סיפור אישי מחזק כתב לי לאחרונה הראשל״צ הגאון הרב שלמה עמאר, וזו לשונו: ״מעשה היה לי בשנים הראשונות לעבודתי כדיין, שאני הייתי עובד בביה״ד טבריה יומיים, ושלשה ימים בבאר שבע. ובטבריה אב ביה״ד היה הגאון רבי אברהם דוב אוירבאך זצ״ל בנו של גאון ישראל הגרשז״א זצ״ל, ובאחד הימים ישבתי בלשכה עם זוג שהגיעו מאחד הקיבוצים שבסביבה, שהם רחוקים משמירת מצוות, והייתי מדבר עמם על מעלת השלום, ושלא ראיתי שום סיבה ממה שדיברו אשר תצדיק גירושין, ובחדא מחתא הזכרתי שיש דיני טהרה, ושאלו מה זה, והתחלתי לבאר ולהסביר מהמעלות שנותנת טהרה וכו׳. ועבר שם הגרא״ד אורבך זצ״ל, והבין שאני מדבר עמם על שלום בית, ולא היה מרוצה מזה. ואח״כ אמר לי מה אתה מאבד זמנך על שלום בהני אינשי שימשיכו לחיות באיסור נדה. ונומיתי (=השבתי) לו, שכשם שאני מדבר במעלת השלום כן אני מדבר על הטהרה. והיה נראה בעיניו שזה לא רציני. ואני המשכתי לדבר עמם עוד בפגישות נוספות, ואז שאלה האשה איך תלמד ענייני טהרה, ופניתי למזכיר ביה״ד הרב שלמה דידי שליט״א שיתן לי שם של רבנית מתאימה לבת קיבוץ, והרב שמע ושאלני מה זה יתן, ואמרתי לו שהאשה ביקשה. ואחר איזה חודשים הופיעו בני הזוג בביה״ד בענין אחר, וכשפתחתי התיק נזכרתי במה ששוחחתי עמם אז, ושאלתי אם היה לה קשר עם אותה רבנית, ואמרה מה זאת אומרת, כבר לימדה אותי כברת דרך, וכבר הייתי במקוה שלש פעמים, ואיני מוותרת על דרך זו בשום פנים, והוסיפה שחייהם השתנו לטובה. ואב״ד טען שזו סיעתא דשמיא, ואמרתי שגם במקרים אחרים שנשתדל בדבר באמת, יתקיימו בנו דברי חז״ל הבא ליטהר מסייעין אותו״.
מחאה של תלמיד חכם
סיפרה לי גב׳ מרים רענן: ׳בכל חג סוכות, במשך שבע שנים, מאז פטירת אשתו, היה ראש ישיבת מיר רבי אליעזר יוד׳ל פינקל מגיע לנפוש בבית ההארחה של הורי בשכונת תלפיות בירושלים. אני זוכרת איך הוא היה נותן לנו, הילדים, מטבעות כסף. לא שהיינו זקוקים לכך, אבל הוא היה שמח לתת, הוא אהב לתת. [לי זה הזכיר את המטבע שמספרים שהוא היה נותן לכל בחור ישיבה שהגיע להציע לפניו חידוש מקורי. מסיפוריו של הגאון ר׳ שלמה פישר, שהשבוע מלאו שלוש שנים לפטירתו, עולה שהוא זכה בהרבה חצאי גרוש כאלה…מ.ד.].
הגיעו למלון אנשים מכל גווני הציבור. אני זוכרת שפעם הוא ישב בסוכת המלון, ולא רחוק ממנו בסוכה ישבו שתי בחורות ועישנו. זה היה מאד לא מקובל, בוודאי בימים ההם, ואנשים שם אמרו: ׳איזו עזות פנים! בחורות מעשנות? ועוד ליד הרב פינקל?׳ הרב פינקל שמע והגיב: ׳אינני מבין מה אתם רוצים מהן, האם שבת היום??׳…׳
מיהו לוחם?
היה פעם אירוע בטחוני בגבול עזה, שהקפיץ לוחמים מבסיסם במהלך השבת. הרב אל״מ אבי רונצקי, שהיה אז הרב הראשי לצה״ל ושהה בבסיס, הצטרף לנסיעתם בשבת. כידוע, הוא היה לוחם ומפקד חי״ר הרבה לפני שנכנס לתפקידו כרב. אחרי השבת נמתחה עליו בקורת בציבור, מה היה ההיתר שלו כרב להצטרף ללוחמים, והוא הסביר את הדברים לשיטתו. היו סברות ודיונים רבים בנושא בבתי המדרש, ולצערנו גם בעיתונות. סיפרו לי אנשי ישיבת שדרות, שמו״ר הגרז״ן גולדברג זצ״ל, הגיע באותה תקופה לישיבת שדרות למסור שיעור. אחרי השיעור שאלו אותו לדעתו על הסיפור עם הרב רונצקי, והוא שאל: ״הוא היה עם נשק?״ אמרו לו שכן. ואז הוא אמר: ״אז מה השאלה? הרי הוא נוסע בהיתר גמור של פיקוח נפש, לא פחות מכל אחד מהלוחמים״. כל נושא נשק הוא חלק מהכוח הלוחם. אין כאן עדות להלכה למעשה, שהרי לא שמעתי את הדברים המדויקים מפי הגרז״ן עצמו, אבל מתשובות דומות אחרות שלו, ברור לי שזו תשובה אופיינית לדרכי הפסיקה שלו ושל חמיו הגרש״ז אויערבך זצ״ל. יהיו הדברים לכבודו ולזכרו של קצין החי״ר והמודיעין רס״ן במיל׳ ז׳אבו ארליך הי״ד שנפל בקרב בלבנון, וד״ל.
גדולה הצלת נפשות
בתום מלחמת צוק איתן, נסעתי חזרה עם לוחמים סדירים של גבעתי (אנחנו המילואימניקים לא היינו בעזה אלא רק במעטפת הרחוקה), והקשבתי לכמה מחוויותיהם. הם סיפרו לי כך, בקיץ תשע״ד: ׳לגבעתי היו מעט מאד הרוגים במלחמה ביחס לחטיבות אחרות. מדוע? מפקד החטיבה עופר וינטר העביר הוראה חד משמעית, שאין לסכן שום חייל שלנו בכניסה לבית בעזה מבלי שהורידו על הבית כמות אש מספיקה לפני כן, ושאסור להעדיף הצלת חיי אזרחי אויב על פני חיי חיילינו. לא בכל חטיבה הייתה הוראה והקפדה על כך, אבל אצלנו כן. לפני הפסקת האש הראשונה, ביקש המח״ט שוב ושוב אישור להפציץ בית חשוד, ומהיעוץ המשפטי לא אישרו לו. לבסוף, ממנהרה מתחת לבית הזה יצאו המחבלים שהרגו את בניה שראל ואילן גדעוני הי״ד, וחטפו את הדר גולדין הי״ד, אחרי שנכנסה הפסקת האש לתוקפה׳. אינני יודע אם הדברים מדויקים, ועד כמה חייל פשוט יודע פרטים מערכתיים, אבל הציטוט של מה שנחרט בזיכרון ובתודעת חייליו אז – מדויק. נראה שמסר זה נקלט אצלם לא פחות מאשר ה״בעזרת א-לוהי מערכות ישראל״ המפורסם, שנכתב בראש אותה פקודת יום… ■
ר' מאיר דורפמן
