בילדותי הייתי מרבה לשחק עם חברי הטוב, נכד של הרב יעקב עדס זצ״ל, ראש ישיבת פורת יוסף, אב״ד ירושלים וחבר מועצת הרבנות הראשית. היה זה כבר שנים רבות אחרי פטירתו, ואלמנתו, הרבנית אסתר חיה, גרה לעת זקנותה בבית בתה. הרבנית היתה בתו של הרב עזרא הררי רפול, שהיה מחכמי ארם צובא ואחר כך מחכמי ירושלים, דיין, מקובל, מייסד ישיבות בעיר ודואג לצרכיהן. חברי ואני נהגנו ללמוד לימוד קצר בהלכה לפני המשחק, והיא הייתה מבקשת תמיד שאת הלימוד נלמד לידה. היא היתה זקנה מופלגת, שוכבת במיטתה, ומתמלאת שמחה כל אימת שנשמע קול של תורה. איזה חינוך לאהבת תורה! על הקיר מולה היתה תלויה תדיר תמונתו המרשימה של בעלה הגדול, ולזיכרוני, זו היתה התמונה היחידה שם. ואכן, היא זכתה שנכד זה, ועוד צאצאים רבים שלה, יגדלו בתורה וישמשו כמרביצי תורה.
פעם אמר ה״חזון-איש״ שאהבת תורה ואהבת המקצוע ״ראש ישיבה״, אינן אותו הדבר… לענ״ד, בזה הצליח יותר החינוך הספרדי, ולכן גם רבים מעוזבי דרך אבותיהם שבו אליה. סיפר לי ר׳ סימן קלימיאן, איש חב״ד בפסגת זאב, שבילדותו היה גר בסביבתם של רבי סלמן אליהו, רבי סלמן מוצפי, רבי יעקב עדס ועוד. כילדים הם היו משחקים ׳סטנגה׳ ברחובות של שכונת כרם אברהם-זיכרון משה, וכשהיה אחד הרבנים עובר ברחוב היו מיד מפסיקים את המשחק ורצים לנשק את ידו. לימים, כשחזר ללימוד תורה ולשמירת מצוותיה, בהשפעת הרבי מלובביץ׳, הרגיש שאווירת הילדות הזאת, כשתלמידי חכמים כאלה הם דמויותיה, היא זו שפתחה את לבו לתורה.
בדומה לזה סיפר לי אליהו ברין, שבילדותו התגורר בשכונת הבוכרים, ופעם, כשהיה ילד כבן 7, שיחק עם אחיו ברחוב, והלך שם הרב גרג׳י (מולא אשר, רבם של עולי אפגניסטן), ומאחוריו הלך הרב עובדיה יוסף. אביו של אליהו ניגש אליו ואל אחיו, ואמר להם לרוץ מיד אל הרבנים ולנשק את ידיהם. באותו זמן כבר עניינו אותם דברים אחרים, כמו משחקי הכדורגל של בית״ר ירושלים בשבתות, אבל כיבוד הורים היה קודש קדשים, והם ניגשו לנשק את ידי הרבנים. הרב עובדיה הבין היטב שהם נשלחו במצות אביהם ושאין זו יוזמה שלהם, וביקש שיבואו עמו כעת לביתו. הוא הזמין גם את אביהם וגם את הרב גרג׳י. כארבע שעות ישבו כולם בביתו. אמם כבר דאגה להם, לא ידעה לאן נעלמו, ובינתיים הרבנית מרגלית כיבדה אותם במאפים וסיפרה להם סיפורים. בבית הקטן הזה הם חוו חוויות שנותרו בליבם כל השנים. הרב עובדיה הזמין אותם לבוא אליו שוב ושוב – ״היה כיף לכם אצלי, לא כך?״ בבוא היום, דרכו של אליהו חזרה לקיום מצוות היתה קלה וטבעית, בהיותה ספוגה ברגשות חמים. הוא זוכה לראות בן וחתן תלמידי חכמים, ואת יתר צאצאיו הולכים וגדלים בתורה.
לקראת שבת שירה מספר לי אליהו, שהוא זוכר גם את אהבת השירה של הרב עובדיה יוסף. היה בחצרם ספר ששמו אברהם יצחקי, והרב עובדיה נהג להסתפר אצלו בשעות הערב. הספר היה מיטיב נגן, והרב עובדיה היה יושב שם אתו ועם החברים, ו במשך שעות ארוכות הם היו מתענגים לשיר ולנגן את המוסיקה של גדולי המלחינים הערביים והזמרים המצריים. לדבריו, בשנות שכנותם בשכונת הבוכרים, היה עיקר לימודו האישי של הרב עובדיה יוסף ברוב שעות הלילה, והעיסוק עם האנשים וקירוב הלבבות היה בימים.
כמה סיפורים על ה״סטטוט קוו״
סיפרה לי אסתר שקלנובסקי: ׳בשלב מסוים גרנו ברחוב מקווה ישראל בתל אביב, משפחה של חסידי גור. רבים מהשכנים לא היו דתיים, והייתה לנו שכנות טובה עם כולם. אבא אמר לנו לא לאכול אצל השכנים אוכל מבושל, וכך הסביר: ״אנחנו לא יודעים מה קורה אצלם. יש כאלה שעברו את השואה ולא כל כך יודעים את ההלכות, לא זוכרים להפריד בין בשר וחלב, ועוד כמה דינים…״. בתי הכנסת היו מלאים תמיד, ומכל סוגי היהודים. גם השכנים באו לבית הכנסת בכל חג, או לקריאת מגילה בפורים, למשל, והתלבשו שם בצניעות כדי לכבד את המקום.
רבים מהחסידים התגייסו אז לצבא, ובכללם גם בוגרי ישיבות גור. אני זוכרת שבשבת הם הלכו עם הקפוטה, עם כובע או שטריימל, ובימות החול קשרו את הפאות מתחת לכיפה, ולבשו מדי צה״ל.
בפעילות ב״אהל שם״, מיסודו של ביאליק עבור הציבור הכללי, הקפידו שבשבת לא תהיה הגברה, ובילדותי כבר היה שעון שבת עבור תאורת החשמל. אמי מאד אהבה חזנות, והייתה לוקחת אותי לתפילות ולקונצרטים שהתקיימו שם.
כשגרנו ברחוב דיזנגוף, אני זוכרת איש מבוגר שתפקידו היה לנסוע לאט בכל יום שישי לקראת שבת, לאורך הרחוב, עם חצוצרה קטנה, כדי להודיע שהשבת נכנסת עכשיו׳.
דומני שהיה זה פנחס שיינמן, שהיה ח״כ מטעם המפד״ל ויו״ר המועצה הדתית בת״א, שסיפר לי איך הוא נסע לפני הרבה שנים עם הרב הראשי החדש לתל-אביב ברחובות העיר במכונית פתוחה, אחרי הכתרתו, כדי שאנשי תל-אביב הרבים שגדשו את צדי הדרכים, יוכלו לקבלו בכבוד, ולברך את רבם החדש.
השבוע נכנסתי לקניון בכיכר דיזנגוף, ושמחתי שהשומר שבדק את תיקי התעניין בשאלה באיזו סוגיה במסכת סנהדרין נמצאים כעת בדף היומי. הרהור עבר בדמיוני, שאולי עיריית תל-אביב תחליט יום אחד לחדש את מנהג האיש עם החצוצרה בדיזנגוף, לקבלת השבת…
ר' מאיר דורפמן
