החיבור שלה עם הקדוש ברוך הוא לידי מיצוי. היא חווה אומללות כתוצר של דרך החיים של האדם שהיא שוכנת בתוכו – מפני שהוא איננו מאפשר לה לבוא לידי ביטוי, לידי מיצוי והגשמה, ולהגשים את השאיפה היסודית ביותר שלה – קשר וקרבה לקדוש ברוך הוא. מעבר לשאלה התיאורטית, אני חושב שיש לתובנה זו השלכה מעשית. "הנחת אומללות" שלצער הלב רווחת לפעמים בקרב אנשים שזוכים לנהל אורח חיים של תורה ומצוות, מביאה לעתים לעמדת עליונות, גם אם לא בכוונה. עמדה כזו פסולה מהרבה בחינות, ובוודאי שאיננה מובילה לקירוב לבבות ולהשפעה חיובית.
