נקודות למחשבה ולטיהור הלב

 רנא

התפילות הפסולות, שלא בכונה או בכונה פסולה, הרי הן פוגמות את כסא הכבוד שאוצר הנשמות שמה אחוז. הרעיון והרגש האלהי בטהרתו, מוסיף הוא זיקוק אל העולם, המוסר מתרחב, הטהרה הרעיונית מתאדרת, והרצון להתרומם לטוב עליון, מתגדל. אבל התפילות הפסולות מחוקקות בתוך ציורי הקודש ציורים מטושטשים, והמחשבה של קודש ואמונה נפגמת. פועלת היא על החיים ההיפוך ממה שהאורה האלהית צריכה לפעול, ומאבדת את הנועם של האורה אשר לקדושה, ושם שמים מתחלל. וע"י האחיזה הרוחנית שהנשמות אחוזות אלו באלו, והאריגה הרוחנית בכללותה, שהיא כים אור גדול שגליו דוחים ומביאים זה את זה לידי פעולה וזעזוע, היא מתבלבלת, והחיים האציליים הולכים ונכשלים, ויסוד התפילה העומד ברומו של עולם הולך ומזדלזל, ובני אדם צועקין ואינם נענים. עד אשר יופיע אור גדול שישים את המחשכים לנגוהות, ומאופל ומחשך עיני עורים תראינה.

רנב

השורש הרוחני החזק, המלא רעננות של חיים ומציאות, הוא שולח ממנו ענפים וענפי ענפים לאין תכלית. ולפעמים כשהנשמה עיפה מריבוי הענפים, הרי היא מוכרחת להאחז בשורש במקורו, וכחה מתחדש. והיא שבה אח"כ להתעלס עם הענפים כולם בפנים חדשות, ומפריחה עוד הרבה ענפים וציצים ופרחים, מה שמקדם לא היתה היכולת מגיעה להוציאם לאור העולם. וזהו היסוד, שהרזיות העליונות מחזקת את יסוד הויות דאביי ורבא, והאידיאליות המוסרית את העולם הטכני והחברותי.

רנג

לפעמים מתוך גדלות רוחנית מתחזקות גם כן המדות הרעות, ומתבלט הדבר בלעיגה וביזוי לחברים, כשיש איזה טינא בלב ביחוד עליהם. אף על פי שלכאורה התביעה הלבית דורשת הרחבה זו, ולפעמים יש מקום לצדד גם כן שאין בביזוי ההוא משום לשון הרע והתכבדות בקלון חבירו, שאין הכונה להרע כי אם להרחיב את אופיו הפנימי, שהוא בעיקרו קודש, בכל זאת הזהירות מזה היא יפה, והרי זה בכלל אל תאמר אשלמה רע, קוה לד' וישע לך. כשמזדמן לצדיק נפילה מוסרית, אל יחת, ויעלה למקומו העליון במחשבת קדושתו. ביחוד אל יבהל מפני חטאת האדם בנוגע בין אדם לחברו, בעניני כבוד, והתכבדות בקלון חברו, שלפעמים יש בהם קורטוב של טוב, מפני גדולת הנשמה, אלא שצריכים לזקקה בתשובה מאהבה, ולשוב תמיד לגבורה של ענוה, של אהבת רעים, וזהירות בכבוד הבריות.

רנד

באים אורות הקודש, על ידי לימוד התורה, על ידי הגיון חכמה, על ידי קיום המצות, על ידי הדרכות המוסר והמדות הטובות, כל אחד מסוג מיוחד, מגוון מיוחד, והם מתרכבים בתוך הנשמה העסוקה בהם, מרוממים הם את ערכה, מוסיפים לה חיים עצמיים מקוריים. והוספה זו ספוגה היא מכל היש הרוחני, שהיש הגשמי והמעשי כלול כבר בתוכו, כלול הוא מכל המצוי, ומשביע ומרוה את הנשמה ומטעימה מכל, והיא באיתניותה חוזרת היא ומשפיעה ממקור חילה הפנימי אל הכל. והאורות הרוחניים בעצמם, שמהם באו תוספות החיים הללו אליה, חוזרים ומאירים באור יקר, באור נהדר ונערב, מלא נגוהות, מלא תעצומה, וברכת שדי מתגדלת ועולה כפורחת. אשרי האיש הגורם ברכת עולמים זאת בכל מעשיו ודרכיו, זהו איתן העולם.

רנה

הצד היותר חלוש מן האורה העליונה של ההופעות האלהיות, מתגלה ע"י העולם הסביבי בתוכנו. הולכים אנו מחיל אל חיל, מאור כהה לאור בהיר ממנו, והליכתנו איטית היא ברובה, אלא שלפעמים נהיה מתוקפים בהופעה של דליגה פתאומית, ואור גדול של רצון אדיר ושל הכרה בולטת ישפך עלינו בפתע, והננו מוצאים עצמנו אז מלאים גודל ואושר.

רנו

הולכת היא שפעתה של הנשמה העליונה - תמציתה המזהירה של הישות המושכלת מלאת החיל והחוסן - ומתגברת בחיים, בחיי הרוח ובחיי הנפש והבשר, ושפעה זו אורה ויפעה לה, חן ותפארת בקרבה, אור פנים ולשד חיים שקויית שמחה ועדנה היא מלאה. כשהדיבור הרע פרץ גבוליו, כשכח הזוהמא הבשרית והצד העכור שבחיי הרוח שלח את ארסו והרחיב את ענפיו, אין השפעתה של הנשמה העליונה מתגלה, ושמירת החן והתמימות של הדר החיים מסתלקת, ותכונות של חשכת פנים, של כיעורים, אפילו גופניים, באה ומתגלה. אלה הם תולדות הנגעים המאלמים את הנשמה ומונעים ממנה את כח השפעתה. ובהגיע תור הכח המשפיע בהגלותו, וחפץ הדיבור של הקודש פועם בלב, מהלכי החיים מחייבים אותו העולם הרוס הוא ושבור, הולכי דרכי תוהו מתרבים, וגופים מתדלדלים ונשמות נאבדות, דורות מתרסקים בלחץ החיים המזוהמים והעולם נחשך, והנשמה דופקת על הלבבות המסוגלים - שפכו רוח, דברו צדק. ואיזה כח חוזר ממפלי הגויה, משאון חיי השוק בא וטופח על הפה, סוגר את הצינור המלולי, והרוח ההולך להחיות נעצר. נפגמת הנשמה בכח חוזר זה, והיא מאספת אליה את אורותיה, ומתחתית מתחיל לשרור חושך ואפלה מנודח, וזיו החיים מסתלק, וההוד נהפך לדוה וכל פנים לירקון. וזוהי ג"כ סבת הנגעים, כשהעולם כולו הגשמי והרוחני, עומד באמתת משקלו, כשהבנין בכללותו מתרועע, אין סימני חיים הללו מתגלים בכל תוקפם, ומ"מ לא יעלמו כליל מפקוחי העינים, אשר עדנת הבשר, העשויה למרות תנאי הנשמה המנצחת על פסגת החיים, לא תחוץ בעד הבטתם החודרת.

רנז

אש קודש היוקדת בלבבי, תשוקתי הבוערת באין הפסק בפנימיותה לאל חי, צריכה להיות מוכרת ממני לכשרון גדול ואדיר, והנני מחויב לכבד הארה קדושה זו, המופיעה תמיד עלי והולכת ומתגברת לעתים, הכל לפי רוב המעשה והתלמוד, ולפי רוב העמקת המחשבה, שחרור הדעת ובריאות הגוף, ושמחת הלב התלוי בכל אלה.

רנח

רואה אני נשמות בגדולתן ובקטנותן, איך הן עומדות במלא צביונן, מלאי אור, בהוד ויפעת עולמים, ואיך הן קטנות, כהות וחשכות, נוגות וחלושות, ואיך הן נגאלות משחת ע"י הארת חסד עליונה של כח גדול ואדיר, המתעורר ע"י תפילת ישרים, הממלא כל העולם טל חיים וברכה. ואם אני מדבר דברים עליונים ופחד עובר על כל עצמותי, לא אבהל, כי אדע כי ד' לי, מה יעשה בשר לי.

רנט

לא לחנם נטע בי אלוה כל הנפשות את התשוקה התדירית לכל נסתר, לכל נאצל ונשגב, ולא לחנם הביאני לארץ ישראל, ולא לחנם יצר בי רוח אומץ וטוהר פנימי אע"פ שהנני מוקף חולשות וכשלונות לאין מספר, הרבה מאד, יותר מכל ההמון וכל בני תורה הרגילים, ואולי גם יותר מכל בני המעלה עדיני הרוח והמרגישים רחשי הנשמה, כל אלה נטעו בקרבי כדי להשתמש בהם להאיר לעולם, ליצור ספרות מלאה אור רזי תורה פפולרית ושוה לכל נפש, מלאה שירה וגבורה, חמושה בשכל טוב ובבקורת נאמנה, להרים קרן לעם ד', ולתשועת עולם אשר החלה לזרוח לו בארץ ישראל.

רס

כשהנשמה משערת עד כמה איש ישראל מוכרח הוא קודם כל לדעת את תורת ישראל. ועד כמה כל החיים הרוחניים מוכרחים להיות מבוססים על יסודות מעשיים בחיי הציבור ובחיי היחיד, מתעוררת תשוקה גדולה ללמוד התורה המעשי, המורה את דרכי החיים, והתשוקה הרוחנית נלחמת היא על עמדתה, ואינה מניחה את התשוקה המעשית שתמשל היא ממשלה בלתי מוגבלת בסדרי הלמוד וארחות החיים והמחשבה. ומתוך ההתנגשות, של אלה שתי התשוקות הבוערות, יצא אור מבהיק, כולל בקרבו עושר ספון, קלוע משני הכחות יחדיו, הרוחני והמעשי. ומשניהם יבנו נשמות שוממות, ויתכונן עם עולם, ההולך לחדש את נעוריו, על ארץ מטעתו.

רסא

אין צדיקים עליונים יכולים לצמצם עצמם במבט מיוחד, מפני שהם רואים חסד ד' ואורו על כל פרוש, בכל מקום זרוע. מן הכל הם מעלים נצוצות קודש, אורות קדושים מלאים זיו של מעלה, כל שיחם קודש, כל תנועתם כח ד' היא, כל שרעפי לבם וזעזועי נפשם מלאים כבוד אל מלך הכבוד, אשר בשמו יגילון כל היום ובצדקתו ירומו.

רסב

הצד החיצון שבאמונה מתגלה בצורה נעלמה, ומ"מ אור ד' שוכן בה. מקומות נלעגים למראה עיני אדם ישנם בכל הטבע והמציאות, אבל אין הלעג בא כ"א מקוצר ראות, וממיעוט ההשגה של השיגוב שיש בכל דבר קטן וגדול יחד.

רסג

לא פחות ממה שהאמונה האלהית מתלבשת בתוארים רוויי דמיון פראי - מצד המציאות הממשית היורדת ונגלמת כשהיא באה להכרתינו - הרי היא מתלבשת ג"כ בתארים של מדות כאלה, שהמוסר החפשי מוצא בהם פגמים. והפגמים הללו בעצמם, הם מעלים אותנו לחשוב גבוה גבוה, ממעל לכל שדרה מוסרית מוגבלת, כמו שתוארי המציאות המגושמת מרימים אותנו ממעל לכל שלילה והגדרה.

רסד

האידיאליות היסודית שבחיי הרוח, מתבטאת ע"י קנאת אל קנא נגד עובדי ע"ז, שתראה כלפי בר, כצרות עין של איזה מלך אנכיי, כשמשתפים במלכותו איזה מסיג גבול. אבל המדע העליון, בשפעת רוח הקודש יזכך את המושג, ויעמידנו על מרום הטוהר, של המציאות הממשית של האושר, אשר במחשבה הברורה עד האמת האלהית.

רסה

הנצחון על הרשעה שבעולם יהיה רק ע"י כח התורה, שמתעוררת ע"י תנוקות של בית רבן, כשהיא מושלת בתקופת הילדות, רק היא לבדה בנשמתן, שהיא אך היא הנה הטוב הגמור, המכריע את כל הרע לטוב.

רסו

האמונה האלהית וכל סגולותיה, צריכה היא להשתחרר מכל כבליה, להתפשט מכל קליפותיה, ולעמוד חיה בזריחת אור קרניה, המאירים את כל העולמים מזיו הדרם.

רסז

מי יוכל לעצור את אור האהבה האלהית העליונה ההולכת ומפעמת בלבם של שרידים, חסידי קדש, ישרי לבב, כרוח צח מלא נעם בשמי עדן, ועם זה סוער והומה כהמית ים לגליו, תסער הנשמה מרוב רחבת תענוג זיו נועם עליון. וחשק עדני עדנים זה מגדיל ומרחיב את כל התכונות הרוחניות והמדות הנפשיות, וכל נשמה מתקדשת, וכל אשר לו רק מגע רחוק לאור זיו נשמות קדש של גבורי אל אלו, הרי זה מתעלה. כלהתורה, המוסר, המצוה, המעשה והתלמוד הם באים לפנות את מכשולי הדרכים, שתוכל אהבת עולמי עולמים זאת להתפשט, להתרחב על כל ככרי החיים, על כל מרחביהם. וענפיהם הרבים של שרשי אהבת קדשי קדשים אלה הם כל מדות טובות וישרות, פרטיות וכלליות, אישיות וחברותיות, עד כדי שפיטת תבל בצדק ולאומים במישרים.

רסח

השכל הבריא המקורי בטבעו הוא מורכב בהרכבה מזגית, מיסודות השכל והרגש. השכל ההכרי שבו נותן לו את היסוד המזין, והרגש המפותך בקרבו נותן לו את היסוד המענג. וכל העוסק בתורה לשמה מתברך באחדותם הגמורה ותמימותם השלמה של השכל והרגש, בצורה כזאת שכל אחד מרחיב את גבול חברו, והנם רעין דלא מתפרשין.

רסט

האחדות המגולה של העולם המוסרי, הרוחני והשכלי, עם העולם החמרי, המעשי, הטכני והחברותי, מתבטאת בעולם ע"י ישראל. וסגולתה של ארץ ישראל היא לכונן בעולם גילוי אחדות זו, הנותנת פנים חדשות לכל התרבות האנושית, לכל תפקידיה. ערך הדיבור, המיוחד לישראל, שברכתם ברכה וקללתם קללה, הוא מכונן על יסוד גילוי חדש דנא, אשר מוכרח הוא להפליא את כל העולם בחידושו, ולהוציא את האמרה רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, מכל עם ולשון, בהגלות סגולת התחיה הישראלית בארץ ישראל בכליל תפארתה.

רע

גבורה רוחנית היא, להבדיל את העולם המיוחד ביחוד הרוחני במהלך הדיעות וההרגשות, מכל מה שהוא נראה כסותר אותו בעולם הכללי. אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי.

רעא

מתוך שהתורה נובעת היא לכל פרטיה ממקור הרוחני העשיר והאיתן של כל העולמים כולם, הלומד אותה לשמה, מתאגד ומתתמם עם כל החי והטהור היש בכל מלא עולמים, וחיי עולם, חיי קודש נצחיים, הולכים ונמשכים עליו, ומברכתו הכל מתברך, ומעילויו הכל מתעלה, והרי הוא הולך ומשתחרר מהכבלים של ההשתעבדות הגבוליים של השכל האנושי, ושל הלקותות המוסריות שהן נובעות מצמצומיו, ונעשה צדיק וחסיד ישר ונאמן.

רעב

אי אפשר לספרות ישראלית שתצליח בלא התקדשות הנשמות של הסופרים. כל סופר שאינו עמל לטהר את מדותיו, לזכך את מעשיו ואת רעיונותיו, עד שיהיה עולמו הפנימי בעצמו מלא אורה והשלמות הפנימית מורגשת בתוכו, יחד עם הדאגה להשלים את החסר ולהמלא ענוה ממוזגת בגבורה ושלות רוח עם התעוררות שכלית ורגשית חזקה להיטיב ולהשכיל את עצמו, וחפץ נשגב לעמוד ברום הטהרה והקדושה האצילית, כ"ז שאינו עומד במעמד כזה לא יוכל להקרא סופר באמת. רק הראשונים היו נקראים סופרים, מפני שהיו סופרים אותיות שבתורה, וספירת האותיות שבתורה העלתם למדרגה עליונה של טוהר רוח וגבורת נשמה, עד ששם סופרים היה נאה להם. ואם את הספרות הישראלית אנו חפצים להחיות צריכים אנו ללכת בדרך הקודש הזאת, לבא מן הקדושה אל הספרות, והיה שם מסלול ודרך, ודרך הקודש יקרא לה - והלכו גאולים.

רעג

גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנחנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורנה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשים, ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשי, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, אמונת זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע. כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על שרירים חזקים. בגבורת הבשר תאיר הנשמה הנחלשת, תחיית המתים בגויות.

רעד

כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו, תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם. כשילדי ישראל יהיו חזקים, בריאים ומוצקים, יהיה אויר העולם קדוש וטהור. כל תוכן גשמי של צדיקים מעלה את העולם כולו ברוחניותו. ואין צדיק בעולם, שיגיע לקרסוליה של כנסת ישראל כולה. ומובן בזה, שהבריאות והיתרון הגשמי של כללות ישראל זהו היסוד לאור העולם, לקודש העולם, לגילוי האלהות בעולם, לטהרת המדות, לרוממות הצדק והופעת המוסר בנצחונו בעולם. ביחש לחבורו של כל יחיד עם כללות האומה, כל אחד מישראל הוא צדיק וקדוש. כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדושה ואצילות עליונה. פיתוח אומץ הגופני שבישראל יוציא מן הכח אל הפועל אימוצי נשמה נפלאים, ואורה העליון של תורה ימצא את הבסיס האיתן הראוי לו, ויקומו לנו מאורי עולם, אנשי רוח אלהים, כבירי כח שרים עם אלהים ועם אנשים ויכולים להם.

A Spine Of Steel And A Heart Of Gold

Jewish Insider

As the first Jewish person on a major party presidential ticket, Joe Lieberman made history for American Jews, and for America, when Al Gore tapped him as his running mate in 2000. The announcement sparked widespread excitement and emotion within the Jewish community.

“Though it’s become sort of axiomatic that Jews have great difficulty agreeing on just about anything, this contentiousness, this diversity of opinion, this absolute delight in mixing it up, was almost nowhere to be found last week when Senator Joseph Lieberman was picked to be Al Gore’s running mate,” the journalist Craig Horowitz wrote in New York magazine in 2000. 

The universal pride in Lieberman mirrors the widespread outpouring of grief for the longtime Connecticut senator after his death, at 82, on Wednesday from a fall. Now, American Jews old and young, left and right, have joined together to honor the memory of a man who maintained his Shabbat observance through decades of service in public office and who stood firmly by his beliefs, even when they made him an outcast in a changing Democratic Party. 

We asked community leaders and those close to Lieberman to share reflections on his legacy and stories of his life. 

Norm Eisen, Former U.S. ambassador to the Czech Republic and longtime Kesher Israel congregant

It’s difficult to come up with just one memory of my friend and mentor Joe, from the times we spent sitting together in synagogue and whispering about politics during breaks in the davening, to how hard he worked to get me confirmed as ambassador, to the Shabbat and Yom Tov meals we shared with him and [his wife] Hadassah in D.C. and all over the world. 

One moment that stands out came during one of his and Hadassah’s visits to see us in Prague and going to synagogue with him in the Old New Shul, the oldest continually functioning one in Europe. Both during the services and at the kiddush afterwards, a stream of amazed Czechs (but also American, Israeli and other foreign tourists) spotted him and approached to pay their respects. 

I was struck by how unfailingly courteous and polite he was to each and every one, taking the time to greet them, asking their names and where they were from, and genuinely listening to and connecting with each of them. It spoke to his humility and warmth, character traits so essential to the Torah values that he cherished but that can often be in short supply in some of the halls of power that he strode. That was one of the many reasons that those of us who were privileged to call Joe a friend loved him so much. 

MARSHALL WITTMANN:

AIPAC spokesperson and former communications director for Sen. Lieberman

I told all the younger staffers who went to work for Joe Lieberman that there was good news and bad news in taking this job. The good news is that Sen. Lieberman will be the best boss you will have in your career and the bad news is that you will never have another boss as good as him. It was true. No one could match Sen. Lieberman’s decency, integrity and strength of character. He literally had a spine of steel and a heart of gold. 

No one could match his commitment to a just cause and no one could match his decency in pursuing it. And along with his deep love for America, he was a lover of Zion and his fellow Jews. Indeed, the hottest journalistic ticket in town was to try to walk with the senator from his Georgetown home to the Capitol when there was a vote on Shabbos. As his communications director, I had to break many reporters’ hearts by informing them the senator would walk alone. 

And in a town with a sometimes stifling uniformity, Sen. Lieberman had the courage to walk alone for a cause he thought was right. I had the honor to also work for Sen. [John] McCain, who loved Sen. Lieberman although they had contrasting dispositions. Sen. McCain, who wasn’t one to get all teary-eyed and sentimental, once said to me about Sen. Lieberman, “That man doesn’t just talk the talk, he walks the walk.”

ANN LEWIS

White House communications director for President Bill Clinton

In recent years, I would see Joe Lieberman mostly at social or organizational events. He was a gentleman in every sense of the word: always a pleasure to talk with him, even briefly.  

But what I remember most vividly today is how excited I was in 2000, when I learned he had been named by Al Gore as his vice presidential nominee. That an American Jew should be chosen for this honor said so much about our country — that it was Joe Lieberman meant there was no question he would make us all proud. He did. He was an effective, popular advocate for the campaign, with a huge number of requests for his appearance. On and off the campaign trail, he represented our community with grace and honor (and a bissel of humor.) 

DAVID GREENFIELD

CEO of the Met Council, a Jewish anti-poverty organization, and former intern and Senate staffer for Lieberman 

As a young Orthodox Jew deeply interested in public service, Senator Joe Lieberman inspired my entrance into government and politics. 

During my first week in his Capitol Hill office, a memorable moment unfolded during our professional photo session. I was standing in front of the photographer, who wouldn’t take my picture, leaving me baffled. 

It was then that Sen. Lieberman approached, a big smile spreading across his face, and whispered with a his trademark mix of humor and wisdom, “Just like your mom, the photographer won’t take your pic unless you close your jacket.” 

Following his advice, I quickly buttoned up, and the photographer captured the moment. That photograph, featuring both the senator’s radiant smile and my newfound sense of belonging, proudly adorns my mantelpiece at home. 

I’ve taken hundreds of photos since as an elected official and with elected officials and in every one I make sure to button my jacket.

RABBI LEVI SHEMTOV

Executive vice president of American Friends of Lubavitch (Chabad)

I got a call from the Senate chaplain one day, that there were a couple of senators that would like to come to my Seder in my house, and would I mind if they joined me? So I thought, why not? They want to see what a Seder’s like, they’ll sit there, they’ll ask questions., I didn’t think much of it. Then he calls me back and says that a few more senators heard about it, now they want to come too. And before I knew it, there were eight or 10 of them. 

So I said, Why don’t we do something else? Why don’t we go a week before Pesach, we’ll take a room in the Capitol, and I’ll do a model Seder? It’ll be just like a Seder, it just won’t be on Pesach. So it won’t be them imposing on someone’s home, but rather, this will be a Seder for them. We had, like, 25 senators come. And obviously, we went through all the motions. 

When it came to making kiddush, Joe Lieberman made the kiddush. And he stood there so proud with Hadassah, making the kiddush in front of all his colleagues, who had already gotten used to him by then. He’d been a senator for a few years already. When I think back on all the stories with him, that’s probably one of the top ones. He sanctified Hashem’s name not just that night, but every night. Not just for those senators, but for all senators.

A writer and longtime Kesher Israel member

In the summer of 2000, after Al put Joe on the ticket, we were early in the Book of Deuteronomy in the Torah reading at shul. It happens that in Va’etchanan, the second portion of the book, the Ten Commandments are reprised, and the custom is that whenever the Ten Commandments are read in shul the entire congregation rises to its feet. Joe usually arrived in shul — he had a long walk from home — around the time that the Torah, on this particular Shabbat the portion of Va’etchanan, was read. Now, Kesher had a rule against journalists bringing their work into shul, spiritual business being off the record, but on that Shabbat a reporter had sneaked into the upstairs gallery to cover the hot new candidate. And the reading of the Ten Commandments began. And Joe walked in. And the reporter reported a few hours later that as soon as the vice-presidential nominee came in, the entire congregation rose to its feet…..

Joe was the original chevreman, with a genius for gregariousness. He was addicted to his fellow human beings: Jews, Americans, the whole human family. He was a man comfortable in his skin and content with his lot, with an unusually calm head and an inexhaustible supply of hope. His devotion to his principles and his causes was exemplary. If, in the last decades of his life, he was politically homeless, it was because the political landscape changed and degenerated around him, and his worldview — the duty of the United States to do good in the world with soft and hard power, the duty of the state to succor and protect the rights of the weak and the scorned and the needy — became anachronistic, to the shame of our country. Patriotism was, for him, one of life’s pleasures. 

The practice of his Judaism was a lifelong exercise in delight. He was a grateful son of his country and his people, a happy warrior in their service, a brother in belief and in the fight. Every hour we spent together, and how I shall miss them all, was a memorable trip from seriousness to laughter and back, from laughter to seriousness and back.

DAN GERSTEIN

Adviser and speechwriter to Lieberman, including on 2000 campaign

He had a classic Borscht Belt style of humor. He was a very good joke teller. When he was doing his retail politics, like when he’d go to some senior centers, he would tell these schticky jokes and would always get huge laughs, and he got a kick out of it. But he recognized the power of humor as a way to get people to let down their guards, build a connection. As a rhetorical device — and I appreciate this as a speechwriter — it was a really valuable tool to set a tone for a speech and particularly using self-deprecating humor. 

That was one of the things that was great about him. He had a healthy ego, like any other politician, but he also didn’t have problems making fun of himself. When he first came to national prominence after the floor speech he gave around the Clinton-Lewinsky scandal, he was very much more in the public eye. And he actually got invited to participate in the “Funniest Celebrity in Washington” contest, which was kind of a long-running charitable fundraising event. And the gag of it was they would typically invite a series of prominent public figures in Washington who are not known for being funny and have them do stand-up, and it was a competition. 

Lieberman was very happy to do it. He had a competitive side to him. He put the screws in and said, like, I want a really good monologue. We developed something. There was definitely a heavy load of Catskills-quality material and Jewish humor. He had a few more glasses of wine than he normally would, to kind of calm his nerves and get in the spirit of the event, and he got up and he just instantly won over the crowd with his enthusiasm and his big smile. He was laughing at his own jokes. And the kicker of his monologue was, around that time, Al Franken had published this book called Why Not Me, which was about his mythical presidential campaign. And in the book, he named Lieberman as his running mate. And the joke was, he wanted a balanced ticket, because Franken was a Reform Jew and Lieberman was an Orthodox Jew. So we did a Top 10 list of campaign slogans for the mythical Franken-Lieberman ticket.

“Here’s a few we’re batting around. Let me know what you think, for the Franken-Lieberman all-Jewish ticket,” Lieberman said at the comedy event.

“With malice toward none but a little guilt for everyone.”

“Tippecanoe and two Jews too.”

“A matzah ball in every pot, or all the way with the UJA.”

“Franken and Lieberman: No bull, no pork.”

“This one is a special bumper sticker for the angry white male vote: Lox and load”

“And finally, my favorite: Ask not what your country can do for you but what you can do for your mother.”

KEN WEINSTEIN

Walter P. Stern Distinguished Fellow at the Hudson Institute

For my family, our favorite Shabbat every year was the one for which the Liebermans would come back to Washington for what the senator termed “Shabbat Alfalfa.” This special Shabbat was always the night before the Alfalfa Dinner – the most important black-tie event of the year in Washington.  As busy as the senator was, he always had time for old friends, for our kids, and for a pithy d’var Torah.

Not only did the senator infuse the Alfalfa weekend with yiddishkeit, but he also brought Shabbat to another decidedly non-Jewish venue: the Munich Security Conference. Every year, he would gather friends in his room at the Bayerischer Hof for kiddush, motzi and a classic Lieberman d’var torah. There are, of course, and there will be other Jewish members of Congress at Munich, but it is hard to imagine there will be someone to whom observance and pride in tradition is so central. 

It was not through policy that I got to know Sen. Lieberman well. After his mother passed away in 2005, he set an example by leading davening whenever possible, no matter how busy he was. I was often the 10th man at the Friday afternoon minyan at his house during this kaddish year. At morning minyan, as in the U.S. Senate, his humor was legendary. My favorite quip: After a quick l’chaim on the yahrzeit of the father of a mutual friend, he declared, “I never drink after 8 a.m.”  

He did, however, take his davening seriously; our son, Harry, was surprised one day when the senator called him by his Hebrew name. He knew Harry’s name because he was davening for Harry’s health for years, during Harry’s bout with, and recovery from, cancer. 

Another moving interaction with Sen. Lieberman occurred during the Shabbat after the 2008 GOP convention. Two weeks beforehand, my family and I were with the Liebermans and mutual friends on Shabbat, in unspoken but high anticipation that the senator would again make history, this time as John McCain’s running mate and the only man nominated for national office by the Democratic and Republican Parties.  But that dream fell apart when Republican leaders objected to Lieberman’s impending nomination.   

As we arrived at Kesher Israel the Shabbat after Sarah Palin’s nomination, my young daughter, Raina, and I bumped into the senator.  I expressed my profound disappointment, but my daughter wrapped her arms around the senator and simply hugged him for what seemed to be an eternity. “Thanks, Raina, I really needed that,” was his response. Even in difficult moments, the senator knew how to make even a little girl feel special.

For me, that hug wasn’t just between Raina and the senator, it symbolized the bond between the senator and everyone else who believed in the politics of decency that Joe Lieberman exemplified. That politics of decency was Joe Lieberman’s trademark, especially during his 2000 run for vice president. As a Republican, I watched the senator and Hadassah in shul with awe throughout the 2000 campaign and in the 36 days that followed, culminating in Bush v. Gore.  After that surreal defeat, the senator exhibited superhuman decency: He returned to the Senate, and rather than succumbing to rancor, showmanship or partisanship, he closed ranks after 9/11, placing national security above politics and working closely with President Bush. His extraordinary legacy is one that all of us in Washington should aspire to live up to.

הכפירה של דורנו

לרגלי המניעה הכללית של הלמוד הרוחני בענינים האלהיים הולך מושג האלהות ונחשך, מאין עבודה שכלית והרגשית מטוהרה. עם זה הפחד החיצוני והאמונה הטבעית והשעבוד של ההכנעה נשארים בלבבות רבים בתור השפעת ירושה מאותן התקופות, שהדעה וההרגשה האלהית היתה מאירה בהן בעזה, עד שהיתה ראויה מצד גדלה לשעבד אליה את כל הנפשות. וכיון שנקודת התוך של ההכרה האלהית עמומה היא הרי המהות האלהית כלולה בהמון, וגם ביחידים שהם ראוים להיות למאירי דרך להם, רק בתור כח תקיף שאין להמלט ממנו והכרח הוא להשתעבד אליו. כשבאים להשתעבד לעבודת אלהים על פי המצב הריקן הזה, של הציור האפל המלא תהו ובהו שמתהוה ברעיון כשחושבים על דבר אלהים בלא השכלה ובלא תורה, יראה תתאה הנתוקה ממקורה, שהוא יראה עילאה, האדם הולך ומאבד את זהר עולמו על ידי מה שהוא מקשר את עצמו לקטנות המוחין. אין גאות - אלהים מתגלה אז בתוך הנפש כי-אם שפלות דמיונות פרועים, המציירים תכונה של איזו מציאות בדויה מטושטשת, מדולדלת וקצופה, שמבהלת את כל מאמין בה ומדכאת את רוחו, מטמטמת את הלב ומונעת את עדינות הנפש של האדם מלהתגבר, ועוקרת את הזיו האלהי שבנשמתו. ואף אם יאמר כל היום כולו שאמונה זו היא בד' אחד, היא מלה ריקה, שאין הנשמה יודעת ממנה כלום, וכל עדין רוח מוכרח הוא להסיח את דעתו ממנה, וזאת היא הכפירה שבעיקבא דמשיחא כשאזלו מים מני ים הדעת האלהית בכנסת ישראל - ובעולם כולו.

בשל ההזנחה או הקושי המובנה בלימוד העניינים האלוהיים מושג האלוהות נחשך, ולכן אלוהים נתפס רק ככוח תקיף וכל יכול, ולא במלוא תפארת גדולתו כפי שהוא ראוי להתפס באמת. ושיעבוד לאלוהים במצב כזה גורם לעבודה ירודה של אלוהים, ולהקטנה של נשמת האדם. לא אלוהים מתגלה אז לאדם אלא רק דימיונות פרועים אודות ישות קוצפת ומבהילה שמרוקנת את נשמת האדם מגדלותה, וגורמת לעדיני הרוח לכפור בחזיון הלא נעים הזה.

I see it everywhere. People believing in and serving an imaginary G-d while under the mistaken assumption that they are serving Hashem.  

Are You Addicted?

 The digital age has brought unparalleled access to educational content, business development and scientific research, along with nearly infinite opportunities for social connections across the globe. Along with the expansive, positive opportunities the internet has brought to us, has also come a flood of moral, social, and personal challenges, to people of every background.  

As Dr. Michael Craig Miller, senior editor for Mental Health Publishing at Harvard Health Publishing, notes: “No matter what we call it, any activity that pulls a person away from important relationships and work responsibilities can cause conflict, distress, and loss. People who describe themselves as ‘addicted’ to the internet report that they lose sleep because they can’t log off.  Some experience a distortion of time. They can run into financial difficulty, relationship problems, academic failure, or job losses.”

In the era of the internet the world has become extremely external. Dr. Fish stresses the importance of knowing how to navigate around the internet, so as to maintain mental and emotional health. in his book “The Internet Challenge” Dr. Fish guides his audience through different techniques, which he has developed, for maintaining a balanced and healthy lifestyle in the era of internet.

Interview w/ Dr. Naftali Fish author of The Internet Challenge:

When did you treat your first internet challenge case?

Twenty years ago, an accomplished medical doctor in Switzerland came to me. During the day, he was using the internet to write up improved diagnostic evaluations. At night, while still in his office, he was watching porn excessively. He described himself as losing control and addicted.

This addiction was going on for a number of years until his wife discovered this very heartbreaking reality. It set off a huge crisis in their marriage. Despite their marital counseling with me, and although my patient did make progress, the damage that was done to their relationship was never able to be completely healed from his wife’s perspective. The basic trust she had had for her husband had been shattered.      

What is the internet challenge?

It is the challenge of every person in the contemporary world to be able to gain the benefits of the internet, without its downsides. Achieving this goal requires a strong personal motivation, based on a clear underlying worldview, grounded in a value system that provides a compelling higher purpose, or reason, to consciously ‘sort out’ what is constructive and life-enhancing versus destructive.

Ideally, only a person who is able to consciously do this ‘sorting out’ in their life should be allowed access to the internet, no matter their age. Just as no one should drive a car without passing a test, or jump into the deep end of a swimming pool without knowing how to swim, likewise, everyone needs to be able to jump into the digital ocean without drowning.

The internet challenge is universal. Whether you’re religious or secular, conservative or liberal, all people desiring to live a healthy balanced life are faced with this challenge.

Is there a connection between western culture and higher levels of internet addiction?

Absolutely. Ever since the seventies, western society has increasingly adopted an instant-pleasure-seeking culture. This culture of instant gratification and pleasure often leads to the development of addictions. This sort of culture, paired with the internet, was like pairing a dry field with a lit match.

The ever developing technology of internet and social media now provides ‘the ultimate possibility’ to experience instant and endless stimuli. Without much more than a light click of a mouse, one can experience instant and intense sexual pleasure, in complete privacy and without guilt. In this virtual reality a person never has to be bored, a state of mind which modern man has been conditioned to feel is terrible.

In many ways the contemporary secular worldview is being challenged to define its boundaries and to define its “red lines”.

How is internet usage connected to one’s value system?

The way that a person deals with different challenges is directly connected to his value system.

If we bring it down to pornography on the internet, a person who has a strong commitment to a set of values that advocates for building healthy relationships will react differently when exposed to porn than a person who has weak, or no value system whatsoever, regarding relationships.

How is your book “The Internet Challenge” relevant to people of all cultures and religions?

I want to stress that this book is also for people who define themselves as secular. The challenge for the secular world in my opinion is to define if there are still any boundaries left in relation to sexuality and aggression. For example, in the past, there were guidelines by which to rank movies in relation to its content. Today, this system seems antiquated and irrelevant.

At the same time, the religious communities throughout the world have also been severely challenged in the internet era. The traditional boundaries of religious communities are changing. The balance of fearing God and fearing public opinion is put to a new test when people can go online privately.

As a licensed clinical psychologist, how can we understand this new challenge in light of psychology and the teachings of Sigmund Freud?

A hundred years ago Freud was in Vienna, where the message was that pleasure was sinful, and therefore sexuality was repressed. When Freud came out and declared that the main principle in humans is pleasure, and that the main pleasure is sexual, it was shocking. This was breaking all the taboos!  

Could you explain his theory in more detail?

Freud, in his theory, taught that there are three conflicting forces within every person. We each have an “id”, an “ego”, and a “super-ego”. The id is the pleasure principle, seeking immediate gratification all the time, without any boundaries.  

The super-ego is the self-critical social conscience, which Freud believed was too strict in his day in restricting pleasure. His principle was that the super-ego was the underlying cause of some psychological problems of his time. An overly strict super-ego causes extreme and repressed anxiety, which leads to many different neurological and emotional disorders. To remedy this, Freud held that the pleasure principle, the id, needs to be released more.

How did Freud suggest people find balance?

Healthy pleasure is not bad, per say, including sexual pleasure. Now, the ego was supposed to be the balance; the sound mind would be able to guide a person to balancing pleasure and self control.  

Did Freud believe that society needed boundaries?

Freud, despite his liberalism, still understood that there had to be boundaries that society and family determined and taught. Freud’s ideas strongly influenced the twentieth century western culture.  

How are Freud’s ideas still affecting our world today?

Before the 60’s, the traditional WASP culture that stressed self-control and future orientation, was still very influential in defining and influencing the social norms in the general American culture. In the post-60’s and 70’s, during the ‘hippie era’, there was an attack on the traditional WASP culture. The expression ‘If it feels good, do it’ was the motto. This was taking Freud’s theory to an extreme level, completely disregarding the super-ego and ego.   

By the 90’s the influence of the societal super-ego had been significantly diminished, or even knocked out. There was now a fast rising in the popularity of a ‘fun’ culture, seeking immediate gratification, rather than a ‘work’ culture, which valued delayed gratification.

The final stage was the beginning of the era of the internet, which now provided the ultimate framework for instant gratification, way beyond what would have been imagined to be possible before.  

What would Freud say if he came back today?

I think Freud would say that our society is governed by the id, the immediate pleasure seeking principle, and that in many ways the 21st century is a culture of addictions. These addictions come in all the forms of behavior which we are accustomed to seeing in ourselves, and in others, on a daily basis. It could be shopping, movies, news, gambling, having thousands of friends on Facebook, and going into one’s smartphone hundreds of time a day, often within the first moments of waking up. 

לא לתת לשכל להפריע לרגשות הטבעיים

(שבת י:): "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

השכל נעשה באדם כדי לנהל את כל מעשיו וגם את כל רגשותיו הטבעיים. אולם דבר זה ראוי להיות תמיד למורה דרך לאדם, כי לא טוב הוא להרחיב כל כך את שלטון השכל עד שיפריע את הרגשות הטבעיים ממהלכם, על זה נאמר[1] "ואל תתחכם יותר למה תשומם", כי אם את כל הנטיות הטבעיות שבאדם, בגופו ובנפשו, ראוי לשומרן בתקפן ובבריאותן לפתחן ולשכללן. אלא שעל גביהן צריך שיהיה השכל עומד ומנהיגן, אבל לא יכנס בגבולן לחבל אותן ולהמעיט צורתן. כי המציאות לא תנוצח, וכפי הערך שהשכל יחפוץ לרדות בהן להחריבן, יתגברו הן בשטף עז וימרדו בהנהגת השכל, ותצאנה פרעות גדולות בהנהגה, בפרט באדם יחידי והוא הדין במשפחה, בשבט, באומה ובכלל האנושיות. 

והנה יחש אהבת האב אל בניו הוא יחש טבעי בנוי על יסוד הרגש הנפשי והנטייה הטבעית, וכפי טבעו הפשוט הוא מספיק להמשיך כוח האב לעשות לטובת בניו כל אשר יוכל. הבחירה והיתרון לבקר בין בן לבן על פי כשרונותיו ויתרונו הפרטי זהו ממעשה השכל, על כן אין ראוי לתן לשכל להפריע את כח הטבע. מצד האב הטבע גוזר את השיווי, ואם השכל גוזר לתן יתרון, לא יאתה לו להפריע את כח השיווי ההרגשי. אמנם כאשר יפרץ השכל ויכנס בגבול הרגש למעטו, יתגבר הרגש הטבעי לעומתו, והקנאה שמקורה ברגש הלב הטבעי תתעורר בשצף קצף להתקומם על השכל הבא לשדד נחלתה. אמנם בערך ההשגחה האלהית בהנהגת ישראל וגלגולי סבותיהם היו הדברים כולם מכוונים לתכליתם, גם החסרונות הפרטיים, גם השגיאות והדברים שהתרחבו מהם, כולם עולים בשקל הקודש לבצע את אשר הוכן במחשבה העליונה, ממגיד מראשית אחרית ברוך הוא. האומה הישראלית שנטעה יוצר כל להיות לאור עולם, "עם זו יצרתי לי"[2], הוכנה בכחות אדירים, כפי גודל הנפש ותעודתה כן צריכים להיות כחותיה. גם הכחות הקשים שבנפש, הקנאה, הכעס, ומכל שכן הגבורה והגאוה, הם הוכנו לפעול גדולות בנפש גדולה. אמנם לפי מדת גדולת הכחות הנפשיים צריכה מדות השכל להיות עוד עודפת וגדולה עליהם, למען יעצר כח להנהיג הכחות החזקים כל אחד על מכונו. 

והנה לפי מדת ההכנה השכלית שהוכנה באומה הישראלית בעצם נפשותיהם, לולא הכחות החזקים והקשים ששם היוצר ברוך הוא בטבעם, היו מתמוטטים וכלים מתגרת יד השכל המכניע ומחליש את הכחות הטבעיים ברב עזו. על כן לעומת כח השכל האדיר שהיה צריך בהכרח לנטע בנפש אומה זו, שהיתה מוכנת להשכיל את היסוד השכלי הטהור של אחדות השם יתברך והדברים הצחים הנתלים ביסוד הנשגב הזה, היה צריך גם כן לעומת זה לנטע בהם כחות אדירים וחזקים, שביציאתם לפעול בלא שלטון השכל האדיר הם עלולים להשחתות גדולות ועצומות, ישראל עזין הם[3], אמנם להם נתנה תורה, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין[4]. ביחוד כח הקנאה יש לו מקום להתגבר באומה קדושה ואדירה, הראויה לסדר חייה על פי האופן היותר נשגב וקדוש. כי האומות המשפילות לשבת, שלא הוכשרו לסדר ארחות החיים הפרטיים שלהם על פי ארחות הקדושה וסדרי הצדק האמיתי, אין לכל איש פרטי שבהם ערך מיוחד לעצמו במטרת החיים. אמנם המטרה הכללית, הפעולה לטובה בהגדלת הטוב, תצא מכלל האומה או המין, רגשי הצדק הנפוצים יתחברו ויראו פעולתם לטובה בכלל. אמנם הנטיות הרעות, התאוות השפלות, שיהיו לפעמים ליסוד לחיים הפרטיים של האדם השפל, הן ינדפו כעשן, ולא יקחו מקום בסדר המציאות והנהגתו. כי סוף הרע לכלות, והטוב יתקיים ויעמוד לעד, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם"[5]. ובאשר תכלית הפרט בחייו עיקרו הוא חיי הכלל, על כן אין מדת הקנאה עמוקה כל כך וחזקה ברב כוחה, מפני שלא נחקקה לתכלית עצמית ומטרה נצחית. כי יסוד הקנאה באה מהכרת האדם את עצמו בתור פרטי, לא בתור אבר מאברי הכלל. כי בהכירו עצמו בתור אבר מאברי הכלל מיד ישכיל כי בטוב וביתרון שיראו עיניו בזולתו, גם לו ממנו תוצאות טובות, כפי אשר יאתה לחלק מן הכלל להיות נהנה מהטוב הכללי. ואם היה הטוב ההוא הכללי נכחד היה מתמעט גם לו חלקו ממנו, ובכלל ההשקפה הקרובה ברגש טבעי פנימי על הכלל כולו כאיש אחד שרק מקיבוץ כולם תצא תכלית החיים, תמעט את כח הקנאה.

אמנם עם ד' אלה התנשאו למדה זו, שהם ככוכבי השמים שלכולם בשם יקרא[6], כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא[7], וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם[8]. הם הוכנו בכחות רוחניים נשגבים כאלה שיש בכחם לסדר סדרי חיים קדושים גם בחיי הפרט, עד שחיי הפרט מצד עצמם יש להם תכלית נכבדה ונשגבה, אמנם על גביהם עולה תעודת הכלל שהיא ברב יתרון ויתר שאת, באין ערוך מתעודה חיי הפרט. אבל מתוך שתעודת הפרט יש לה מערכה שלמה ונצחית, על כן מדת הקנאה שמקורה בהתגדרות הפרט, צריכה למצא מקום לה בישראל ביותר. על כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה[9] על היצר הרע כי הגדיל לעשות שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל. והנה כך היא מדתו של הקדוש ברוך הוא בברואיו, הוא נותן את כל הכחות בשפע רב לפי ערך כח המקבל, כל הכחות הטובים והרעים שהם גם כן טובים כשיתוקנו ויהיו לשימוש הנכון והמועיל, ואין זה ממדת ההנהגה האלהית לקמץ בכחות הרעים ולמעט דמותם, כדי שלא יהיה צורך להתגבר עליהם ולעסוק במערכה של תיקון מצדם, שכפי מיעוט הכחות וחלישותם כן מתמעטת מתנת החיים והטוב הגנוז בהם ומוכן להעשות על ידם. על כן בישראל נוצרו לכתחילה הכחות ברב עז, כחות השכל וההכנה לתורה האלהית השלמה שכל כך התגברו באבותינו הקדושים, עד שביעקב אבינו, שממנו הושתה האומה לפרטי שבטיה, התגברה הנטיה השכלית עד כדי להניא את הרגש הטבעי משלטונו, ואהבת התורה והיתרון הרוחני התגברו מעל לאהבת האב שהיתה בו גם כן בכל מילואה וטובה, עד ששינה בנו בין הבנים. לעומת זה אמנם התפתחה על ידי זה מדת הקנאה בשרשים שמהם יסתעפו שבטי האומה, שרעה היא מצד עצמה. אמנם יש בה תבואה טובה גם כן להוציא אל הפועל את כח יתרון הפרטי, ולהחקק בנפש עמוק מאד שיש תכלית נשגבה גם כן לחיי הפרט, על כן ראוי לדאוג שיהיו במילואם וטובם, ברוממותם וקדושתם, כפי הערך המצוייר בשכל שהגון הוא לחיי הכלל. אמנם המדות הקשות לא יוכלו להיות חסרות מאומה גדולת שכל ורבת פעלים, אבל צריכות להיות מזוקקות עד שיוכלו להיות נכנעות לשכל ומונהגות על ידו, אז תבאנה לתעודתן. על כן היה צריך גלות מצרים, שהיתה כור הברזל ממש לצרף סיגים. וכן מטעם זה עלינו לסבול עוד עול גלות, לכלות פשע ולהתם חטאת[10], שכפי ערך כחותינו הגדולים ביותר כן צריכים הם להכנעה וזיקוק ביותר, לא כטועים שסוברים שמגמתם של ישראל היא להשריש בעולם רק המוסר היוצא מרכות הלב, שאינו מכיר טעם טוב והנהגה תכליתית כי אם במדות הרכות כחמלה וחנינה, צדקה וחסד, ומה שתעשה האנושיות במדות הרעות, בגבורה, בנקמה, בקנאה ותאוה וכיוצא בזה, נעלמו ממנו. לא כן הדבר, כי כל מגמתם ותעודתם של ישראל היא ללמד סוד אחדות ד' בעולם, להודיע שהוא "עושה שלום ובורא רע"[11]. "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל"[12]. על כן הכחות הקשים כולם הם בכח האומה הישראלית, והחכמה האלהית דאגה להתפתחותם גם כן. אמנם דוקא בעבור זה הוכנה לנו הגלות בכללה וריבויים לפרטיהם לפי ערך צדדי החסרונות הצריכים להתמרק, כדי שיהיו המדות הקשות שהן בכלל טבעינו, "כי עם קשה עורף אתה"[13], מעובדות וראויות לשימושן העליון הטוב ומכשיר את החיים הפרטיים והכלליים למילואם וטובם, וחותם הדבר בכל זאת יהיה שמגמת פנינו היא אל השכל הטהור ואור ד', אלא שכל התכונה הגדולה של החיים לא תתמקמק מפני האור השכלי הגדול כי אם תשתגשג ותפריח. אז תתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך, והאכלתיך נחלת יעקב אביך[14]. שאמנם הגדיל את השכל על הרגשות הטבעיים, מפני שסוף כל סוף כך היא המדה, אלא שתחת שטרם שהותקנו החיים לא היה לכל משאלות הלב עמידה מפני כח השכל שפרץ בהם, ותושיה התישה כחו של אדם, בהגמל כחות החיים ובואם לגדלותם יהיו עם כל מילואם וחזקם נהנים מזיו אור השכל הטהור אור ד', "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו"[15].

 קהלת ז, טז.

 ישעיהו מג, כא.

 ביצה כה, ב.

 קידושין ל, ב.

 ישעיהו מ, ח.

 על פי תהלים קמז, ד.

 סנהדרין לז, א.

 שם.

 סוכה נב, א.

 על פי דניאל ט, כד.

 ישעיהו מה, ז.

 שם נד, טז.

 שמות לג, ג.

 על פי ישעיהו נח, יד.

 שם כט, כב-כג.

הגאון רבי יצחק טורץ זצ"ל

 

גאון מסתורי

רבי יצחק טורץ נולד בזוסטי פלך וילנה. למד בישיבת "כנסת בית יצחק" אצל חותנו לעתיד הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, היה ממצוייני הישיבה ומשקדניה, ובנוסף היה הולך בקביעות לשמוע שיחות מוסר מהזקן מסלבודקה. לאחר מכן עבר לראדין להסתופף בצילו של החפץ חיים, שם נקשרה נפשו במשגיח המפורסם הג"ר ירוחם לייבאוויץ זצ"ל שהיה אז המנהל הרוחני בראדין. כאשר עזב ר' ירוחם את ראדין, נמנה ר' יצחק בין אותם תלמידים שעזבו עמו את ראדין לטובת ישיבת מיר, בה המשיך להתעלות בתורה ויראת שמים. משם נלקח לחתן ע"י רבו ר' ברוך בער שמינוהו לר"מ בישיבה. עוד בהיותו בסלבודקה המשיך עם הישיבה בכל גלויותיה.

בשנת תרצ"ה הגשים את חלומו ועלה לארץ ישראל שם נתמנה לרב ומורה צדק בשכונת בת גלים בחיפה, בה השקיע את מרצו לקומם חיי תורה ויראה. היה חבר הרבנות הראשית בחיפה. נפטר בשנת תשכ"ז.

משהו אודות בנו של הג"ר יצחק טורץ - שגר בירושלים ונפטר לפני כ15 שנים שכתב לי יהודי ת"ח מיוחד - הדברים מוסבים על מפגש ת"ח שהיה אצל הרב הרצוג בימי שישי.

על יום שישי הזה שמעתי הרבה פעמים, דברים התערבבו, ואני כבר לא זוכר פרטים. אבל היה גדול אחד שדיבר על זה בחשיבות רבה, שלא כדרכו. אינני יודע כל פרט עליו, אבל אקדים משהו עליו: היו ימים שהייתי לומד בביה"כ של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. יום אחד ראיתי שם איזה זקן, ונכנסנו לשיחה, אני חושב שביוזמתו. זה היה די הזוי, הוא בא לדבר עם פרופסורים, לשמוע אם יש משהו חדש בפילוסופיה, תחום שהוא מאד אוהב. לא דיברנו הרבה על זה, אלא הוא בעיקר שאל אותי איזו מסכת אני לומד. איזו סוגיה, והוא עשה חזרה בע"פ על הסוגיה, כל השו"ט. זה הרשים אותי, אבל אמרתי לעצמי, אולי זו בקיאות מרובה בלבד. ואז דיברנו על עומק הסוגיה, והסברות היו מאד מעמיקות, הוא ניתח בדרך האחרונים, הציג צדדים שונים, הוכיח וכו'. אמרתי לו שאני רוצה לבוא אליו, לדבר על סוגיות נוספות. הוא אמר בשמחה, אבל לא הסכים בשום אופן לספר מה שמו, לתת לי כתובת או מס' טל'. שאלתי: אז איך אוכל לקבוע זמן ומקום? הוא אמר: תגיד איפה נוח לך ונקבע. אמרתי שאני רוצה שזה יהיה לפחות בסביבה שלו. הוא התעקש לא לספר דבר, ושהוא יבוא לכל מקום שאגיד, ושם נלמד. הוא יזכור. הצעתי את ישיבת חברון בגאולה, וקבענו שם לעוד שבוע או שבועיים. כשנכנסתי הוא כבר היה שם, ישוב על אחד הספסלים האחוריים. ישבנו ללמוד, מדי פעם ראיתי שהר"מים המבוגרים מנענעים לו שלום, הנחתי שהכירו אותו, ראש הישיבה ניגש ושאל לשלומו. אולי הוא אפילו אמר לי שלמד שם בצעירותו, אינני זוכר. וכך זה נמשך. בדרך כלל בסוף השיחה הוא היה אומר שהוא צריך לחשוב על דברי, שלא יוכל להגיב במקום. אינני זוכר אם היינו קובעים זמן ומקום לפעם הבאה, אבל אני זוכר שהוא היה מתקשר אלי לקבוע. הוא גם לא הסכים להשאיר הודעה, אם לא הייתי בבית, והיה אומר שינסה בזמן אחר. אשתי היתה אומרת לי שלפי קולו - "פלאי" התקשר, כך קראנו לו, ואמר שיתקשר מאוחר יותר. פעם פגשתי אותו ברחוב, שאל באיזו סוגיה אני, עמדנו שם והוא חזר על הגמרא, ועל סדר הדפים, בשו"ט, הכל בע"פ, כמו שני אנשים שמדברים על מישהו מוכר לשנינו... הוא אמר לי שזה עוזר לו לחזרות, הוא בוחן את עצמו, ואני הרי בתוך הסוגיה כעת...בפעם האחרונה שפגשתי אותו, זה היה במלון דבורה בת"א, באחד מימי חוה"מ סוכות (תשס"ה-תשס"ו). היתה לי שם הופעה, ומאד התרגשתי לראות אותו בתוך הקהל, אחרי זמן רב שלא ראיתיו. נדמה לי ששרתי אז "לולי תורתך שעשועי", לא עצרתי בעצמי, ואמרתי משהו כמו: "אני מרגיש מוזר לשיר משפט כזה, ולספר לכם כאלה סיפורים, כאשר יש כאן אחד מכם שיודע את הש"ס בע"פ ובעיון, אבל הוא לא יאהב שהציבור ידע. אז אני מאחל לו חג שמח". לידו ישבה אשתו, כנראה, ורציתי לשמח אותה באמירה הזאת, אבל רק אח"כ הבנתי מה עשיתי. בשיר האחרון, לפני שהסתיימה ההופעה, הוא יצא, ומאז לא ראיתיו. מכיון שפגשתי אותו כמה פעמים בגבעת שאול, הנחתי שהוא גר שם. גם אחי יואל ז"ל אמר לי שהוא פוגש אותו לפעמים, והוא שואל איזו מסכת אתה לומד, ועושים חזרה על הדפים של הפרק ההוא, ושנדמה לו ששמו טורף, שהוא רואה כך בביהמ"ד שהוא חזור עם הרבה בחורים על הסוגיות שהם לומדים. אח"כ סיפרתי את זה לאברך בגבעת שאול, ואמר ששמו [ר' שמואל דוד] טורץ. הוא גם לא ידע עליו הרבה. אז הנה כתבתי לך, אולי הנצחתי אותו במשהו אצל האדם הנכון.

בכל אופן, אני לא זוכר איך התגלגלו הדברים, הוא לא דיבר על עצמו בשום הקשר, אבל פעם הוא סיפר לי על ימי שישי האלה. יתכן שהוא הגיב לקושיה שדיברנו עליה, והוא אמר שהיא עלתה שם פעם בכינוס. הוא סיפר על "יודל'ה" (הרב יהודה גרשוני), שהיה עילוי גדול, חריף ביותר, שעוד למד אצל ר' שמעון שקאפ ור' ברוך בער, והיה אימת ראשי הישיבות מחו"ל המבקרים בירושלים, כי הוא היה מקשה עליהם קושיות והורס להם את מהלך השיעור שנתנו במרכז הרב, ב'עץ חיים' או ב'חברון'. הוא סיפר שהרב הרצוג היה מאד מחשיב אותו כשהיה מגיע לכינוסי יום שישי. הבנתי ממנו שהיו שם בכינוס הזה כל גדולי ירושלים, וזה היה מעמד מאד מרשים, ריכוז של מיטב תלמידי החכמים. סיפר שהכינוס היה נפתח בקושיה שהרב הרצוג היה מקשה, ואז היה מתחיל דיון של תלמידי החכמים במשך כמה שעות. אח"כ הרב הרצוג היה דן בנושא ומשיב גם הוא, והוא היה גאון עצום.

R' Baruch Ber's Morning "Coffee"

פעם אחת סיפר בשיעור שזקנו מרן הגאון בעל ה'ברכת שמואל' זיע"א היה כל בוקר לומר לפני התפילה סימן ב'שאגת אריה'. וכל כך למה? שהרי אדם בבוקר כשהוא קם עדיין אינו ערני היו הוא שותה כוס קפה או משקה המעורר. ואני אמר ה'ברכת שמואל' רוצה להתפלל מתוך ערנות גמורה. הסימן ב'שאגת אריה' הוא מעורר אותי, הוא עבורי ה'משקה המעורר". 

Operation Iron Swords #106: Rambam Hilchos Melachim 6-4 Series 2 Part 9

 HERE!!!!!

הגה"צ ר' ישראל בר שלום זצ"ל

 רבי ישראל בן שלום (כ' באדר ה'תרצ"א - כ"א באדר ה'תשע"א) כיהן כראש ישיבת פוניבז' לצעירים בבני ברק.

נולד בכ' באדר ה'תרצ"א ברמת השרון לרבי אברהם צבי בן שלום, בנו של רבי יעקב דוד בן שלום מייסד העיר, ומחסידי אמשינוב.[1], בילדותו למד אצל רבי צבי יהודה אדלשטיין עם בניו הרב גרשון אדלשטיין ורבי יעקב אדלשטיין על פי בקשת אימו[2], כעבור זמן נודע לאביו כי נפתחה בירושלים ישיבה על ידי רבי ברוך יצחק לוין ושלחו ללמוד שם, בהסכמת רבי יהודה אדלשטיין.

היה תלמיד של רבי משה טיקוצ'ינסקי. לאחר שהרב טיקוצ'ינסקי עבר ללמד בישיבת סלבודקה, לקחו עימו ללמוד שם. בשנת תש"י עבר ללמוד בישיבת פוניבז', בהסכמת החזון איש שאף מימן את לימודיו בישיבה[3].

בעצת החזון איש התחתן עם אהובה בתו של רבי יחיאל יצחק טורץ, רבה של שכונת בת גלים בחיפה, וחתנו של רבי ברוך בער לייבוביץ'.

בעקבות בקשת רבי יוסף שלמה כהנמן נתמנה לכהן כר"מ בישיבת קטנה פוניבז', שם לימד אלפי תלמידים. היה בקשרי ידידות עם רבי אהרן לייב שטיינמן.

מתלמידיו, הרב אשר אריאלי ר"מ בישיבת מיר[4].

בשנותיו האחרונות נחלש וחדל למסור שיעורים בישיבה, אך מסר שיעורים בביתו. נפטר בכ"א באדר התשע"א ונקבר בבית הקברות פוניבז' בבני ברק.

משפחתו

אחיו הרב יהודה בן שלום ראש המתיבתא בזכרון יעקב.

לרב ישראל 7 ילדים, וביניהם:

הרב ברוך דב מגיד שיעור בשיעור ג' בישיבת פוניבז' לצעירים וראש ישיבת אבן האזל באלעד

הרב רפאל ר"מ בישיבת ברכת אפרים לצעירים

בן בנו הבחור משה נפטר ב-ל"ג בעומר ה'תשפ"א באסון מירון כשהוא בן 21[5].

 היה איש מרומם. בכל הנהגתו לא היה שייך להבלי העולם הזה ולכל מילי דשטותא אשר מצאו להם בני האדם ענין לענות בו. כל הענינים של מעמד וכבוד, שררה ופרסום היו זרים ומנוכרים לו, והיה מרבה לבוז להם. היה מטבעו אישיות מכונסת אשר עושר פנימי צפון בקרבה, ואינה נצרכת לחסדי הבריות בהכרתן בה, מיעט לצאת מארבעת אמותיו הפשוטות בדירת 'בתי נציבים' שהתגורר בה בסמיכות לישיבה. לא היה מרבה בדברים, ולא סיפר על עצמו מאומה, כך שה'שידוך' הזה בין הצורבים החריפים השובבים שמעשי הקונדס היו אצלם דבר שבשגרה לדמות רמת המעלה הזו היה רק סביב התורה ואין בילתה. לא עניין אותו דבר מעבר לכך, ולא מצא עמנו מכנה משותף מלבד בתחום זה.

בשיעוריו בלטה מאוד מידת אהבת האמת והחתירה להשגתה. הוא אהב מאוד את הפשט, ובכל סוגיא תפסו מקום ניכר מפרשי המשנה, הרע"ב התוי"ט והתפארת ישראל, ומהם היה צועד אל שבילי הקצות והרעק"א. בדברי האחרונים וראשי הישיבות היה ממעט מאוד, ופעמים היה מטעימן לבסוף כפרפרת הפת. עם היותו לוקח נכדתו של בעל ה'ברכת שמואל', חתן חתנו הג"ר יצחק טורץ זצ"ל, נדיר היה לקבל את תורתו מפיו. בכלל, היה מתמקד מאוד על ההבנה הישרה של הדברים ולא אהב כל מיני נוסחאות ואמירות מעורפלות.

מתוך כך אהב מאוד את דברי הפוסקים הש"ך והט"ז וכיוצא בזה, כאשר למדנו אצלו מסכת ב"מ, פרקי אלו מציאות והמפקיד, הבאתי עמי ספר שקבלתי לבר מצוה, 'חידושי וביאורי הפוסקים', ספר המצטט את דברי הפוסקים על סדר הגמ'. כאשר גילה זאת פעם, לא זז מחבבו, היה שואל את הספר ומעיין בו, ואמר לא אחת: צריך להוציא כזה על עוד מסכתות, ולקרוא לזה 'הלכתא אליבא דשמעתתא'.

והיו גם רגעים של חסד. במחציתן האחרונה של השיעורים בשבת [חק ולא יעבור בישיבת פוניבז' לצעירים מיסודו של מרן הגרמ"י ליפקוביץ שליט"א, שבעה שיעורים בשבוע!], הזיל כטל דברי הגות ומוסר מעניני פרשת השבוע, בעיקר ממשנתו של רבו המובהק בעל מכתב מאליהו זצ"ל. את הדברים העמוקים והמופשטים היה מסביר בשפה צחה ובהירה, ב'לומדישע שפראך' שכל כך אפיין אותו, ובאוירה שבתית נינוחה ומיוחדת. באותה שעה לבש צורה שונה, ופנים חדשות האיר לנו, עד שכ"כ היינו מתרפקים ומתגעגעים לפרקי הזמן הנדירים הללו.

בד בבד עם חייו הצנועים והמסוגרים, שזרמו להן באפיק עצמאי לחלוטין, לבו הרחום לא עמד מנגד לכל בעיה או צורך כל שהוא של תלמיד. ידוע היה במעשי חסדים נסתרים נשגבים. בשנת לימודינו אצלו זכו הוא ומשפחתו הכבודה שיחי' להוביל לחופה בת סמינר חרדית מגולת רוסיה עם בן תורה אמיתי מאחת הישיבות החשובות. זכורני את שמחתו הגדולה באותה חתונה כמשוש אב בחופת בתו.

יהיה זכרו לברכה, ובתוך תלמידיו הרבים נמצא ניחומים במהרה, ובצרור החיים תהא נשמתו צרורה, עד יקיצו וירננו שוכני עפר.

היש מקום לכעס

 "מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, שנאמר פני ילכו והניחותי לך, א"ל הקב"ה למשה המתן עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך".

הורנו, שכל המדות שחקק השי"ת בטבע האדם ונפשו, אין בהם אחת שתהי' רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועל הטוב פעל הכל לטוב, רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמדתה. מזה יצא שאין לדחוק, אפי' המדה הרעה, יותר מדאי, באופן שלא לתן לה שום מקום. כ"א מקומה המצומצם ראוי לתן לה, ולהשתדל לתקנה. ע"כ בשעת כעסו אין מרצין לו לאדם, שהאדם השלם ג"כ אפשר שיכעוס. ע"כ צריכה מדת הכעס להמצא, וראוי להרצות מיד, אבל לאמר שלא יהי' אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כח נברא בנפש להרע, זה לא ניתן להאמר, (ודברי החסיד במס"י פ' י"א, שכתב שמעלת הנקי המעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל, צ"ע לע"ד.) ומכוון כפי מדת השלמות הראוי להאדם המעלה, יסד המנהיג העליון ית' בהנהגתו הכללית, שישנם כוחות שתכליתם דומה בכלל הבריאה כתכלית הכעס באדם. ואם שאפשר לכובשם ע"י תפילת צדיקים וזכיות, אבל ראוי להניח להם איזה מקום, כי מעשה ד' הכל נברא לתכלית טוב. ע"כ אמר המתן עד שיעברו פנים של זעם, ויפעלו פעולתם באיזה ערך עכ"פ, כי לא לריק נמצאו, ואניח לך. ובהיות המקום הניתן לכעס בהתעוררות האדם המעולה הוא מעט מן המעט, כמו כן ההנחה בההנהגה הכוללת מצד עצמה, בהיותה מתנהגת כראוי בלא יתרון קלקולים אינם טבעיים, היא ג"כ רק חלק מועט וקטן, מכונה בערך רגע, "כי רגע באפו", וחסד אל כל היום. 

והנה בנוהג שבעולם, האדם השלם ראוי לו להשתמש בכעסו רק בזמן הראוי לזה מאד, שזהו מעט במציאות. וכן בההנהגה העליונה, הכוחות המוכנים להרע, שהם לאותו התכלית עצמו שעליו נבנה יסוד הכעס באדם, הם מעט מן המעט נגד הכוחות וסיבות הטובות, כמו שהאריך הרמב"ם ע"ז במו"נ ח"ג שהרע הוא המעט מן המעט והמציאות בכללו הוא טוב. וחז"ל הוסיפו שגם המועט ההוא הוא לתכלית טוב. וקראוה רגע שהקב"ה כועס בה. והנה מי שהוא חכם גדול, אם הי' חסיד, ישתמש בחכמתו איך להיטיב ולהרבות פעולות הכוחות הטובים. אמנם אם יהי' איש רשע שנפשו איותה רע, יועיל בחכמתו להרע ולהרחיב חוג הכוחות הרעים, ובלעם הרשע הוא דמות הדעת המשולל מתכלית מוסרי, כ"א כולו פונה להרע, הוא בהיותו יודע ומשקיף על המציאות כולו, ויודע ג"כ ההכנות שיש בו להרע, השתדל להרחיב הענינים הרעים, וזהו לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה. אמנם אם הי' אז מצב ישראל לפי הדרך הרגיל, אז הי' יכול להשתמש בחכמתו להשחית מאד, אבל הנהגת דור המדבר שהיתה באור פני מלך עליון ית', בניסים ונפלאות וגילוי שכינה, לא הי' יכול להשתמש בכוחות הרע שבמציאות להרע להם. ע"כ בקש דרכים רחוקים להשחית תחילה המצב המוסרי ע"י בנות מואב. ויפה המליצו חז"ל שכל אותן הימים לא זעם ד', שלא מצאה ידיו של אותו רשע למצא כח רע שיכול לפגע בישראל אז לפי מצבם הנעלה. 

והנה סבות הרעות שבעולם שחלות על המין האנושי כבר ביאר הרמב"ם שעקרם המה מסבת שיטוף החומר בתאות רעות, שמזה מתהוים החלאים, והם ג"כ סבת הבורות ועניות הדעת ורוב הרעות. והנה בע"ח שאין להם דעת מתנהגים ע"פ דרך הטבע ומצולים מאלה הרעות ע"פ הרוב, אבל האדם מפני שיש לו דעת אין הטבע עוזרו, כי הוא ראוי להנהיג עצמו עפ"י דעתו הנכונה. והנה בבע"ח מצינו אלה שתי החזיונות בתרנגול, הוא מצויין בדעת, שע"ז אנו מברכים : "שנתן לשכוי בינה להבחין בין יום לבין לילה" ועם זה הוא משותף בתאוה ונותן לנשים חילו. ע"כ ציירו מקור הרעות שיוצאות ממי שיש לו כשרון דעת והוא משים עצמו כבהמה בהנהגתו וע"ז הוא אובד הודו וכחו החמרי והמוסרי כי חוורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא, הוא נוטה הרבה לצד התאוה שבו ולא לצד הדעת, ומשותף בה עד שאובד הודו, וחיוורא כרבלתא בלא שורייקי סומקי, מזה תולדנה הרעות, והכוחות הכלליים מתחלשים, ע"י הנהגה המקולקלת, וע"ז באים רעות חומריות ומוסריות. 

ויש עוד מקור לרעות מצד השכל המשובש שלא השלים חוקו, שמהם תולדנה המלחמות הכוללות הממיתות, וזהו בשעה שהחמה זורחת והמלכים מניחים כתריהן בראשיהם ומשתחוים לחמה, שיבוש הדעות השולט בעולם הוא גורם כל הרעות המוסריות הכלליות והחמריות, כמו שביאר הרמב"ם. ע"כ כשתמלא הארץ דעה את ד' אז "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". ובהשגת האמת יתבטלו ג"כ המלחמות ותחדלנה הרעות היוצאות מהם.

Peace On Earth

 יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית. קיבוץ כחות רוחניים, העומדים לצאת אל הפועל בציור ובתפארת מובלט, דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקצפון פנימי. כל מלחמות גויים, וכל רצח ושוד שבבני אדם, עד כל רוגז שבבעלי חיים, מארס הנחש עד עקיצת קטן שברמשים, בכונה של היזק, בא מצד הכעס הכללי, האצור בעולם, שמצד עצור כח היצירה. וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת, כל מה שהפלגים של הדעה הרחבה מסתעפים בעזוז מרוצתם, כל מה שהתורה תתגדל ותתאדר, השלום מתרבה בעולם, אז יחזק במעוזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי.

Operation Iron Swords #104: Rambam Hilchos Melachim 6-4 Series 2 Part 7

 HERE!!!

Rov And Kavua Part 4: Combining Two Miyutim Against A Rov

 HERE!!!

קידושין לגרים שנתגיירו

 

Rav Kook's Shaleshudes Drasha 1929 Tzav-Parah

HERE!!!:-)!!

Pesachim 6b-7a: Marriage With Chometz - Part 3!!!:-):-)

 HERE!!!

“The Inside Story”

Rabbi Norman Lamm

The Jewish Center 

March 20th 1965

פרשת צו תשכ"ה 

 “The Inside Story”

Our sages, who normally adhere strictly to principle and are unconcerned with popular

reactions and public opinion, show a remarkable divergence from this method in a comment that

has relevance to this morning’s Torah reading. The end of our Sidra tells us about the מילואים, the

consecration of the Priests for their service in the Temple. In addition to the various ceremonies

that had to be performed, they were commanded, and from

the door of the tent of meeting shall you not go out for seven days.” For a full week they were

required to stay within the “tent of meeting,” that miniature sanctuary which was later to become

the institution of the Temple. The Talmud (Yoma 2b) derives therefrom other laws as well,

among them that the  כהן גדול , the High Priest, had to remain within the Temple for seven days

before Yom Kippur. Every year he was to set aside this week and remain completely within the

Sanctuary, in a chamber known as the לשכת פרהדרין, there to prepare himself for the holiest day

of the year.

Now, as we all know, any room or house which serves as a residence requires that we

affix a mezuzah to the doorpost. Nevertheless, for certain reasons, the Temple rooms were

exempt from this obligation of mezuzah. Hence, the לשכת פרהדרין did not require a mezuzah.

However, R. Judah (Yoma 10b) is of a somewhat different opinion. He maintains, together with

his colleagues, that no chamber of the many within the Temple required a mezuzah. The לשכת פרהדרין, the chamber where the High Priest stayed for seven days, similarly did not require the

mezuzah insofar as the law was technically and officially concerned. However, R. Judah

maintains that the Rabbis promulgated a special decree requiring only of the לשכת פרהדרין that it

be adorned with a mezuzah. The reason offered by R. Judah is amazing: שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורים [where one need not affix a mezuza], so that the people will not say, “the High Priest is imprisoned in the Sanctuary!” R. Judah feared that when the people congregated during the High Holy Days around the Temple,

they would notice that after the Priest went into the Sanctuary until after Yom Kippur, he did not

emerge for seven full days. Not noticing a mezuzah on the doorpost, and therefore not

considering the לשכת פרהדרין as his personal residence, they might be led to the fantastic

conclusion that as a result of some inner court politics the High Priest was incarcerated in the

Sanctuary! Therefore, in order to avoid such a public misinterpretation, let there be a mezuzah

affixed on the doorpost on the לשכת הפרהדרין, so that the people will consider this chamber as the

High Priest’s residence and not regarded him as a prisoner within the Temple walls. This decree,

according to R. Judah, was made, as we moderns would be wont to say, to safeguard the “image”

of the Priesthood.

More remarkable than this rare example of the concern for the opinion of the unlearned

masses, is the vast difference between the real facts and the distorted impressions. Here was the

גדול כהן, the cynosure of all eyes, the focus of the attention of all Israel as they gathered in

Jerusalem on the holy days, representing his people Israel before his Creator in Heaven, engaged

in spiritual exercises of the highest order, reaching the very zenith of his career in this marvelous

consecration of his whole personality to the great spiritual tasks that lay ahead of him on Yom

Kippur – what greater joy, what more poignant delight? Yet, an uninstructed public that cannot

emancipate itself from its petty and prosaic prejudices, comes to the bizarre conclusion: כהן גדול חבוש בבית האסורים !They do not see the High Priest engaged in the normal insignificant details of

their own trivial lives, no going in and no going out, no rushing to work and no coffee breaks, no

entertainment and no luxuries, and so they assume that the High Priest is locked up within! Were

it not for that mezuzah on the doorpost of his chamber, the public indeed might consider the High

Priest imprisoned!

How does such a jarring discrepancy come about, that people can consider a man in jail

when he is at the heights of his joy, that they behold a burden when he experiences a blessing?

The answer, it would seem, depends on how you view the sanctuary of Judaism: as an insider or

as an outsider. If you look at the Sanctuary from the point of view as an insider, you gain a

totally different view from that of an outsider. If you are an outsider looking in, a spectator, you

can never experience that which the insider does: the subtle joys, the daily delights, the sense of

newness and rebirth. Viewed from without, the Priests appear as prisoners, when in fact they are

the princes of the Lord! From without, all one can see is the High Priest חבוש בבית האסורים,

incarcerated; whereas the High Priest as the insider experiences the feeling of being – as the

Torah puts it –  לפני השם  before the Lord” – a rare opportunity for an ennobling and elevating

awareness of God’s ineffable Presence. But this an outsider cannot know, any more – to borrow

and modify a parable from the Baal Shem Tov – than one who looks into a room from the street,

beyond sound-proof windows. He does not see the musicians who stand on the side, and he does

not hear the music; he sees only people dancing. Inside, the dancers hear the music, and they

respond with the joyous rhythm of their whole bodies. But he, the outsider, sees only

meaningless gesticulations, and what appear to him as the weird convulsions of the demented.

This tendency to be an outsider is a fact of life in general today. Social thinkers from

psychologists and sociologists to philosophers comment regularly about the phenomenon of 

“alienation.” It affects every aspect of thought and activity of contemporary man. A recent

philosophic conference, well reported in the press, came to this conclusion: today we know more

than ever before – but we understand less. We have become statistic dilettantes who peddle

figures but are alien to life’s profoundest experiences; who can quote prices and facts and costs

and numbers, but who have failed to take the plunge into life’s bitter-sweet mysteries.

And how eccentric and distorted is the view of the perpetual outsider! For instance, one

who does not sense the historic drama of the struggle for human equality and dignity in our days,

may view the Northern civil rights enthusiasts who travel to Selma to demonstrate as

publicity-seekers or, at best, unfortunate young people who have foolishly traded in the

conveniences of home for the discomfort and danger of a civil rights demonstration. He is

completely oblivious to the thrill experienced by the insider, that joy of participation in a great

human cause that penetrates to the marrow of the bone. Similarly, outsiders find it hard to

understand why American Jews are so agitated about the lack of matzos for Russian Jewry,

about the fact that 300,000 Jews in Kiev will this year have no matzoh. They fail to appreciate

that this is more than merely a secular democratic protest for the freedom of religion; were it but

that, we would have many other things to object to, and not only concerning the oppression of

Judaism. But matzoh, as an insider appreciates, is the awareness of being a link in the historical

chain that goes back to antiquity; it is, as well, the symbol of fellowship with other Jews in the

present, even those beyond the Iron Curtain; and it is the hope, that just as once before Israel

experienced יציאת מצרים, so will it someday experience יציאת רוסיה, the exodus from Russia, and

all other houses of slavery in modern days.

Indeed, when it comes to religion, especially Judaism, this difference between those

within the Temple and Torah and those without it become more pronounced. More than once do I 

recall from my experience being introduced to a well-meaning stranger as an Orthodox Jew or

Rabbinical student, or Orthodox Rabbi. To my infinite annoyance there spreads on the face of the

stranger the look of incredulousness, and he says: “Orthodox – and you so young?” As if Torah

were an affliction brought on by old age, a kind of spiritual geriatrics. How frustrating and often

how futile to have to explain that to be “frum” is not to be a fossil, and to be religious is not to be

a relic. How amusing and yet how tragic to have to explain that we observe Torah not because

we are חבוש בבית האסורים, not because parents force us or circumstances coerce us or because of

habit of fear or need, but because we love and desire to live a meaningful Jewish life לפני השם

“before the Lord.”

No doubt many of those here today have had similar experiences. Someone learns you

are an observant Orthodox Jew, and he clucks his tongue in sympathy, feeling genuinely sorry for

you, and responds in a half-admiring and half-pitying tone: “You observe the Sabbath, with all its

restrictions? You cannot smoke or travel or write?” And we must explain: Sabbath is for us not a

day of gloom and restriction, but one of עונג, unadulterated joy, when (without being an ecstatic

mystic) an ordinary observant Jew can experience נשמה יתירה, the “additional soul” that comes

from a day of pure rest and re-creation, when we feel liberated from the tyranny of all the

pettiness that surrounds us during the week. Or someone discovers that you believe in and

practice the laws of “family purity.” And again the incredulous reaction, with a mixture of pity

and admiration: “You really practice these ascetic regulations denying your basic drives?” And

we have to explain so patiently: No, it is no asceticism, but a healthy and vital self-discipline,

which ennobles the animal within us and purifies and sublimates it, and makes of marriage a

dream, not a nightmare. So, we observe Kashrut and we expect no awards and want no sympathy

for it. It simply is part of our life of קדושה, the practical program of Jewish holiness and 

differentness. And the very fact of the observance of Kashrut away from home, with all the

minor inconveniences it entails, that by itself gives us the feeling of being at home everywhere!

Indeed in every area of life, the outsider sees not only size and number rather than

content and quality, the conventional rather than the moral, the fashionable rather than that which

is indeed dignified, opinions rather than ideas. He beholds a synagogue and can see only the

membership and budget and activities and aesthetics. But he lacks that which the insider knows

in the depths of his being: the heights of joy, the touch of mystery and grandeur, the whisper of

the echo of the sound of the voice of God. No, we are not walled in the sanctuaries; we are

welling up with hope, with courage.

For לפני השם "before the Lord,” means that in this society which suffers such a solitude we

do not experience that oppressive loneliness, for even if man abandons and neglects us, we know

that God is with us. In this automated society with its tyranny of numbers and progressive

depersonalization, this means that man, unlike so many of our new products, is not disposable

and replaceable. It means that we have a function in the divine economy and a purpose in life.

This indeed is the secret and reward of a genuine Jewish life!

Therefore, in order to avoid this fallacious and misleading conclusion about Jewish life,

to prevent people from thinking that the pious Jew is a prisoner in a jail called Judaism, what

must we do?

First, we must affix the mezuzah on the לשכת פרהדרין ;that is, we must do all we can to

inform those not heretofore exposed to Jewish life, the outsiders, of the particular quality of

Jewish experiences. We must present it as dignified, decorous, and aesthetic.

Secondly, we who are insiders must reassure ourselves. For a minority generally tends to

adopt a view of itself held by the majority, the outsider. While occasionally this is a healthy

practice and restores perspective, it must never become the standard way of self definition. It is

self-destructive always to view oneself through the eyes of others. I know too many observant

Jews who always prefer to see themselves as others see us: from the secularist and Reform to

outright assimilationist Jews, from the benevolent anti-Judaists to the vicious anti-Semites. When

that happens, we begin to apologize for our beliefs, for our heritage, for our very selves; then we

wallow in self-pity about the heavy burden that destiny has fated for us; then we begin to

abandon real Judaism for what has been called “symbolic Judaism,” with its few ceremonies for

special events and an occasional synagogue attendance – but nothing more. So let us remember:

no apologies and no self-pity! We are not captive in the sanctuary of Judaism – we are its

custodians. Torah is for us not a burden but a blessing.

Finally, while we are not missionaries, we ought to invite our fellow Jews who look in

from without – to come in. A wine connoisseur does not judge the quality of a sample by the

shape of the bottle or the print on the label or the personality of the salesman. There is only one

test: taste it! To look is not enough. So does the Psalmist declare: "טעמו וראו כי טוב השם" taste and

see that the Lord is good.” It is not enough just to see – one must also “taste.” You cannot

appreciate Judaism until you taste it and experience it and live "‘לפני ה” before the Lord.” Then it

is unnecessary to be stimulated by artificial enticements, by the unnecessary mezuzah, by the

superficial prop.

Blessed are those who come in the name of the Lord,

seeking the Lord; we bless you from within the house of the Lord – and invite you in!

Here, לפני השם, before the Lord, you will discover that you are not in a prison, but in a

palace full of pure spiritual pleasures and exquisite delights and the joy of life.

Taste and see – and you will discover “that the Lord is good.”

האם חיילים שהרגו יהודים בשוגג צריכים כפרה

 חיילים שהרגו בשוגג בחבריהם או חטופים

האם צריכים כפרה

"לא תרצח" (שמות כ' י"ג).

לדאבון לב ולמגינת נפש במלחמה זו היו כמה וכמה חללים שפתיל חייהם נקפד מירי מוטעה של חבריהם בין מהחיילים ובין מהחטופים, והחיילים שגרמו בשגגה מוחלטת למות חבריהם שבורים ורצוצים עד דכדוכה של נפש על המכשלה שאינה אלקים לידם, וממעמקים קוראים ושואלים האם אשמים הם, ומה תשובתם ותיקון נפשם.

הנה כבר הארכתי במקום אחר במי שגרם לאיבוד נפש מישראל בדרך גרמא ובשגגה האם צריך כפרה.

במנחת אשר על מגיפת הקורונה (סימן קמ"ב וסימן קמ"ד) ובמנחת אשר בראשית (סימן צ"ג) הבאתי את דבריהם של גדולי הפוסקים בשאלות רבות, והצד השוה שבכולם במי שגרם ללא כונה או אף באונס גמור למות איש ישראל מה דינו ותיקונו.

אך טרם נרד אל העין אקדים הקדמה קצרה, בכל עבירות שבתורה לא מצינו עונש למי שעבר עליהן בשוגג, והשוגג באיסורי כרת מביא קרבן חטאת ומתכפר לו, ורק בעון רציחה מצינו שאף השוגג גולה. ויש מן האחרונים שכתבו שאין הגלות עונש אלא הצלה מיד גואל הדם, אך כבר ביארתי במק"א (מנחת אשר למס' מכות סימן ה' ומנחת אשר במדבר סימן ק"ב אות ד' – ה') דבאמת הגלות להורג נפש בשגגה הוי עונש וכפרה כשאר ענשי הגוף, ודבר זה אומר דרשני, ומה בין עבירה זו לכל שאר עבירות שבתורה.

וכבר כתב בספר החינוך (מצוה ת"י) דאין זה אלא משום חומרת עון הרציחה שיש בה השחתת עולם, וכתב הרמב"ם (הל' רוצח פ"א ה"ד) "ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים וכו'", ועי"ש (הל' ט"ז) שכל עבירה שיש בה חמלה על הרוצח עון חמור הוא שהרי כל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד כל העולם כולו, עי"ש.

ומשו"כ אף גדולי הפוסקים לדורותיהם החמירו ביותר למי שגרם מות חבירו אף בשוגג ואף בדרך רחוקה ועקיפה, והשיתו על הרוצח תיקוני תשובה כגון צומות וסיגופים, וגם לגלות מביתם ולהיות נע ונד בארץ כמבואר לקמן.

ויש מגדולי הפוסקים שבבואם לדון במקרים השונים למדו את דינים של אלה שגרמו למות בני ישראל מדיני גלות שבתורה וכל שפטור מן הגלות אינו צריך כל כפרה, וכל שחייב היה בגלות צריך תיקוני תשובה, אך באמת אין לדמות מילתא למילתא, ואין ענין הגלות שבדברי הפוסקים לגלות שגזרה תורה על ההורג נפש בשגגה, ושונה זו מזו בתרתי, במהות הגלות ובאורכה, ההורג נפש בשגגה כגולה לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול או עד יום מותו, אך אינו מצווה לגלות ממקום למקום ולהיות נע ונד בארץ. הגלות שהשיתו גדולי ישראל על מי שגרם למות ישראל הגבילו בזמן, יש שקצבוה לשנה ויש לשלש שנים וכדומה. ובגלות זו גזרו שיהיה נע ונד בארץ וכדמצינו בקין שהרג את הבל.

ולפיכך כתבו בשו"ת רבינו חיים כהן (סימן י"ט) ובשו"ת הגרעק"א (תנינא סימן ג') שאין ללמוד זה מזה, וגדר הגלות שכתבו הפוסקים כל ענינו להביא את החוטא לצער ושברון לב ותשובה שלימה.

וכל עיקר גדר זה של תיקוני תשובה ע"י תענית וגלות וסיגופים לא מצינו בדברי חז"ל, ונתחדש ע"י חסידי אשכנז הראשונים כהרוקח וספר חסידים, וכבר הארכתי בזה במנחת אשר על מגיפת הקורונה (סימן קמ"ג), עי"ש.

והנה ראש המדברים בענין זה מהר"י וייל (סימן קכ"ה) שדן במי ששלח שליח לעסקיו והשליח נהרג בדרך, וכתב שצריך לקבל על עצמו תיקוני תשובה, והביא ראיה מהמבואר במס' סנהדרין (צ"ה ע"א) שדוד המלך נענש משום שעל ידו נהרגו כהני נוב, דואג ואחיתופל ושאול ושלשת בניו, אעפ"י שדוד לא פשע במיתתם, וכתב שהמשלח יקבל על עצמו תענית ארבעים יום, ואם זה שנהרג בשליחותו השאיר בנים קטנים ידאג לפרנסם, וכדבריו כתב גם בבאר שבע בחידושיו למס' סנהדרין שם.

ובשו"ת צמח צדק להגרמ"מ קרוכמיל (סימן ו') כתב לחלק בין הא דדוד המלך שאכן גרם למותם של כל אלה אעפ"י שלא היתה לו כל כונת זדון לזה שלא גרם למות שליחו, וכדבריו כתבו עוד בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סימן ל"ד) והחיד"א בפתח עיניים (סנהדרין שם).

ועיין עוד בצמח צדק הנ"ל (סימן צ"ג) באריכות גדולה במי שיצא לדרך עם נער אחד משמשו בימות החורף ובאמצע הדרך מחמת הקור, השלג והרוח נכנסו לבית נכרי אחד כדי להינצל מצינים ופחים בדרך עיקש, ושוב החליטו להמשיך בדרכם עד שיגיעו הביתה, אך באמצע הדרך אפסו כוחותיו של הנער ולא יכול היה להמשיך בדרכו. האיש המשיך לבדו עד שהגיע העירה וסיפר לאנשים על הנער שנשאר בדרך, אך לא אמר להם את מיקומו המדוייק, ועד שמצאו את הנער הוא כבר שבק חיים לכל חי.

הצמח צדק האריך לבאר שדינו כדין אונס, ואף על פי כן בעקבות תשובת מהר"י וייל פסק שיתענה ארבעים יום רצופים, וכל יום שני בשבוע בשנה הראשונה, וכל ימי חייו יתענה בעשרת ימי תשובה ותענית בה"ב וכל ערב ר"ח, עי"ש.

והנידון הקרוב ביותר לנידון דידן מה שמצינו בכמה מקורות על מי שהרג חבירו בתאונת ירי וכפי שאפרט ואבאר.

בשו"ת הרמ"א (סימן ל"ז) במי שישב בעגלה מאחורי נער ובטעות ירה כדור בראשו של הנער והרגו, וכעין זה מצינו בשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן פ"ה) בנערים ששיחקו ברובים ובטעות אחד פלט כדור והרג את חבירו.

ובתשובת הרמ"א כתב דכיון דהוי קרוב לאונס הוא מקיל בתשובתו, ואעפ"כ כתב שיתודה שנה תמימה בוקר וערב בכל יום, ויתענה עד אחר יוה"כ, ובכל שנה ושנה עד סוף ימיו יתענה ביום שבו הרג את הנער, ויהיה נע ונד כל השנה ולא ישן שתי לילות באותו מקום, הרי שלמעשה השית על ההורג תשובה חמורה, וכן הוא בפנים מאירות, עי"ש.

ובשו"ת רבינו חיים כהן (או"ח סימן י"ט) דן אף הוא בבעל שהרג את אשתו ביריית רובה וברח מביתו כדי להימלט ממשפט השלטון, ולא נודע לגאון פרטי הענין, והחמיר בתשובתו, עי"ש.

ואחרון חביב בשו"ת מהר"ם מלובלין (סימן מ"ד) דן באיש חולה ותשוש, שהיה מן הממונים לשמור על העיר והתאמן בקליעה למטרה ע"י רובה שברשותו, ובפתע פתאום התפרץ אדם לתוך החצר ונהרג, והיורה נפשו בשאלתו.

ועל אף שלכאורה הוי אונס גמור, פלפל הגאון בדיני גלות בכהאי גוונא, ובסוף התשובה כתב שאין להחמיר על היורה שהיה אונס גמור, והאיש חולה ותשוש, מ"מ כתב תשובה חמורה ביותר, וז"ל:

"ובראותי יותר מכדי כחו כי היה איש חולי הקלתי מעליו להתענ' ג' ימים בכל שבוע ואל יאכל כל ימי השבוע בשר ואל ישתה יין שרף חוץ משבתות וי"ט ואל ישכב על כרים וכסתות כל ימי החול ואל ילבוש כתונת כ"א אחת בחדש ואל ירחוץ ולא יחוף את ראשו כ"א פעם אחת בחדש ואל ילך לשום סעודה ואל יגלח ראשו. וכל מה שהקלתי עליו הוא בסבת שהוא איש חולי ומכאוב ולא יוכל לכתת רגליו מעיר לעיר וגם יש לו בנים ובנות המוטלים עליו לפרנסם".

והמבואר מכל הנ"ל שבני"ד שבו החיילים לא זו בלבד שגרמו בעקיפין למות יהודים אלא הרגום, יש עליהם לקבל תיקוני תשובה, וכדברי הרמ"א וככל החזיון הנ"ל.

אך באמת אין הדבר כן, ונידון דידן שאני תכלית השינוי, דהלא חיילים אלה נלחמים מלחמת מצוה ועשו מה שעשו במסגרת תפקידם להלחם באויב ולהגן על עצמם ועל חבריהם, וכבר כתב בשו"ת מהרש"ל (סימן צ"ו) באיש אחד ושמו משה שרדף אחר נער יהודי כדי לתופסו ולהענישו להפיס דעתם של נכרים שרצו לפגוע בנער משום שפשע כנגדם, וכונתו היתה להגן על הנער מפני הגויים, והנער נפל למותו בבורחו ממנו, וכתב המהרש"ל שאין ר' משה צריך כפרה כלל כיון שכונתו היתה לטובת הנער היהודי כדי להצילו, ואם נכביד על מצפונו של ר' משה אתה מכשילן לעתיד לבא, שימנעו מלהציל מחשש שמא יגרמו למות ולנזק בנסיונות ההצלה. והביא מה שכתב האור זרוע דהמציל מן הדליקה וחילל את השבת אין צריך כפרה מחשש שימנעו מלהציל, עי"ש.

וכעין דברי המהרש"ל כתב החתם סופר (שו"ת או"ח סימן קע"ז) לגבי משרתת יהודיה שהתעלפה ובעלת הבית רצתה להשקות אותה ביי"ש כדי לעוררה מעלפונה ובטעות שלחה ידה לכד של נפט רעיל ושפכה לתוך פיה ומתה, וכתב החתם סופר לפורה מכל אחריות מדין מתעסק, ושוב כתב דכיון שהתכוונה להציל אין להעמיס עליה יותר מדי מחשש שאתה מכשילן לעתיד לבא, עי"ש.

וק"ו בנידון דידן שחיילים אלה נמצאים כל רגע בסכנת מות במלחמה אכזרית מול אויב אכזרי הזומם להרוג, להשמיד ולאבד. וחובתם העליונה להגן על עצמם ועל חבריהם, וכל עיכוב של רגע כמימרא יכול לגרום אסון, וכל כה"ג הו"ל כאונס גמור, וכיון דבמצוה וחובה עסקינן, אי"צ כפרה.

וביותר יש לחשוש שאם נכביד על החיילים בתיקוני תשובה, ישברו ברוחם ולא יוכלו להמשיך ולהלחם בעוז רוח בחששם פן יכשלו בעבירה שבידם, ומשום כ"ז נראה לכאורה שאינם צריכים כל תיקון.

אך לכאורה יש להוכיח דאף מי שעוסק במצוה ובהצלת הנפש ממש, אם הרג את הנפש חייב גלות ולא חיישינן שמא אתה מכשילן לעתיד לבא, דהנה איתא בשו"ע (יו"ד סימן של"ו סעיף א'):

"נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות ב"ד, וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו".

הרי לן דאף על פי שבמצוה גדולה הוא עוסק, מ"מ אם הרג בשגגה חייב גלות וצריך כפרה, ולא חיישינן שמא אתה מכשילן לעתיד לבא.

ובביאור הגר"א (שם סק"ו) כתב שמקור הלכה זו בתורת האדם להרמב"ן בשם התוספתא (ב"ק פ"ט ה"ג), וז"ל הרמב"ן (תורת האדם ענין הסכנה, עמוד מ"א בהוצאת מוסד הרב קוק):

"רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה". (אמנם ברוב הגירסאות שתח"י יש שם גירסא שונה.

אך לכאורה דברי התוספתא סותרים את המבואר במס' מכות (ח' ע"א) דאב המכה את בנו, ורב המכה את תלמידו ושליח בית דין שהרגו בשוגג פטורין מגלות כיון שבמצוה עוסקין, ומאי שנא רופא שחייב.

ושתי תשובות בדבר:

א. כתב הכהן הגדול מאחיו הגרמ"ש באור שמח (הל' רוצח פ"ה ה"ו) דבאמת פליגי התוספתא וגמ' דידן, וכיון שפסק הרמב"ם (הל' רוצח פ"ה הל' ה' – ו') דבהכאת מצוה אינו גולה וכהא דרב ואב המכים תלמידם ובנם וכן שליח בית דין, הוא הדין שרופא שהרג אינו גולה.

והאור שמח תמה על השו"ע שהעתיק את התוספתא, אף שהרמב"ם פסק כאבא שאול לפטור הכאה של מצוה, עי"ש.

ב. ולעומתו כתב בערוך השלחן (יו"ד סימן של"ו סעיף ב') דאין הרופא גולה אלא אם כן גרם למות החולה מתוך התרשלות, אבל אם לא התרשל באמת אינו גולה, והני תלתא הוי קרוב לאונס, עי"ש.

ויש לדון בזה עוד לפי מה שכתבתי במק"א שבדיני מלחמה דחינן פיקוח נפש מפני נתחון המלחמה, ואפשר דכיון שזו דרכה של מלחמה שלמגינת לב בלתי נמנע שלפעמים נהרגים חיילים על ידי חבריהם, אף זה נדחה מפני מלחמה, ואין בזה כל עון וחטאת.

ויש לעיין בזה טובא, והלכות חמורות הן, וכהררים התלויים בשערה, בדיני נפשות.

ואף לפי כל זה נראה דבנידון דידן לא היו חיילים אלה חייבים בגלות בזמן שבית המקדש היה קיים, והוא הדין שאינם צריכים כפרה בזמן הזה.

ונראה דבשוך סערת הקרב וכאשר בסייעתא דשמיא יתפזרו ענני המלחמה והחיילים יחזרו לביתם לשלום, יש לחיילים אלה שבשגגה גמורה איבדו נפש יהודי לקבל על עצם תיקון כשלהו לעילוי נשמות ההרוגים, ובעיקר בתלמוד תורה ותפילה וצדקה לטובת נשמותיהם, כיון שבכל זאת על ידם נשפך דם נקי.

והוא רחום יכפר עון ולא ישחית.

הגר"א וייס שליט"א