והנה עד עכשיו דברנו בדברים שבהוה איננו ממון, אלא שבעתיד יהיה זה ממון, אבל יש ג"כ דברים להיפך שבהוה זה ממון, אלא שבעתיד הקרוב זה לא יהיה ממון.
למשל, האי דינא של רבה "זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, מאי טעמא? מנא תבירא תבר" בב"ק (יז, ב), שאע"פ שבשעת השבירה עדיין הכלי שלם בכ"ז נדון הדבר על שם סופו.
אכן כמובן ששם אפשר לומר, שכיון שבשעת השבירה הכלי הוא באויר, כבר גם בהוה איננו ממון, ומכאן הוא הפשיטות בגמ' ב"ק שם "דבתר מעיקרא אזלינן" - וכפי' רש"י שם "אלמא דבתר מעיקרא אזלינן והואיל וסופו לישבר לכשינוח כמו ששברו הוא דמי", שזאת אומרת שאין הפטור מצד מה שבעתיד אין זה ממון, אלא מפני שבהוה כבר נחשב הכלי לשבור.
ועפ"ז לכאורה לא יהיה הבדל בין זורק ממון לזורק חץ, דתמיד פטור המשבר, אכן שאר הראשונים חולקים וסוברים שכל הפטור הוא מצד דבתר מעיקרא אזלינן, ובזורק חץ באמת חייב הזורק, שזאת אומרת שאין אנו מתחשבים עם העתיד בזה אלא רק עם ההוה439והיינו לסברת הגהמ"ח שהטעם שאין לו דמים הוא על שם סופו, אכן אם מצד הסברא שהובאה לעיל יש מקום לחלק וכפי שחילקו האחרונים ובכללם גם הגהמ"ח, ראה: מדה ד (אות כ), וע"ע מדה טו (אות ז), שכשהחפץ עצמו נזרק 'סיבת' איבוד הממון נמצאת בחפץ עצמו והוא מאבד משוויו, לא כן כשהסיבה היא 'מחוץ' לחפץ אין זה אלא ידיעת העתיד, ואדרבה השווי בעתיד אינו משפיע על ההווה..
אכן באמת גם להראשונים הסוברים, שהפטור הוא מטעם שאין לזה ממון, ג"כ מובן ההבדל בין זורק כלי לזורק חץ, לפי שאומרים בתוס' שם "וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק כלי לזורק חץ" והסברא הפשוטה היא כמו שאומר הפנ"י דבזורק חץ אין ודאות גמורה שהחץ יקלע אל המטרה.
וזהו ההבדל בין זורק כלי לזורק חץ. כי אם אמנם בזורק כלי שפטור מטעם ש"מנא תבירא תבר", ג"כ איננו מנא תבירא בהוה, אלא בעתיד, ואנו חושבים העתיד להוה, ובזורק חץ שיש בזה איזה ספק שהוא כנ"ל, כבר בהוה אין אפילו ספק כלל שעדיין איננו מנא תבירא441ובספרו הנ"ל הביא הגהמ"ח דוגמה זו, ועיין להלן שם (פרק ג) בקושית השטמ"ק (ב"ק שם) בזורק גט לדליקה שכבר קיימת דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה כיון שהדבר עומד להשרף, וחזינן ד'בתר מעיקרא אזלינן', עיין שם שתירץ דבמקום שאנו צריכים את העתיד בפועל אי אפשר לנו לבוא מטעם כל העומד, עיי"ש, וראה להלן (מדה יט אות ז)..
גם הספק של המלמ"ל בפ"ד מהל' אישות (הלכה ז), אם חסרון בזמן נקרא דבר שלא בא לעולם, מפני שאפשר שזמן ממילא קא אתי ולא דמי לחסרון מעשה, - גם הספק הזה אפשר להכניס בחקירה הנ"ל במהות הזמן. כי אם נגיד שהזמן הוא צירוף של חלקים, הנה כל רגע ורגע טרם שנעשה להוה והוא בבחינת העתיד, עדיין הוא בכלל דבר שלא בא לעולם. אבל אם נגיד שהזמן הוא בבחינת עצם פשוט שלא ניתן להתחלק, לא שייך להגיד על זה דבר שלא בא לעולם. כי לפ"ז גם העבר, ההוה והעתיד ביחד הוא רק בבחינת דבר אחד, ואם כי העתיד עדיין לא בא לעולם, אבל אי אפשר להגיד שזהו דבר שלא בא לעולם, כי אין בכל חלק זמן, גם בחלק העתיד בכלל, דבר חדש, כנ"ל445לכאורה אין הדברים כפשוטם לדון את ה'זמן' גופא אם כבר בא לעולם או לא, שאם כן לצד קמא לא היה מהני כלל 'הרי את מקודשת לי לאחר שלושים', דהזמן העתיד לא בא לעולם ומ"ט לא מקרי דבר שלא בא לעולם, ופשיטא שלכל הדעות אם באנו לדון את ענין הזמן בפני עצמו אין בזה את החסרון של 'דבר' שלא בא לעולם אפילו אם העבר מחולק מהעתיד, וספק המשנה למלך הוא ב'גדלות וקטנות' שאם כי הם שינוי בעצם - מכל מקום הם שינוי התלוי רק בזמן (אך הגהמ"ח דוחה זאת דהוי שינוי גמור ודשלב"ל), וכך היא גם הדוגמה שנקט הגהמ"ח לקמיה במוכר חמץ בפסח שיחול לאחר פסח, שיש שינוי אלא שהשינוי תלוי בזמן גרידא, והגהמ"ח מבאר את ספיקו של המשנה למלך לדרכו, כי באם הזמן הוא 'אחד' הרי שהשינוי שיבוא לאחר זמן (וללא מעשה) נמצא כביכול גם כעת ואינו בכלל דבר שלא בא לעולם, משא"כ אם הזמן נפרד אי אפשר לתפוס כאילו השינוי נמצא גם כאן. ועיין היטב במש"כ הגהמ"ח להלן (אות לה) שם דן הגהמ"ח בהערה הפוכה, באם הזמן הוא עצם אחד מאי טעמא לא נימא שהמקדש לאחר ל' יחולו הקידושין למפרע. ועיי"ש לחלק בגדרי 'כל העומד' ביחס לזמן.
וראה שם בהערות שהחילוק הוא מהו הדיון העומד לפנינו, האם הזמן עצמו, או מה שקורה על ציר הזמן, כי כאשר דנים את הזמן עצמו אע"פ שהוא עצם אחד, סו"ס יש לו תחילה וסוף, ויכול אדם להגביל את מעשיו לתחילתו או לסופו, משא"כ כשאנו דנים על השינויים לאורך ציר הזמן, או אז יש מקום 'לתפוס' דבר שיקרה בעתיד כאילו קיים כבר עכשיו (בגדרי כל העומד, ועיי"ש היטב בהערות). וה"ה בגוונא דידן, שהנדון בדשלב"ל הוא רק על מה שקורה לאורך ציר הזמן אבל לא כשדנים על הזמן עצמו, ודו"ק. וע"ע במש"כ הגהמ"ח (במבוא פרק ד הובא בהערה לעיל אות יב) להשיג על הצ"פ ולחלק בין היכא שדנים את הזמן לבין היכא שדנים את הפעולה, אך לא דמי להנדון כאן, ודו"ק..
ואמנם עצם הספק של המלמ"ל הנ"ל, שהוא בקטן המקדש את האשה לאחר שיגדל, באמת איננו על המקום, כאשר כבר ביארנו במק"א446דרכי הקנינים (שמעתתא ח פרק יב ופרק יג), עיי"ש בהרחבה. וע"ע עונג יום טוב (סי' קלו בהגהה ד"ה וראיתי במל"מ)., כי בציור שכזה אין כאן רק חסרון הזמן, אלא העיקר חסר, כי עדיין איננו בכלל איש. ובציור זה, לא הזמן הוא הדבר שנגיד על זה ש"זמן ממילא קא אתי" אלא הזמן משמש כאן רק בתור גורם לדבר, וס"ס כל עוד שהזמן לא בא חסר עצם הדבר447בשערי יושר (שער ה פרק כ) כתב סברא זו ושמטעם זה מקרי דבר שלא בא לעולם, דבקטן וקטנה יחודש בהגעת זמן כח חדש שמעיקרא לא היו להם דין קדושין ולאו בר קנין הם, וע"י הגעת זמן והשלמת שנותיהם ישיגו כח ודין מחודש וזה דבר שלא בעולם הוא..
אלא שהנ"מ יהיה מזה, כשימכור חמץ בפסח שהקנין יחול לאחר הפסח, אם זה נקרא דבר שלא בא לעולם448בשערי יושר הנ"ל כתב שכדי ש'זמן' לא ייחשב דבר שלא בא לעולם בעינן שכבר עתה יהיה לו את הכח הזה, ולכן במשכן שדה לי' שנים יכול להקדישו באופן דזמן ממילא קאתי דגם היום יש לו את כח ההקדש (קודם שמשכנה) והמניעה היא זמנית. ויש לדון לפי"ד בדוגמת הגהמ"ח שאף שקודם הפסח היתה לו בעלות והיא גם הבעלות שתגיע לו לאחר הפסח, מכל מקום הלא סברת הגר"ש שקופ במערכת הקנינים (סי' ט) שבאיסורי הנאה הפקיעה התורה דין ממון מהדבר, וא"כ מקרי דבר שלא בעולם מה שאחר כך יהיה ממון. ואמנם לסברת הגהמ"ח אין הגדר דהוי דשלב"ל אלא דזמן איננו חסרון שאנו דנים אותו כאחד, וא"ש מה שדן הגהמ"ח בחמץ בפסח..
אכן, מהגמ' בפסחים (כט, א-ב) הנ"ל, אנו רואים שיש על זה הגדרה מיוחדת, הגדרה של גורם לממון, ובמקום שיש רק גורם לממון אי אפשר למכור; ובשביל כך פירש רש"י בב"מ (נו, ב) שמה "קדשים שחייבים באחריותם יש להם אונאה" - הוא רק שמכרם אחרי שהוממו, אבל לפני זה בודאי שלא יכל למכור, אע"פ שיש בזה משום גורם לממון449כן הוכיח בקצוה"ח (סי' שפו סק"ז) דלא כמו שנראה מדברי הפני יהושע (ב"ק סו, ב) שכתב דאליבא דר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי - יכול למכור את עולתו, והק' עליו הקצוה"ח מדברי רש"י אלו דמוכח שרק אחר שהוממה הרי היא במכירה, משא"כ קודם שהוממה אפי' לר"ש אינה במכירה דדבר הגורם לממון לא משויהו ממון לענין מכירה. וע"ע אחיעזר (יו"ד סי' מ), ומש"כ בחקר הלכה (בענין גורם לממון) ליישב שיטת הפני יהושע.
ובסו"ד כתב הקצוה"ח עוד: "והגע עצמך המקבל פקדון מחבירו באחריות היעלה על הדעת שיוכל הנפקד למכור דבר שאינו שלו, וא"כ ה"ה בקדשים שחייב באחריותן ודאי ליתנהו במכירה, ודלא כהפני יהושע", וראה תורת אליהו (פסחים ו) וחוף ימים (סוף סי' סד) שכתבו לחלק בין היכא שיש בעלים אחרים שבודאי מעכב את ה'גורם לממון' מלמכור, משא"כ הכא. וע"ע שדה יצחק (סי' ז) שס"ל כהקצוה"ח ותמה על הרש"ש (זבחים קיד, א) שאם הוי גורם לממון לא מקרי אוסר דבר שאינו שלו, וציין נמי לרש"ש בבא מציעא שם..
ובכלל משמע מזה, שאין אנו משתמשים בסברא של "זמן ממילא קא אתי" ואין אנו מבדילים בין מחוסר מעשה "כיון כאילו מיגניב או מיתבד", שטרם לא בא מעשה הגניבה והאבידה, ובין מחוסר זמן כנ"ל, וגם במחוסר זמן גורם לממון מיקרי ולא ממון ממש450אכן, יש לחלק בין הנדון ב'דבר שלא בא לעולם' שם ישנה לסברת המשנה למלך דזמן ממילא קאתי וליכא להחסרון דדשלב"מ, לבין גורם לממון שאנו צריכים לדון את השוויות העכשווית, ואף דזמן ממילא קאתי מכל מקום השתא אינו שוה ול"ה אלא גורם לממון..
והנה, המלמ"ל מביא שם ראיה דבמחוסר זמן אין בזה משום דשלב"ל משום דזמן ממילא קא אתי כנ"ל, מהא דבכורות (מט, א), דאפשר לפדות את הבן לפני שלושים יום שיחול הפדיון לאחר שלושים ואין בזה משום חסרון של דשלב"ל. אך באמת אין זה משום השם, לא מיבעי לשיטת רש"י שם, דמה שלפני שלושים יום אין פדיון זהו משום דלא ידעינן שמא נפל הוא, הנה אח"כ כשבאו שלושים, איגלאי מלתא למפרע שלא היה מחוסר זמן451ואמנם גם לפי"ז אם אמר 'מעכשיו' לא מהני מה דאגלאי מלתא דל"ה נפל דהוי מתנה בעלמא כמבואר בסוגיא שם, וכוונת הגהמ"ח רק דבכה"ג לא מקרי 'מחוסר זמן' אלא 'מחוסר גילוי', ודו"ק, עיין עונג יו"ט (הנ"ל).. אלא אפילו אזיל לשיטת התוס', שגזה"כ הוא "מבן חודש תפדה"452ראה מהריט"א בכורות (פ"ח אות סט) שביאר כך מח' רש"י ותוס' הנ"ל, אך ע"ע בעונג יו"ט (שם) כתב דאף להתוס' (ב"ק יא, ב) לא נחלק בזה על רש"י שעיקר הטעם הוא להוציאו מחשש נפל אלא שס"ל להתוס' שאחר שקבעה התורה זמן להוציאו מחשש נפל ממילא קודם הזמן אינו בר פדיון, והנפק"מ בזה היא כפי שנכתב בהערה הקודמת דבכה"ג שנתגלה שלא היה נפל לא מקרי מחוסר זמן אלא מחוסר גילוי.
וזה לשון הגהמ"ח לעיל (מדה יד אות סב): 'ולפי מה שיתבאר אצלנו במדת "זמן", שיש להסתפק בהדין של פדיון הבן, שהחיוב הוא רק לאחר שלושים, אם הכוונה שלפני שלושים אין כלל חיוב, ואפילו חיוב בכח אין עליו; או שכל הדין של שלושים הוא לענין חיוב בפועל, אבל החיוב בכח מתהוה תיכף, כלומר, שמתחייב תיכף משעת לידת הבן וכשיבוא היום האחרון - יום השלושים - עליו לשלם בפועל, ויהיה זה כמו הציור של מלוה לזמן ידוע, שבודאי גם לפני זמן הפרעון יש עליו חיוב בכח'. ויש לציין שנדון הגהמ"ח שם הוא במת האב אם יש שעבוד נכסים (כדלקמיה מה'מבוא', ולהלן אות עד-עה). - הנה לפי מה שיתבאר אצלנו להלן453אות כח., שיש הבדל בין זמן גורם ובין זמן מגביל, ובפדיון הבן שהזמן של חודש הוא בבחינת המגביל, ובשביל זה לא נחשב למ"ע שהזמן גרמא כנ"ל, וזהו ג"כ הטעם שאין זה בכלל דבר שלא בא לעולם, אפילו בלי הסברו של "זמן ממילא קא אתי", כי אפילו אם נימא שמחוסר זמן כמחוסר מעשה דמי, אבל גם במחוסר מעשה אנו מוצאים רק במקום שהמעשה הוא הגורם לדבר, כמו למשל, לאחרי שתתגיירי, לאחר שתשתחררי וכדומה, שרק ע"י המעשים האלה בא הדבר, כמו שהגמ' אומרת בקדושין (סב, ב) "הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת". כלומר: שע"י המעשה של הגיירות והשחרור בא הדבר; וכה"ג בזמן, אם הזמן משמש בתור גורם הדבר, משא"כ כאן, בפדיון הבן, שאין הזמן משמש בתור גורם בחיוב אלא רק בתור מגביל בשלילה, שעד השלושים אין לקיים המצוה, ובאופן שכזה אפשר שאף במחוסר מעשה לא נחשב לדשלב"ל454ועיין מש"כ הגהמ"ח בדרכי הקנינים (שמעתתא ז פרק יג) במחוסר חליצה דלא הוי דבר שלא בא לעולם. אמנם התם מבאר הגהמ"ח דבחליצה אמרינן דאגלאי מלתא דלא היה זיקה כלל, וא"כ דומה למש"כ הגהמ"ח בדעת רש"י דהיכא דאמרינן 'אגלאי מלתא' לא שייך לדון על דבר שלא בא לעולם..
