פרה אדומה - מחיצתי אני ארפא - מאפר לעפר – אב"ק או"ר י"ש

Just WOW!!

 כתוב במדרש (במ"ר יט ח): א"ר איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח את

הצואה כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא פרה ותכפר על מעשה העגל . כתוב כאן שהפרה אדומה מכפרת על אותו

חטא העגל שהביא מוות לעולם. ועל ידה אפשר להי חלץ ולהיטהר מטומאת מת. ומכיון שהנושא הוא מאד

גבוה, שאפילו דיבור פשוט בנושא הזה מחייב השתדלות להבין, אז ננסה להשתדל לבאר בחינה אחת מהמון

הבחינות בעניין זה.

והנה כתוב (דברים לב לט): רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. 

ודרשו חז״ל (מדרש קהלת א ג): מחצתי ואני ארפא , מחיצתי אני ארפא. אותה מחיצה שחוצצת בין עליונים

ותחתונים, שהעליונים קיימים והתחתונים מתים, אותה מחיצה אני ארפא. בורא העולם מבטיח לנו לרפא את

אותה מחיצה שבין אלה שלמעלה ובין אלה שלמטה מהמחיצה. אבל הקושי הוא שהרי המחיצה בריאה מאד

ולא היא הצריכה רפואה. אלא אלו שנמצאים למטה הם שצריכים רפואה. ננסה לבאר.

ויאבק איש עמו – אבק

והנה מתי שיעקב אבינו חזר לקחת את הפכים הקטנים אז הופיע מלאך (שרו של עשיו) להלחם עמו, ועל זה כתוב (בראשית לב כה): וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: ובחז״ל כתוב (זוהר קע.): ויאבק איש עמו, מאי

ויאבק. [ גליון . דאמר רבי יהושע בן לוי, מלמד דסליקו אבק ברגליהון עד כורסי יקרא. כתיב הכא בהאבקו עמו,

וכתיב (נחום א) אבק רגליו, וההוא מלאך שרו של עשו היה, ואיהו סמאל. בגין כך, דינו הוא שיעלה אבק דרגליו

עד כסא הכבוד, שהוא מקום המשפט (עיין חולין צא.)]. וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. מַה זֶּה וַיֵּאָבֵק? [שאמר רבי יהושע בן לוי, מלמד

שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד, כתוב כאן בהאבקו עמו, וכתוב (נחום א) אבק רגליו, ואותו מלאך שרו של עשו היה, והוא

סמא"ל, לכן דינו הוא שיעלה אבק רגליו עד כסא הכבוד, שהוא מקום המשפט].

רבי שמעון אמר מן אבק. אבק טפל לעפר, מה בין עפר לאבק. דא אבק דאשתאר מן נורא ולא עבד איבין (בעלמא)

לעלמין. עפר דכל איבין נפקי מניה ואיהו כללא בעילא ותתא: רַ בִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מִן אָבָק. אָבָק טָפֵל לֶעָפָר. מַה בֵּין עָפָר

לְאָבָק? זֶה אָבָק שֶׁנִּשְׁאָר מֵהָאֵשׁ וְהוא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת [בעולם] לְעוֹלָמִים, עָפָר שֶׁכָּל הַפֵּרוֹת יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, וְהוּא כְּלָל שֶׁלְּמַעְלָה וּמַטָּה 

כתוב כאן שישנו הבדל יסודי בין אבק לעפר. וכתוב ש'עפר' מצמיח, מגדל צמחים, מה שאין כן 'אבק'. ועוד,

ש'אבק' עניינו אפר שנשאר אחרי שריפה. והרי אנו יודעים לאו דווקא כך. וכמו שכתוב בחז״ל על הישמעאלים

שמשתחווים לאבק שברגליהם.

אלא שהמושג שנקרא ׳אבק׳, עניינו תולדה של שחיקה מתוך חיכוך. והאבק הוא דבר שהוא תולדה של שחיקה

והתנגדות. דבר מתנגד לדבר והדברים מתחככים זה בזה והחיכוך הזה יוצר שחלק מהדבר מתנדף באוויר והופך

להיות אבק.

כך המושג בלשון חז״ל ׳אבק ריבית׳, ׳אבק לשון הרע׳, 'אבקה של שביעית׳. עניינם הוא שאין כאן את העבירה

והאיסור בעצמו. אבל כאשר האדם מתחכך באיסור, יוצר ׳אבק ריבית׳ או ׳אבק לשון הרע׳ או ׳אבק שביעית׳.

אמנם זה לא האיסור בעצמו, אבל נמצא מאד על ידו, ונוגע בו. הוא קצת דוחק את העבירה, והעבירה קצת

דוחקת אותו. כאן משתמשים חז״ל במילה ׳אבק׳. לעומת כאשר יש שלום בין דברים, שהדברים נמצאים כל

אחד ואחד במקומו, שם אין שום התנגדות בין דבר לדבר, האוויר נקי. אין אבק באוויר. אבק הוא לעולם תולדה

של מאבק.

זה מה שחז"ל אומרים. ויאבק איש עמו (חולין צא.) מלמד שהעלו אבק מרגלותם , ההאבקות הזאת עניינה חיכוך

חריף כל כך, כיון שהחיכוך שבין יעקב ועשיו מתפרס על פני העולם כולו, עניינו שהוא מכסה את כל פני הארץ ,

אז אותו אבק שהם העלו ברגליהם צריך להגיע כמובן עד כסא הכבוד. האבק הוא לעולם מה שכבר נשחק ונפל

חלל באותו מאבק שהביא לשחיקה הזאת.

זה מה שחז"ל מתכוונים לומר שאבק הוא לעולם 'אפר', ואף פעם לא 'עפר' . אפר זה מה שנשאר מדבר שכבר

הלך לאיבוד. זה תמיד עניינו של אבק.

מכיוון שהעולם כולו מלא חיכוך, אין שלום בעולם, לכן זה מחויב המציאות שהעולם כולו יהיה מכוסה באבק.

האבק הזה עניינו ששום דבר לא יצמח ממנו. אין שום צמיחה מהדבר הזה ויש בו אך ורק נזק. הוא אך ורק לכלוך,

אך ורק מסמא את העיניים, לא נותן לראות דרכו, ובעיקר - תקוה אין ממנו.

התורה מספרת סיפור שיעקב ועשו נאבקו. הצורה שהתורה מדברת על המאבק, זה על האבק שהם העלו

ברגליהם. זה עיקר העניין של אותו מאבק נורא שביניהם. ננסה קצת להבין את פשר הדבר והקשר עם פרה

אדומה.

פרה אדומה אפר שנהיה עפר

פרשת פרה אדומה, זה המקום היחידי שכתוב (במדבר יט יז): וְ לָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם

חַיִּים אֶל כֶּלִי: הדבר תמוה. הרי זה אפר ולא עפר. בגמרא (חולין פח:) כתוב שמצות כיסוי הדם מתקיימת בעפר

ולא באפר (דעת ב"ש). אפר זה לא עפר, וכאן כתוב: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת . אלא כפי הנראה, וכך גם

משמע בחז"ל, שזה גופא מה שמתכוונים ללמד אותנו כאן בפרשת פרה. שלוקחים אפר פרה, אפר של דבר

שכלה ונשרף, ש אין לו הווה ולא עתיד אלא כולו אך ורק עבר. הוא היה פעם. הוא אבק.

פרשת פרה אומרת, לקחת את ה' אפר' - ולהפוך גם אותו ל' עפר'. זו הדרך האחת והיחידה איך תחול בנו טהרה

מטומאת מת. המת נתפס כאפר, דבר שהיה, ואינו קיים יותר, ש אין לו אלא עבר. התפיסה הזאת חלה על כל מי

שייך איתו: מגע, משא, אוהל. זאת הסתימה וזאת הטומאה שחלה על כל מי ששם את עצמו בכל איזושהי

שייכות למת. אותו אדם מאבד את אותו כח חיים שלא נפסק שבורא העולם קבע וטבע בעולם. כל דבר שחי

פעם - אותם חיים לעולם לא יהיו אפר. אלא הם ממשיכים לחיות, ממשיכים לצמוח ולגדול.

תפיסת צורת חיינו כאן בעולם הזה, הם כזאת שכל רגע ורגע נאבד ומת ולא קיים יותר, ויש לנו עוד כמה רגעים

נוספים לחיות. אבל צריכים להבין שזאת תפיסת חיים של מות מעיקרא, כי אין כל הבדל מכריע בין עוד כמה

ימים, עוד כמה שנים עוד כמה עשרות שנים - זה לא משנה בסוף. זו תפיסה של כליה. של אפר. תפיסה של

מה שהיה - היה ואיננו.

הדבר הזה הוא לא אמת. משום ש'חיים' זה דבר שאיננו נפסק, וגם אין אפשרות להפסיק. כמובן שהדבר הזה

רחוק מאתנו, עד שאפילו שלמה המלך אמר על פרשת פרה: (קהלת ז כג), אָמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני:  אבל

בכל זאת 'זאת חוקת התורה'. כאמור (במדבר יט יז), וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת, ' עפר' ולא 'אפר'. אם היו

לוקחים ׳אפר׳ והתפיסה היתה ׳אפר׳ - הדבר לא היה מטהר. הטהרה היא אך ורק בזה שלוקחים ׳אפר׳, ותופסים

בו עצמו את הכח ׳עפר׳ שיש ב׳אפר׳.

אמנם ה'אפר' נושא בתוכו את העבר, אבל מצד עצמו הוא ממשיך וקיים לעולם. הרי זה הפירוש הפשוט של

׳חיי נצח׳ שאנו מאמינים שנחייה לעד . מה זאת אומרת ש'נחיה לעד'? כל מי שתופס שפירושו שתמיד יינתנו

לנו עוד ועוד ועוד רגעים לחיות, הוא תופס את הדברים לא נכון. על הפסוק (דברים כב ז), לְמַעַן יִיטַב לָך וְהַאֲרַכְתָּ

יָמִים: , אומרים חז״ל (עי' קידושין לט:): ליום שכולו ארוך. הדבר הזה לא מתארך והולך משום תוספת הזמן הניתנת, אלא היום מצד עצמו הוא כולו ארוך. האורך טמון בכל נקודת חיים. בכל שניה ושניה טמון האורך. כל ׳משהו׳ הוא ארוך.

הדבר הזה כמובן הוא העולם הבא. ובעולם הזה, זו המצוה שהיא ׳חקת התורה׳. המצוה הזאת מגלה את הסוד

הזה, שרגע אחד ו׳משהו׳ של חיים, זה דבר שמעצם טבעו קיים לעד. זו תפיסת חיים של אמת. לכן 'אבק', ' אפר' ,

ודברים שהם תולדה של כליה ושחיקה, התבלות ואיבוד, ודברים שאין להם אלא את עברם, הדברים האלה

עצמם יהפכו להיות עפר. מהם עצמם יצמח עתיד.

י''ש או''ר אב''ק

ונגלה פה משהו שקצת גילו לנו רבותינו בעלי רוח הקודש. ננסה קצת לפרש את הדברים לפי דרכנו. חז״ל

אומרים, במשנה האחרונה בש״ס (עוקצין ג יב), אמר ר' יהושע בן לוי עתיד הקדוש ב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק

שלש מאות ועשרה עולמות שנאמ' (משלי ח) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא . ש״י עולמות, זה פירוש המילה

״להנחיל אוהבי יש״. כלומר, זה עניינו של ה׳יש׳. ננסה לבאר.

כל עולם ועולם זו מערכת שלימה שהיא סגורה לתוך עצמה והוא עולם בפני עצמו ולעצמו קיים. כך יש שלוש

מאות ועשר עולמות, וזה דבר שכולל את כל ה׳יש׳ כולו.

אנו לא יודעים בדיוק למה זה שלוש מאות ועשר, אבל זה מה שגילו לנו חז״ל שמנין ׳יש׳ זה מנין העולמות וזה

כולל את כל ה׳יש׳. לכל אדם ואדם יהיה ׳יש׳ מלא. ואותם 'שלוש מאות ועשר עולמות׳ כוללים את כל ה׳יש׳

כולו. מוסיפים חז״ל ואומרים שאותם שלוש מאות ועשר מתחלקים לשנים: לימין כסא הכבוד נמצאים מאתים

ושבע מצד אחד, (207), ומצד שמאל נמצאים מאה ושלוש (103).

רבותינו משתמשים לגבי אותו חלק האמתי בלשון ׳אור׳, ׳רז׳ ו׳זר׳ (207). זה החלק שמלכתחילה מואר באותו

׳יש׳. והחלק שכנגד משם נובע ה׳עגל׳ (103). משם שורש לכל שלילה ורע שיש בעולם. כל נגד ואנטי שיש בעולם, מקורו בחלק הזה של ה׳יש׳. הוא נושא בתוכו את כל ה' לא' בעולם. משם ה׳עגל׳ (103), ומשם ׳אבק׳ (103). וביאור הדבר כמו שנמסר לנו הוא כך: ה׳יש׳ כולל בתוכו את הכל, ו שלימות ה׳יש׳ מחייבת שיהי ה גם את הצד החיובי והאמת, וגם פנים והצד שכנגד. צד השלילה. משניהם ביחד מורכב ה׳יש׳.

אותו ׳אור׳ מצד ימין כאשר מתגבר על אותה שארית שמצד שמאל, הוא יוצר וכולל את הכל יחד ומהכל יחד

נהיה ה׳יש׳ שלם. אבל אין מציאות ל׳יש׳ אלא אם כן זה מתגבר על המתנגד.

גדולי המפרשים אומרים שעשר פעמים ׳לא׳ (31) זה ׳יש׳ (310) האמתי והשלם. תוכן הדבר לפי ערכנו, ה׳לא׳ קיים רק עד כמה שהוא מצטרף. הרי ברור שהשלילה לכשעצמה היא לא קיימת. היא נגד הקיום. אבל הקיום האמתי מחייב לצרף גם את הצד הזה. נמצא שכאשר הדבר הזה מצטרף לשלימות הוא ה׳יש׳ האמתי.

החלק הזה של הקיום, של המציאות, ושל כל עולמות השווא האלה, שלעולם לא יתקיים ה׳יש׳ אלא אם כן חלק

האור יתגבר ויאיר גם אותם ואז ה׳יש׳ יהיה שלם. כל עוד חלק האור לא יתגבר עליהם אז משם יבוא ה׳עגל׳

וה׳אבק׳. אבק פירושו שהעולם יתכסה. שם שורש כל חיכוך וכל מאבק, כמו שכתוב בגמ' בברכות, שהתבלות

של הבגדים, זה מכל המזיקים שמתחככים בנו. כלומר האדם מוקף בכל מיני דברים שמתחככים בו. ועניינו של

החיכוך הוא המאבק שיש בעולם, שתמיד יוצר חיכוך ושחיקה. כל דבר הקיים שיש תקווה ממנו - הוא הופך

לאפר נשחק שלא יצא ממנו שום דבר, אין בו תקוה, אין לו עתיד.

עוד גילוי בשם רבותינו. כתוב בגמ' (ברכות ט:): דאמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי מאה ושלש פרשיות

אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם

ברכי נפשי את ה' הללויה , הני מאה ושלש מאה וארבע הויין אלא שמע מינה אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא

פרשה היא . דהיינו המילה 'הללוי- ה' דוד אמרה בפסוק האחרון במזמור ק״ד. לאחר שהוא אמר מאה ושלוש

מזמורים, רק אז הוא יכל לומר הללוי-ה. משום שעד אז הוא לא ראה במפלתן של רשעים. (הגמ' דנה כאן אם זה ק״ד או ק״ג, האם ' אשרי האיש ' ו'למה רגשו גוים' חדא פרשה היא או לא חדא פרשה, עכ״פ) כתוב כאן שצריך היה לומר מאה ושלוש פרשיות

לפני שאפשר לראות במפלתן של רשעים. לימדו אותנו רבותינו שכאן סוד הדבר. לפני שהוארו כל אותם מאה

ושלוש אפשרויות שלילה שיש בעולם, כל אותם מאה ושלוש עולמות שנמצאים בצד האפל של ה׳יש׳, הצד

שאם הוא לא יואר ה׳יש׳ לא יהיה שלם והוא יסתור את ה׳יש׳, אז צריך היה לומר מאה ושלוש מזמורים ואז הוא

יכול לראות במפלתן של רשעים.

ומהי מפלתן של רשעים זה כתוב: 'יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם', יתמו חטאים ולא חוטאים, אבל

זה רק אחרי אמירת מאה ושלוש מזמורים, אז אפשר לראות במפלתן של רשעים. לפני שאותו חלק אפל יהיה

מתוקן, אין כל אפשרות לראות במפלתן של רשעים. לעולם הרשעים עדיין יש להם על מה לסמוך.

מנחה – אבק

עוד מדבריהם. היה עוד פעם אחת שהיתה מפלה שלימה לרשעים. שקרה בכלל ישראל ' יתמו חטאים' . זה היה

בהר הכרמל במעשה של אליהו. שם כתוב (מל"א יח כב) 'אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי', כולם היו נביאי הבעל, כולם הלכו הצידה ואליהו היה היחידי שנותר, והוא אסף את כולם להר הכרמל, ועל זה כתוב בגמ' (ברכות ו:): ואף אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה. אומרים רבותינו, 'מנחה' – זה מאה ושלוש (103).

זו החשיבות המיוחדת בתפילת מנחה שתיקן יצחק. כנגד זמן שהאור הולך ונעלם, יש תפילה מיוחדת. מנחה

עניינה כנגד האור. 'יראוך עם שמש' - זו תפילת השחר השייכת לאור, 'ולפני ירח דור דורים' - זו תפילת המנחה ,

זה הצד שכנגד האור ההסתלקות של האור מחייבת את תפילת המנחה. (ערבית זה פרשה בפני עצמה). מקור הדברים

באותם דברי חז״ל שה׳יש׳ כך עניינו. חלק אחד הוא ה' אור' (207), ומה שכנגדו הוא ׳מנחה׳ (103).

לפני המאבק שבין יעקב ושרו של עשו, שהעלו ברגליהם אבק עד כסא הכבוד, יעקב שלח לעשו ׳מנחה׳ כלומר

- זה חלקך ומה ששייך לך. שם יש אחיזה לעשו ב׳יש׳. את זה יעקב נתן לו. 'מנחה' .

לפני שהמנחה הגיעה לעשו, כתוב שיעקב חזר באותו לילה על פכים קטנים. הוא חזר ושם נאבק איש עמו. זו

היתה פעולה קודמת, ואותו ׳אבק׳ זה פן אחר של אותה ׳מנחה׳. הם העלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד. כל ומר

אותו מאבק לא היה על חלק ה'אור', אלא רק על אותו חלק של אותו ׳אבק׳. ננסה להבין.

כתוב בגמ' (חולין צא.) ויותר יעקב לבדו אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם

ממונם יותר מגופם וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל, ה אם צריך שממונם יהיה חביב עליהם יותר מגופם,

עד כדי שיכניסו עצמם לסכנת חיים של אמת, כדי להציל כמה כלי חרס? מה פירוש הדבר?

יעקב סוד הי''ש

להבין. יעקב אבינו הוא סוד ה׳יש׳ האמתי. משום שאין שום דבר מצורת האדם של 'יעקב' שהוא לבטלה. או

הולך לאיבוד. גם לא ייתכן. אם ילך משהו לאיבוד, פירוש שחלק מחייו הופך להיות אבק, אפר, היה ואיננו. והרי

יעקב אבינו לא מת (תענית ה:). הוא קיים לעולם. כשאומרים ׳לא מת׳, זה כלשון הגמ': מה לי קטלא כולא מה לי

קטלא פלגא. יוצא אם כן ש הוא לא מת בכלל.

׳לא מת׳ עניינו שלא ייתכן שיהיה כלשהו של מאמץ שלו או דבר שייך אליו שילך לאיבוד. דבר שהיה ו איננו

יותר. דבר שעבר ואין לו הווה ועתיד. זה פירושו ׳מת׳. אין מציאות ו אין אפשרות שאצל יעקב אבינו יהיה דבר

שילך לאיבוד. אם היה דבר שהוא השקיע בזה משהו, ניד עפעף, הזזת אצבע, הדבר הזה הוא ׳חיים׳ והחיים

האלה קיימים לעולם.

כל כוחו של יעקב בסופו של דבר יאסף. לא ייתכן שתהיה נקודה אחת של בזבוז. כל עניינו של בזבוז זה עבר

בלי הוה ועתיד. אם היה פעם חלק מחייך - אז זה לא יכול להיות אבק ואפר. יעקב אבינו כל צורת האדם שלו

חיה וקיימת. כולה ממשיכה. לא ייתכן שיישארו פכים קטנים והוא לא יחזור לקחת אותם. כי אם לא יחזור לקחת

אותם, פירוש שהדברים האלה נשארים עבר ואין להם הווה ועתיד, זה ׳קטלא פלגא׳ אצל יעקב. אותם פכים

קטנים הם חלק ממנו, אז הוא חייב לאסוף אותם הביתה. זה לא יכול להתבזבז, ולהיהפך להיות אפר, זה לא יכול

להיות עבר בלי עתיד.

לכן שם באותו מקום שיעקב רצה להתפרש על הכל - גם על פכים קטנים - ולאסוף את הכל הביתה, אילו היה

מצליח לאסוף הכל הביתה ולא היה נאבק איתו אותו איש עד עלות השחר, אז כבר לא היה יותר מאבק בעולם.

לא היה יותר אפר, לא היתה יותר שחיקה, הכל היה חי וקיים. אבל אז בא אותו ואיש ונאבק אתו עד עלות השחר,

וגם פגע בו בבחינת מה, אבל הוא פגע בו פגיעה של ׳קטלא פלגא׳. יום אחד עד שהוא החלים, אבל באותו יום

הוא היה פגוע. אותה פגיעה יצרה את המציאות הזאת בעולם שנקרא ׳אבק עד כסא הכבוד׳. כלומר: חיכוך,

מאבק, שחיקה, והשחיקה עניינה שכל מה שנשחק הופך להיות אבק, אפר, הופך להיות דבר שהוא רק עבר. זה

דבר שהוא מסתלק מה׳יש׳, מסתלק מההווה, הוא נראה כדבר שהוא לא מכלל ה׳יש׳.

הטהרה של פרה

כאן באה האם ומקנחת את צואת בנה. זה הכח של אפר פרה. (במדבר יט יז), וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת.

התפיסה הזאת שגם ה׳אפר׳ הוא ׳עפר׳ וגם האבק עצמו מצטרף לדבר שממנו עצמו צומח. כולו מלא עתיד. זה

כוחו של עפר. (קהלת ג כ) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר . כל ׳יש׳, כל דבר שצומח וגדל בעולם, בחז"ל (ב"ר יב יא) כתוב: אפילו גלגל חמה. זה הכח שניתן בעולם להצמיח ולגדל, ולהוציא אל הפועל את כל המציאות כולה. לקחת אפר, היינו דבר שכבר היה בפועל, נשחק והגיע לסוף דרכו, סוף כל הסופים, הדבר הזה מיצה את כל קיומו וכל מה שאפשר

לעשות איתו כבר נעשה, וכעת הוא הפך להיות אפר. דבר כזה הוא כולו עבר. כולו מוות. אבל וְלָקְחוּ לַטָּמֵא

מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת. זה דבר שהוא מעבר לדעתנו. הדעת באמת לא תופסת את זה. כאן הדעת נעצרת. אין

בידינו להבין בשום פנים ואופן, צורת חיים כזאת. כח חיים כזה שבוקע. דבר שנושא בתוכו את העבר. ׳קיום

שהיה׳ ומשום כך הוא נושא בתוכו ׳קיום לעד׳. אין קיום שהיה. דבר כזה לא קיים. אם דבר כזה היה ואיננו, כלומר

הוא לא היה מעולם. אילו הוא היה - הוא נמצא. הוא ישנו ויהיה.

פר''ה מנצפ''ך ה'

מעניין לעניין באותו עניין, עוד דבר לימדו אותנו רבותינו. ישנם חמש אותיות בלשון הקודש, שהם סותמות

תיבה. כשרוצים לומר מילה והמילה מסתיימת באחת מהאותיות האלה, הן מבטאות את הסוף ואי אפשר לומר

הלאה. אלו הן האותיות הסופיות שמתכוונות לומר: עד כאן ויותר לא. אלו האותיות שנקרא בלשון חז״ל מנצפ״ך.

או לפי הסדר כמנפ״ץ. שערכן המספרי: 'פר' (280) מאתיים ושמונים. גם את זה גילו לנו רבותינו, שזה המכוון

במילה ' פר-ה '. דהיינו הערך המספרי של אותם אותיות סופיות, והיותן חמש - זה המרכיב של המילה ' פרה '.

ומה יש לנו ללמוד מזה? הבנה מלאה לא יתכן שיהיה לנו בזה, אבל רק נגיעה באפס קצה של הדברים, כדי

שהדברים לא יהיו זרים לגמרי. מה הדבר הזה מתכון לומר לנו?

לנו מתכוונים פה לומר שהפרשה הזאת שנקראת ׳פרה׳, מתכוונת לתקן במקום שנראית לעין סתימה ושהדבר

הגיע לסוף ואין אפשרות המשך הלאה, כאן באה המצוה הזאת שנקראת ' פר- ה'. ננסה להבין היטב.

כל סוף אמיתי, הוא סוף שכולל הכל. כל סוף קטוע - הוא מוות. זאת אומרת כל תפיסה של סוף - במסגרות

שאנחנו תופסים - התפיסה הזאת היא תפיסה של מות. אבל תפיסת סוף של אמת, עניינה תמיד סוף נעוץ

בהתחלה. לעולם זה הכלל: אין סוף שהוא סוף, הסוף תמיד חייב להיות נעוץ בפתיחה של התחלה חדשה. הדבר

הגיע לסוף דרכו זו, ועניינו שהוא עובר ממערכת זו למערכת אחרת. מכאן הוא הגיע למהלך חדש. כל סוף אחר,

הוא סוף שצריכים לעקור ממנו. משום ששייך למערכת ה רע ולמוות וכל תולדותיו.

כאן באה המצוה הזאת. 'זאת חקת התורה'. זאת מצוה שהיא עוברת ובוקעת דברים שנראים כסוף. לוקחים את

אותו ׳אפר׳ שבמערכת שלנו הוא ממש סוף, ועושים ממנו ׳עפר׳, שזו פתיחה והתחלה חדשה. זה נקרא לקחת

סוף של דרך קודמת, ולעשות את זה לעפר שממנו יצמח דבר חדש לגמרי. ננסה להבין עוד כמה מילים.

'חיים' חיבור של 'חוקה'

פירוש המושג ׳חיים׳ עניינו קשר וחיבור נשמה וגוף, חיבור עליונים ותחתונים חיבור פנים וחיצון. זה נקרא ׳חיים׳.

כאשר פנים - כלומר נשמה, מתחבר לחיצון - כלומר גוף, זה נקרא יצור חי. כך זה בכל אופן שהוא, בין בבעלי

חיים, בבני אדם, לעולם חיבור של נשמה וגוף זה פירוש חיים. יציאת נשמה פירושה מות. אבל איך צורת החיבור.

איך דבר מתחבר לדבר?

ישנם כמה סוגי חיבור. יש דבר מתחבר לדבר באופן שכאילו דבר זה קיים לעצמו וזה קיים לעצמו והם מתחברים

זה לזה. שתי מציאויות נפרדות שנדבקות זו לזו. זו צורה אחת של חיבור. וישנה צורת נוספת של חיבור, צורת

אמת של חיבור. לדוגמא: כאשר רוצים לחבר תוכן של דברים, רוצים ליצור ספר שצריך לשאת בתוכו את אותם

דברים שצריכים להיות נאמרים בו, אז לוקחים דיו וכותבים שחור על גבי לבן וכך הספר כתוב. הספר הוא הלבן

והדיו שנכתבה עליו הוא השחור. כדרך שזה נכתב - כך זה גם יכול להימחק ואז הספר קיים לעצמו והדיו אם

אפשר להחזיר אותו לשימוש, ואם לא הוא הופך להיות ׳אבק׳. ׳אפר׳.

אבל ישנה צורה שנקראת ׳חקיקה׳. ׳חרות׳. הדברים האלה נחקקו על אותו ספר בצורה כזאת, שאי אפשר בשום

אופן להבדיל בין הספר ובין הדברים. הם הפכו להיות דבר אחד. זו צורת חיבור. אמנם לכתחילה הם היו שתי

מציאויות: הדברים היו דברים, מערכת פנימית גבוהה יותר והדבר היה גוף בפני עצמו. אבל אחרי שאותן דברים

נחקקו באותו סלע, הדברים התחברו לאותה אבן בחיבור כזה שהוא לא בר פרידה. להפריד ביניהם אי אפשר.

אפשר לשבור את האבן, אבל אי אפשר להפריד בין הדברים. לא ניתן להחזיר אותם למציאות של קודם.

כשכתוב בתורה 'זאת חקת התורה', כבר הקשו המפרשים למה לא כתוב 'זאת חקת הפרה', כמו שכתוב: 'זאת

חקת הפסח'. אלא יש כאן משהו שלא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כל התורה כולה יצא. מה שהוא

מלמד על כל התורה, זה כמו שכתוב 'זאת חקת התורה'. כלשון חז״ל 'חקה - חקקתי'. 'זאת חקת התורה'. כאן

בפרשה הזאת מה שמתגלה, זה אותו כח שנקרא 'חקה', שהדברים והדבר שעליו הם נחקקו - לא ניתנים לפירוק.

כאשר הדברים קיימים - גם מי שנושא אותם קיים. הוא לא נושא אותם כמציאות בפני עצמו, אלא כדבר חקוק,

שנושא בגופו את חיותם של הדברים עצמם.

אין בין הדברים ובין הדבר הנושא אותם ולא כלום. זה פירוש המילים: 'זאת חקת התורה'. כדרך שאנו מבינים

שקיומם של הדברים עצמם לא מוגבל במקום, אלא יש להם חיות לעד, 'זאת חקת התורה' אומרת שגם נושא

הדברים חי - גם אחרי שהוא נראה כמת. 'זאת חקת התורה'.

התפיסה הזאת היא מאד רחוקה מאתנו. פה בעולם הזה, זה רחוק מאתנו מרחק רב. אנחנו נמצאים בעולם של

׳אבק׳. בעולם של ׳שחיקה׳. עולם שהקיום שלו נשחק והולך, נשחק והולך, הכל נשרף, הכל הופך לאפר. הקיום

ההווה הולך ומתאפס. הולך והופך לעבר. זאת צורת הקיום שאנו חיים בה. כך אנו תופסים. בקיום כזה אנו לא

יכולים לתפוס 'חקת התורה '. זה דבר שהוא מעבר לנו, אבל אנו חייבים לדעת שאותה 'תורת חיים' שניתנה לנו,

'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו', 'חיי עולם נטע בתוכנו' - זה דבר שלעולם לא יכול ללכת

לאיבוד.

כל חיים של מקבלי תורה, של אלו שניתנה להם תורת אמת, וש'חיי עולם נטע בתוכנו', כל ׳משהו׳ מ אותם חיי ם

הם חיי עולם. החידוש הנורא של פרשת פרה שגם אותם חלקים שנשחקו במאבק, ושהפכו להיות אפר, גם הם

יצמיחו. זה דבר שהוא מעבר להשגתנו. אפר יצמיח! אותו אבק יעשה פירות!

כאן סוד המחיצה שהתחלנו בה.

'ויאבק איש עמו עד עלות השחר'. והאבק עלה עד כסא הכבוד. פירוש יש לו שתי משמעויות. יש פירוש אחד

שלנו של בני יעקב. ויש פרוש אחד של אותו איש. ׳אבק שעולה עד כסא הכבוד׳ מהבחינה הפשוטה זה נקרא

אבק שמסתיר את כסא הכבוד. אבק שמכסה את העיניים. הוא מגיע עד למקום שאפשר להגיע. עד שם הוא

מסמא ומעוור את העיניים.

אבל לא רק אותו איש העלה את האבק עד כסא הכבוד. 'ויאבק איש עמו עד עלות השחר' . הם שניהם העלו

אבק ברגליהם עד כסא הכבוד. כך כתוב בגמרא. אותו מאבק נורא שכולנו נמצאים בו ייגמר רק עם עלות השחר,

אבל עד עלות השחר המאבק נמשך והאבק פורח ומכסה את העיניים. חלקו של יעקב באותו ׳אבק׳, שזה שכל

ה׳אבק׳ הזה כולו מצטרף לניצחון. כל האבק הזה כולו יגיע עד כסא הכבוד.

כלומר: צורת הקיום שאנו קיימים בה, זו צורת קיום שכולה שחיקה. כולה מוות. האדם נולד לתוך מערכת

שנשחקת והולכת ונמשכת עד שהוא נשחק כולו, עד לרגע של השחיקה האחרונה. עד לרגע שכולו הופך להיות

עבר. כך הם פני הדברים פה, מבחינתו של אותו איש שנאבק עד עלות השחר. אותו איש שפגע ביעקב. אבל

מהבחינה האמתית, ומהצד המואר של הדברים, 'יתמו חטאים מן הארץ'. אחרי כל האבק כולו, אחרי כל הק״ג

מזמורים שאמר דוד בספר תהלים, אפשר לומר: 'יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם '.

זה עניינה של מחיצה. מחיצה חוצצת, לא נותנת לראות ולא מאפשרת מגע בין צד זה לצד זה של המחיצה. (מדרש

קהלת א ג): מחצתי ואני ארפא , מחיצתי אני ארפא. אותה מחיצה שחוצצת בין עליונים ותחתונים, שהעליונים

קיימים והתחתונים מתים, אותה מחיצה אני ארפא. העליונים חיים לעולם והתחתונים הולכים ונשחקים, הולכים

ומתים. המחיצה הזאת שורשה באותה הסתרה, באותה סמיות עיניים שתופסת את השחיקה - כשחיקה. כמוות.

באופן שלאמיתו של דבר, המחיצה עצמה היא החולי. המצב הבריא: מחצתי ואני ארפא . אחרי שהמחיצה עצמה

תתרפא, יתברר שהמחיצה עצמה מגלה ולא מסתירה. הוא נותנת ולא חוצצת. היא מקשרת ולא מפרידה.

מחיצה זה משורש 'חצה'. השורש 'חצה' מצטרף לאותו מספר (103). כאן נמצאת המחיצה. המחיצה נמצאת רק

לכאורה. המחיצה נמצאת רק כדי שיעברו דרכה. אבל כאשר יתגלה הביטול של אותה מחיצה, אין הפירוש

שהמחיצה תיהרס, ויתגלו דברים אחרים. יתגלה שהמחיצה בעצמה היתה הקשר. באותו זמן שיתגלה כח

הצמיחה של האבק עצמו, יתגלה למפרע שאותה שחיקה אין עניינה שחיקה. אלא ההיפך בדיוק. אותה שחיקה

היא יצירת עפר חדש להצמיח דברים שמעולם עוד לא צמחו, שלולא השחיקה הם לא היו יכולים לצמוח. זה

הסוד לפי ערכנו של הפרשה הזאת.

כל מי שלא מתרומם בתפיסה של חיים באמת, כל מי שאין לו מושג מה פירוש ׳אין סוף׳, מה פירוש 'חיי עולם

נטע בתוכנו', מה פירוש ׳חיים׳ בכלל, כל מי שאין לו מושג - מטמא במגע. מטמא באהל. 'יתפרדו כל פועלי און'.

אבל לכל מי שרוצה לשייך את עצמו לטהרה, ולעבור את זה, לזה מתגלה לנו פרשת ' זאת חקת התורה ' .

נכתב על ידי אריאל סיסרו עפ"י שיעור הגרמ"ש זצ"ל תשמ"ז