כתב במנחת חינוך (מצוה תר''ג), דאפשר דאף כשיבוא משיח שיכרת עמלק מכל וכל ולא
יהיה להם זכר, מ''מ נתחייב במצות עשה לזכור ולא לשכוח עיי''ש. ולענ''ד נראה דכיון
דמצוה איכא למחות זכרו של עמלק ולמחקו מן העולם, א''כ אדרבה עדיף טפי שלא
להזכירו, דעי''ז ממילא אבד זכרו, וכמו שנאבד זכרם של הרבה עמים קדומים שאין זכר
למו. והא דנתחייבנו לזכור בזמן הזה, ולא אמרינן דמוטב שלא להזכירו וממילא ייאבד זכרו,
דזה אינו, דעמלק הוא יצר הרע והוא קיים גם בזמן הזה ואם לא יזכרהו לא יוכל להשמר
מלפניו, ולכן נצטוינו לזכרו כדי שלא ישכח שהיצר אורב עליו תמיד להכשילו ח''ו, אבל
לעתיד לבוא שיהרג היצה''ר וכאמרם בש''ס סוכה (נב.) ולא יהיה עמלק, ממילא אין צורך
לזכרו, ומוטב להשכיחו לגמרי.
ובזה יתפרש הפייט ''ומח שמו וזכרו, ונמח זכורו מלהזכירו בזכרון קדוש'', ור''ל דאנו
מבקשים שיהא נמח שמו וגם זכרו עד שלא נצטרך להזכירו מצד מצוה, והיינו ונמח זכורו
מלהזכירו בזכרון קדוש, שלא נצטרך להזכירו בזכרון קדוש דהיינו זכרון של מצוה.
וזה שאמר (תצא כ''ה י''ט) והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב, ר''ל לעתיד לבוא
כאשר ייפסק היצר הרע, אז תמחה את זכר עמלק, שגם הזכר יימחה שלא תצטרך לזכרו.
הגרנ"ג זצ"ל
