בספר 'יסופר לדור – קורות משפחה בשואה', שכתב ר' יונה עמנואל, הוא מגולל מסכת של גבורה יהודית, שמירת תורה ומצוות ושמירת צלם אנוש גם במצבים הקשים ביותר: "תשעה באב תש"ד (1944) במחנה ברגן־בלזן. זו הפעם הראשונה שכל תושבי המחנה קיבלו עונש. היום אין אוכל, לא למבוגרים, לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים. סיבת העונש: הגרמנים גילו שמישהו במחנה שרף מזרן, בנימוק שהמזרן היה מלא כינים. זה פשע בל יכופר, זו חבלה חמורה, ולכן הוטל עונש על כל יושבי המחנה, מנער ועד זקן. תשעה באב. אמא בישלה מעט דייסה ללא חלב עבור אחותי הקטנה בִּתיה בת הארבע.
בלי תנור ובלי נפט, על מעט קש ובעמל רב. ברגע האחרון תפסו אותה שניים מאנשי השמירה היהודית במחנה. יהיה משפט. וכך הייתה דרך ניהולו של משפט במחנה: נוסף על העונשים שהגרמנים מטילים, חייבים גם האחראים היהודים שבמחנה להעניש את העבריינים. לשם כך נערך משפט פנימי. הגרמנים נהנו לראות כיצד יהודים מענישים את אחיהם. 'שחקו על משפטיה'. המשפט של אמא נקבע ליום שישי בערב, ליל שבת 'נחמו' תש"ד. בדרך כלל ארך משפט כזה זמן רב, וכלל דברי תובע יהודי, עדים, דברי הנאשם, הגנת הסניגור ופסק דין של השופטים. כולם יהודים אסירי המחנה. אולם משפטה של אמא ארך זמן מועט בלבד. פסק הדין: שלילת מנות לחם ליומיים. אמא ויתרה על זכותה להכחיש חלק מההאשמות המופרזות, ואף ויתרה על השתתפות הסניגור האמור לבקש הקלה בעונש על עבירה של בישול עבור פעוטה בת ארבע".
למה ויתרה חנה עמנואל על זכות התגובה שלה במשפט ולא ניסתה להקל את עונשה? "ישבנו בליל שבת והמתנו לשובה של אמא ממקום המשפט. כאשר סיפרה על פסק הדין, שאלתי אותה מדוע המשפט היה כל כך קצר, ולמה לא ניצלה את זכותה להכחיש לפחות חלק מן ההאשמות? מדוע לא אמרה שבאותו יום לא חילקו כלל אוכל, ועל כן בישלה דבר־מה עבור הבת הקטנה? אמא לא ענתה. ראיתי שהיא נרגשת מאוד. העזתי ושאלתי פעם נוספת, ואמא ענתה: 'לא היו שם רק שופטים, תובע וסניגור. ישב שם יהודי שרשם פרוטוקול. כל מילה שהייתי אומרת שם הייתה נרשמת מיד בידי יהודי, ובליל שבת! לכן שתקתי. מוטב לרעוב מעט יותר, מלגרום לכך שיהודי יכתוב בשבת!'".
שנים אחר כך כתב אחיו הצעיר ר' שמואל עמנואל למשפחתו, שלהערכתו הסיבה שאמא שלהם הי"ד נהגה כפי שנהגה הייתה לא רק כדי לא לגרום ליהודי אחר לכתוב בשבת, אלא גם כדי לחזק אצל עצמה את ערך השבת "שירד לדיוטה התחתונה במשטר החיים של המחנה. כי הרי ערך השבת נפגם מאוד אצל יהודי שחי בתנאים של חילול שבת כללי ותמידי". איזו מסירות נפש – ואיזו רגישות נפש – בשיא הגיהינום.
----
"שלום לך ידידיה, שמי יוסי, בן 70 מירושלים, דור שני לשואה. בעיתון 'בשבע' מתאריך 13.6 פרסמת במדורך סיפור על אישה בזמן השואה שמשפטה היה קצר, כי לא דיברה, היות ולא רצתה לגרום לחילול שבת של הכתבן היהודי. כדור שני לשואה, הסיפור ריגש אותי מאוד. בחיי היומיום אינני דתי בכלל (למרות שאני הולך לשיעורי דת בשביל ההתעניינות), בכל אופן אני גר בירושלים ובשבתות רגילות אני קורא, כותב, ומסמן במרקר צבעוני כל קטע שמעניין אותי. והנה השבת, פרשת בהעלותך, כשנפל לידי העיתון וקראתי הסיפור הנפלא שלך, זה גרם לי שכל השבת רק קראתי ולא סימנתי ולא כתבתי ולא התקרבתי לחשמל. ושמרתי את השבת כמידת יכולתי – בגלל הסיפור האנושי. שבוע טוב. יוסי רוזנבלט, ירושלים".
מדהים. בלי יותר מדי הסברים, בלי שכנועים, בלי הוכחות, יהודי קורא את הסיפור של חנה עמנואל – ומיד שומר את השבת. תראו, גם אם הוא היה כותב שהוא החליט שמכאן והלאה הוא ישתדל לשמור שבת, זה היה מרגש מאוד. אבל לא. תוך כדי השבת, בעודו עסוק בקריאה וכתיבה, הוא שומע את הסיפור – ומיד שומט את העט מידו. סליחה, את המרקר. ולא "מתקרב" לחשמל.
האמת? אני ממש מקנא בך, יוסי, על המהירות שבה אתה מיישם במציאות רעיונות גדולים שאתה קורא.
----
"ידידיה שלום. לגמרי במקרה, בטעות, קראתי באינטרנט את הכתבה שלך על נושא כתיבה בשבת. זה לא שלא קראתי כתבות שלך בעבר, אבל הייתי רגע לפני הנחת הפלאפון בצד, אחרי התמכרות של כחצי שעה קריאה של כתבות שונות.האמת, מה שצד את עיני היה משפט על חנות האופטיקה ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. כאחד מהלקוחות הנאמנים של חנות זו בשנות ילדותי כמשקפופר ירושלמי הצלחת לסקרן אותי, ולחשוף היבטים נוספים ביונה עמנואל, מהחנות 'אולמן את עמנואל', שלא הייתי מודע אליהם, בטח לא כילד.
אם הכתבה שלך תגרום לי לחזור ולהקפיד קצת יותר בשמירת השבת, שאצלי דווקא התדרדרה מעט מאז ה־7 באוקטובר, אז עשית את שלך! אקח את זה כ'אתגר השבת' – ואראה האם אעמוד בלהחזיר את הסייגים שנפרצו אצלי לאחרונה. תודה רבה ושבת שלום, איתי".
טוב, זה כבר סיפור אחר. מישהו ששמר שבת. אבל המלחמה הרחיקה אותו ממנה. "בהצלחה רבה ב'אתגר השבת'", כתבתי לו בחזרה, "אבל למה בעצם המלחמה דרדרה אצלך את שמירת השבת?"
והוא ענה: "בשמחת תורה הבן שלי הוקפץ לבארי. הפכתי בעקבות זה לצמוד פלאפון (פרט לכוננויות שאני תופס במסגרת עבודתי). אני מרגיש שאני חייב לדעת מה קורה בכל רגע נתון, בלי קשר לפיקוח נפש. לידיעתך, מאז הטור כבר שתי שבתות ברצף שאני עומד בסייגים שהחזרתי! אז תודה לך ובשורות טובות".
---
בתשעה באב הקרוב ימלאו 80 שנה בדיוק למשפט של חנה עמנואל הי"ד. אבל מצוות ומעשים טובים משפיעים לנצח. 80 שנה אחרי שדאגה שיהודי לא יכתוב בשבת בשואה, היא ממשיכה להוסיף לקדושת השבת: אצל יהודי שלא שמר את השבת עד לאותו רגע ואצל יהודי שנחלש בשמירתה והתחזק.
