During their sojourn in the Sinai desert, the Jewish people were instructed to encamp according to tribe:
“The Israelites shall encamp with each person near the banner carrying his paternal family’s signs.” (Num. 2:2)
What were these ancestral signs?
The Midrash (Bamidbar Rabbah 2:8) explains that this deployment of twelve tribes surrounding the Tabernacle was in fact a 200-year-old family tradition. Once before, the Jewish people had marched through the wilderness, from Egypt to the Land of Israel. This took place when Jacob died in Egypt. Each of Jacob’s twelve sons took his place around the coffin, as they brought their father to burial in Hebron. Before his death, Jacob informed his sons where each one would stand around his coffin. The arrangement that Jacob established was the “paternal family’s signs” that would later determine the position of each tribe around the Tabernacle, as they traveled in the wilderness.
Why did the tribes need separate encampments? Would not an integrated camp bring about greater national unity? And why was it Jacob who determined the tribal formations in the wilderness?
Jacob and Moses
We find that the Torah is associated with both Jacob and Moses, as it says (Deut. 33:4), “Moses prescribed the Torah to us, an inheritance of the congregation of Jacob.” Yet, the relationship of these two great personalities to the Torah was not identical. The Zohar states that Jacob’s connection to the Torah was “from the outside,” while Moses’ connection was “from within.” What does this mean?
In any field of study, there are two ways in which the student connects to the subject material. First, there is the student’s innate interest and aptitude for that particular topic. And secondly, there is the bond that is created through the study of the subject matter.
So too, our relationship to Torah contains two aspects. The first is an innate readiness and inclination to assume the yoke of Torah study. We inherited this readiness to accept the Torah from Jacob — “an inheritance of the congregation of Jacob.” Through his profound holiness, Jacob was able to transmit to his descendants a natural receptiveness to Torah.
This quality of the soul is like a pot-handle, enabling us to better grasp the Torah. But when compared to the Torah itself, the soul’s predisposition towards Torah is like an outer garment. Therefore, the Zohar refers to our spiritual inheritance from Jacob as being external — “from the outside.”
Moses, on the other hand, exemplifies a connection to the Torah itself. The Torah is called the “Torah of Moses” (Malachi 3:22). In the formulation of the Zohar, the connection through Moses is internal — “from the inside.”
Uniformity and Plurality
The Torah itself is unified. “There shall be one Torah and one law for you” (Num. 15:16). Within the Torah itself, there are no divisions, no room for divergent paths. The Torah reflects the inner soul, which is indivisible. Thus, in the center of the encampment in the wilderness, there stood a single Communion Tent, a focal point for God’s instructions to His people.
The soul’s natural receptiveness to the Torah, on the other hand, is a function of individual character and personality traits. Here, there exist numerous paths. In these external aspects, in the ways we choose to approach the Torah and fulfill its mitzvot, in the kavanot and intentions by which we focus our minds, it is natural that there will be diversity.
When Jacob’s twelve sons brought their father back to the Land of Israel, each son found his own place around the coffin. Each son positioned himself in accordance to his soul’s natural disposition. Jacob’s holiness imprinted upon each of his children a special connection to the Torah according to his individual nature. That holy procession determined the future arrangement of the tribes of Israel, as they marched to Mount Sinai to receive the Torah. Each tribe had its own special flag and unique place within the encampment of Israel. [R' Morrison]
ואולי יבוארו בזה ג"כ דברי חז"ל: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב: 'ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו'.
דתכונת האדם היא שאין עבודתו ליוצרו מצד עצם טבעו, רק מצד בחירתו בשכלו לשמע בקול דברו, ומצד הטותו אזנו לשמע דבר ד' יבא לידי מעשה. משא"כ מלאכי מעלה, עבודתם טבעית להם, הם מרגישים בנפשם כח הכנה לעשות רצון קונם, אמנם יאירו ביותר עז ע"י עשותם בפועל שליחותם ויוסיפו שלמות ומעלה ממילא, ויבאו לידי השגה יותר גדולה. א"כ באה להם שמיעתם והשגתם מעשייתם, ולבנ"א עשייתם משמיעתם. אבל ישראל במעמד הר סיני בקשו לעבוד את ד' כ"א בדרך המיוחד ביותר לפי שורש נפשו וחשק טבעו, והיתה זאת להם מפני שהשיגו עומק מעלת נפשם. שאע"פ שמצד הגוף האדם בחירי לגמרי, אבל כשמדכא הגוף וממשיל עליו את הנשמה הקדושה, אז מתגבר טבע הנשמה בחשק עבודת השי"ת, וגם לה טבע קבוע כל אחד לפי ענינו, על כן יבחרו לעבוד את השי"ת במעלות חלוקות כל אחד לפי נטיית שרשו.
וזהו באמת המביא להקדים עשיה לשמיעה, שהמעשה מוטבע בנפשם בדרך מיוחד, אלא שצריך לשמיעה איך להתנהג בפרטים רבים, וזהו רז שמלאכי השרת משתמשים בו. וחז"ל אמרו שצוה יעקב אבינו ע"ה שיטענו מטתו, יהודה וכו' מהמזרח, ראובן וכו' מהדרום, וכו' וזהו מש"כ: "ויעשו בניו לו כן כאשר צום", ובדגלים היו כמ"כ כסדר זה וזש"כ: "באותות לבית אבותם". ויתבאר הטעם למה הי' דרוש שיקבע סי' סדר הדגלים דוקא בנשיאת מטתו של יעקב, ויבואר עפ"ד.
דמצינו התורה מיוחסת למשה רבינו ע"ה, גם ליעקב, "זכרו תורת משה" וכיו"ב הרבה, ואצל יעקב "מורשה קהלת יעקב", "ויקם עדות ביעקב", וע"פ סוד ד' לחכמי האמת מדתו של יעקב אבינו ע"ה היא מדת התורה תפארת ישראל, וכדחז"ל בפ' הרואה: "והתפארת זו מתן תורה". וההבדל שבין יחס התורה ליעקב ליחוסה למשה אמרו ז"ל בזוה"ק יעקב מלבר משה מלגאו.
ולהבין קצת מעמקי נחלי חכמתם, נראה כי שני דברים נכללים בתורה, האחד הוא ההכנה הטבעית בכח האדם שיהי' נושא עליו את עול התורה ויהי' מוכשר ללמודה וקיומה, והיא ג"כ נחלת שדי ממרומים, והשני העיקרי הוא עצם התורה, וההכנה לה היא בית יד ולבוש לעצם גוף קדושתה. ולמדונו שעצם ההכנה שנשרשה בנפשות ישראל לקבלת התורה היא מורשה לנו מיעקב אבינו ע"ה, שמצד קדושתו השפיע הכנה טבעית לפני בניו שיהיו מוכנים אל התורה, והיא כעין חומר לצורת התורה שבאה ע"י משה רבינו ע"ה, ע"כ יעקב מלבר ומשה מלגאו.
ולפ"ז מצד מעלת התורה שמתיחסת למשה רבע"ה, שהיא עצם התורה כמו שהיא נתונה בחוקיה ולימודי', אין כ"כ מקום לדגלים וחילוקי דרכים, כי עקרה חוקה אחת ומשפט אחד. רק מצד ההכנה הטבעית מתחלקים דרכים בהבנתה ודרכי העבודה שבה, והוא מצד יעקב אבינו ע"ה שמצדו ירשנו ההכנה. ע"כ היתה קביעות המדרגות בהם כל אחד לפי טבע נשמתו והכנתו, בעת שנשאו את מטתו, ו"יעקב אבינו לא מת", והיתה הקדושה חופפת אז עליו ביתר שאת ופעלה על הנושאים שיוטבעו בהכנתם כל אחד לפי החלק שמוכן לקבל, ע"כ נקבעו אז בדגלים. ע"כ כתיב "באתת לבית אבתם", כי הדברים שהאב זוכה לבנו הם מצד ההכנה הטבעית, מה שא"כ עצם התורה שהיא שכלית אינה מתיחסת לדרכי טבע הגוף, ודרכים מחולקים מצד פרטיות הנטיות של כל אחד ואחד. כי עצם החילוק של דרכי העבודה אינו בעקרי תורה ומצות, אלא באופני עשייתם וכוונתם ויתר דרכים המלבישים את התורה, וזהו "מורשה קהלת יעקב". [מדבר שור דרוש שלישי]
