Rambam Hilchos Melachim 5-3 - Part 3

 HERE!!!

Pilei Plaos. 

ומיושב היטב הסוגיא דב"ק הנ"ל, דאמנם לא מיירי שם בדרך ובמלחמה, אבל דוד שאל בבי"ד וענו לו שאסור מעיקר הדין, אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לו וכו', שכנ"ל עיקר הדין של מעשה מלכות נקבע בדין של מלך פורץ וכו', ולמשנ"ת הדבר מסור לבי"ד שיכולין להוסיף ולקבוע הנהגות נוספות להדגשת מלכות, וזהו שענו לו שעכשיו על מעשה זה קבעו בי"ד שיהא ג"כ בכלל מלכות ושוב שרי, דכנ"ל ביד בי"ד לקבוע המעשים הנכללים בכלל מלכות שנאמר בדין מלך פורץ לו וכו', ואמנם נאמר ע"ז ולא אבה דוד לשתותם, ובגמ' שם בדף סא. דכיון דאיכא איסורא לא ניחא לי, עיי"ש, והיינו שרצו עכשיו לקבוע ולהוסיף לו זכות שמעיקר הדין איכא בזה איסורא, וע"ז לא ניחא לי' שיוסיפו לו זכות זו, אבל זכות דמלך פורץ וכו' לא הוזכר ע"ז כלל איסורא, לא במשנה סנהדרין דף כ: ולא ברמב"ם, והרי בגמ' מבואר דשריפת הגדישין הוא מדין זה, ודין זה עצמו ליכא בו איסורא, אכן כנ"ל מלך פורץ וכו' אינו מיוחד לדוד, וכבר נקבע שזהו עצם המלכות, ורק על הנידון להוסיף ענין מיוחד לדוד, ע"ז אמר דוד דלא ניח"ל בזה, וזה נראה במש"כ בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ה, ולא אבה דוד וכו' לא אבה דוד שתקבע הלכה על שמו, ויסך אותם לה' קבעה מסכת לדורות, ע"כ, ועיי"ש בפ"מ וקה"ע מש"כ בזה, ולמש"כ לא אבה דוד שתהא הלכה מיוחדת של זכות שניתנה לו, שעי"ז הו"ל הלכה על שמו, וכנ"ל דאיסורא לא ניח"ל, אלא שקבעה מסכת לדורות, היינו רק ההלכה הקבועה לדורות שהוא דין מלך פורץ וכו', את זה קיבל ג"כ על עצמו, וכנ"ל שבדין מלך פורץ אמנם ליכא איסורא.
ומיושב שפיר מה שנקטו בגמ' יבמות לסימן על עיקר דין מלכות, במה שפורץ לעשות לו דרך, אע"פ שלדעת הרמב"ם הוא רק ענין במלחמה, דלמש"כ הרי אין זה פרט במלחמה, אלא הוא עיקר גדלות של מלך במה שעי"ז נקבע רום מלכותו, ושפיר הוי זה סימן מלכות, וכמו"כ בהא דפסחים דף קי. לענין אשמדאי כשרצו לבאר שיש בו גדר של מאי דבעי עביד, שזהו יסוד מלכות של אין ממחין בידו, וכנ"ל, שפיר נקטו ע"ז את דין מלך פורץ וכו', שעיקרו ג"כ בואין ממחין בידו, וכנ"ל שזהו היסוד שאינו כשאר אחיו ועושה להם את מאי דבעי, וה"ה אשמדאי על מה שהוא מלך והיינו על ענין הזוגות, עביד ג"כ מאי דבעי.

ולפי"ז בדין דינא דמלכותא דינא, שעיקרו הנהגת המלכות כשליט, שמשו"ז דיניו דין, ובפרט על מסים ומכס שכ' הרמב"ם בפ"ה מגזילה, שהוא לצורך המלך וסיפוקו, יסוד זכותו בזה הוא בגדר של פרשת המלך, אלא שבפרשת המלך עיקרו בפעולה של אין ממחין בידו המורה על שלטונו על העם שתחתיו, ובדד"מ עצם אשוויי חוק וסיפוק צרכיו לפי חוקיו, הוא המעשה שלטון ומלכות שזהו עיקר המלכות, וכל המח' בכתוב בפרשת המלך אי מלך מותר בו, הרי נת' כנ"ל שהמח' היא אם גם מה שנכתב שם, הוא בכלל המעשים מדין המלך לעשותו מחמת המעשה מלכות המונח במעשה זה, אבל עיקר הדין שיש ענין זה במלכות לא פליג בזה שום תנא, וכנ"ל דדין מלך פורץ לו דרך לכו"ע הוא, וה"ה דד"מ ודאי גם הוא בכלל ענין זה של הוראת מלכות שישנו לכו"ע, ומש"ה ל"ק משה"ק לעיל אי דד"מ בפרשת מלכות הוא, מהיכן איכא דד"מ למ"ד אין מלך מותר בו, דכנ"ל זה לכו"ע הוא, וכן במלך שאינו על ישראל מאת המקום שכ' תוס' דליכא גבי' פרשת המלוכה, היינו נמי שמה שקבעו חכמים בבי"ד של שמואל כח מעשה מלכות, שאינו אלא במלך על כל ישראל ומאת המקום, שהרי כנ"ל תלוי איך ולמי קבעו זה חכמים, אבל מלך הוי גם בשאינו על כל ישראל ומאת המקום, וכמוש"כ שם הערל"נ דמוכח דאחאב הי' לו דין מלך לענין שהמורד בו הוי מורד במלכות, ועיי"ש בחי' הר"ן, ורק לענין פרשת המלך כ' תוס' שאינו מלך, ומ"ש, אכן הרי כנ"ל, הוא דין קביעה ונתינה של בי"ד, וע"ז כ' תוס' שלא נתנו בכה"ג, אבל לענין דד"מ אין זה בכלל נתינה נוספת של בי"ד, אלא הוא עצם המלכות והשלטון שדין הוא במלך שיהא שליט בפועל, ודין זה שפיר איכא גם במלכי עכו"ם שמ"מ מלך הוא, וזה מבואר ממש"כ הרמב"ם בפ"ה מגזילה הי"ג וז"ל, וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינו גזל וכו', שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסין עליהם וכו', ומה בעי בזה לתלות את זה בדין כל המלכים כולם, אכן עיקר כח מלכות להורות מלכותו הוא, ובישראל אמנם יש מעשים מסוימים ע"ז, אבל עכו"ם ליכא אלא רק מה שהוא מעצם מציאות המלכות, בזה שחזינן שכן הוא אצל המלכים כולם, ומש"ה כ' הרמב"ם שהוא דין המלכים כולם בהנהגה זו, ובמילא זהו הביטוי למלכות, שודאי יש למלך זכות ע"ז, ומש"ה דינו דין ע"ז ואינו גזל.