רש"ר הירש דברים ט"ו:ז'
כי יהיה בך אביון יכול להיאמר רק לציבור, שכן לא ייתכן לומר ליחיד בנוגע לעצמו: "כי יהיה בך אביון". מאידך גיסא, "לא תאמץ את לבבך" והמאמרים שלאחריו, מכוונים בעיקר אל היחיד, כפי שמוכח מהביטויים המשמשים במאמרים אלה. נמצא שמצווה זו פונה אל הציבור והיחיד כאחד. חובת הדאגה לעניים מוטלת באופן שווה על הציבור ועל היחיד, והיא תלויה בשניהם.
האמור לעיל מבהיר עיקרון מהותי של מצווה זו. ייתכן שאין עוד מצווה הדורשת פעולה בו־זמנית מתמדת של הציבור וגם של היחיד כמו מצווה זו של הדאגה לעניים. דרישותיה של מצווה זו, כפי שנראה בהמשך, לא יכולות להתמלא על ידי היחיד לבדו, או על ידי הציבור לבדו. כל אחד צריך לשאוף לעלות על האחר, ושניהם חייבים לעבוד זה לצד זה, כדי להגיע למטרה שנקבעה על ידי מצווה זו. השלטים על הבתים המתרים במקבצי הנדבות שלא להיכנס משום שדיירי הבתים כבר תורמים לקופת הצדקה הציבורית, אינם עולים בקנה אחד עם הרוח היהודית הנובעת ממצווה זו (עיין פסוק ח ופירוש שם).
מאחד אחיך – פירוש, כתוצאה מכך שאחד מאחיך הוא אביון. מובנה של המצווה הוא, שאפילו אם יש רק אח אחד בעירך או בארצך הזקוק לעזרה, הרי שכבר יש אביון בך, בתחום אחריותך, ואסור לך להפנות לו עורף.
ההלכה לומדת מלשון פסוקנו – "אחיך", "שעריך", "ארצך" – שבנוגע לזכות לקבל עזרה, יש לקרובים דין קדימה על שאינם קרובים, ולעניי עירך קדימה על עניי עיר אחרת, ולעניי ארץ ישראל קדימה על אלה הגרים בחוץ לארץ (עיין ספרי; יורה דעה סי' רנא, ג וש"ך שם, ועיין גם כנסת הגדולה שם).
לא תאמץ את לבבך פשוטו כמשמעו: אל תכפה בכוח על לבבך. ההנחה המשתמעת מלשון זו היא, שאם הלב היהודי יהיה רשאי לתת דרור לדחפיו הטבעיים, הוא יעשה אך טוב, ורק חישובים קרים ואנוכיים יכולים לדכא דחפים אלה.
הידיים היהודיות גם הן פתוחות מטבען לעניים; אף הן יכולות להישאר קפוצות רק על ידי אנוכיות בלתי טבעית כזאת. לפיכך "ולא תקפץ את ידך".
שוב ושוב בפרק זה מכונה העני "אחיך". כל עני העומד לפניך – אפילו אם אינך מכירו – הוא אחיך, בן לאביך שבשמים, וכאשר הוא פונה אליך, הוא עושה זאת עם מכתב המלצה, כביכול, מה', שהוא האב של שניכם.
