יקרתך הגיעני, וע"ד שהעירות במה ששאלוני דאמאי אין
מברכין על מצוות קריאת פרשת זכור, ואמרתי לתרץ עפ"י
תשו' הרשב"א (ח"א סי' ח"י) שאין מברכין על מיתת ב"ד, לפי
שהשי"ת חס על בריותיו ואינו חפץ במיתתן של רשעים,
ואין אומרים ברכה על הפורענות עכ"ד הרשב"א, ומהאי
טעמא אין מברכין על זכירת מחיית עמלק שאין מברכין על
הפורענות. ושו"ר שכ"כ במהר"ם שיק (או"ח סי' של"ו). ואתה
בני הבאת מס' כף החיים (או"ח סי' תרפ"ה סקכ"ט) דאין מברכין
על קריאת זכור משום שאין מברכין על ההשחתה וכאמרם
מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, וכתבת די"ל
דדוקא שירה אין אומרים שהיא דרך שמחה, אבל ברכת
המצוות י"ל דמברך.
א) ובאמת י"ל דאין ראיה לנ"ד מהרשב"א, דבמיתת
ב"ד ודאי י"ל דהשי"ת חס על בריותיו ואינו חפץ במיתת
הרשעים, שהרי אין הכרח שיהיו רשעים החייבים מיתה,
ואם אירע שיש רשעים כאלו, ודאי שאין זה לרצון השי"ת,
וע"כ אין מברכין דהלואי שלא יהיו. אבל במחיית עמלק כיון
שכבר נצטוינו לדורות על המחייה ועל הזכירה, ולא יתכן
שתתבטל מצוה זו, לא שייך בזה לומר כי אין הקדוש ברוך
הוא חפץ במיתתן, דודאי שכך הוא חפץ ה' שיומתו, ולא
שייך בזה לומר דהלואי שלא היו, כיון שכבר נגזרה דינם
להמחות, והו"ל ככל שאר המצוות ההכרחיות שמברכין
עליהן. ויש להמתיק יותר, לפמש"כ בנו"ב (קמא או"ח סי' ל"ה)
הטעם דאין תשובה מועלת להפטר ממיתת ב"ד, דאל"כ
בטלו עונשי התורה, שכל החייב עונש יאמר שהוא שב,
וכיון שהקב"ה רצה ליתן עונשי ב"ד כדי שייתיראו לעבור,
לכן נחוץ שלא תועיל התשובה להציל עצמו עיין שם.
ובאמת הרי המומתין מתוודין (סנהדרין מג ב), ומכל מקום
אין תשובתו מועלת להנצל ממיתת ב"ד. ומעתה זה שב"ד
ממיתין אותו יתכן שנעשה צדיק גמור שהרי שב בתשובה
- ועיין אור זרוע (ח"א סי' קי"ב) דרשע מיד כשהרהר בתשובה
נעשה צדיק גמור. ועיין תשו' שתי הלחם (סי' ל"א) ודובב
מישרים (ח"א סי' כ"ב) - והנה ודאי שאין הקדוש ברוך הוא
חפץ במיתת נדון זה שכבר נעשה צדיק גמור, אלא שמ"מ
כך גזרה חכמתו דאעפ"כ יומת וכנ"ל. ומשו"ה בדין הוא
שאין לברך על מיתת ב"ד לפי שהקב"ה חס על בריותיו,
ומכש"כ שהוא חס על זה ששב בתשובה. אבל במצוות
מחיית עמלק דליכא שום גוונא שלא יתחייב למחות זרעו,
ומלחמה לה' בעמלק מדור דור, ודאי שיש מקום לברך.
ב) ועיין מגילה (כא ב) שמברך אחרי המגילה, הרב את ריבנו
וכו' והנוקם את נקמתנו וכו' והמשלם גמול לכל אויבי
נפשינו בא"י הנפרע לישראל מכל צריהם. הרי שמברכין
על תשלום גמול לאויבי ישראל. ומזה מוכח ג"כ דרק שירה
אין לומר על מפלת הרשעים, אבל ברכת הודיה שפיר יתכן
לומר וכמו כן ברכת המצוות דזכור. ועיין סנהדרין (לט ב) ומי
חדי קוב"ה במפלתן של רשעים וכו' דאמר רשב"נ בקשו
מלאכי השרת לומר שירה אמר להן הקדוש ברוך הוא
מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרין שירה. ובמהרש"א
שם כתב, דדוקא באותו ז' של פסח שנטבעו אין אומרים
שירה, אבל אח"כ בכל שנה שפיר אומרים שירה עיין שם.
וא"כ ודאי דשייך לברך על זכרון מחיית עמלק שאינו בשעת
המחייה. וזה סייעתא גם להסברא שכתבת דבקריאת זכור
כיון דליכא פורענות בפועל שפיר היה ראוי לברך.
ג) אולם נלענ"ד הטעם שאין מברכין על קריאת זכור, דעיקר
הטעם שתקנו לברך על המצוות הוא כדי שיתעורר
לעשותה לשם מצוה - ועיין ריטב"א פסחים (ז א) ובחי'
חת"ס שם בשם כוזרי - דאף למ"ד מצוות אין צריכות כונה,
צריך לכוין לשם מצוה משום לעבדו בכל לבבכם וכמש"כ
בס' אמרי בינה (או"ח סי' י"ד), אלא שאם לא כיוון יצא.
ואמרו (נדרים סב ב) עשה דברים לשם פעלם. וכל זה שייך
היכי שאין במעשה המצוה דבר שיזכירו לכוין לשם מצוה,
וכגון שמניח תפילין דבמעשה ההנחה אין הכרח שיעוררו
לכוין לשם מצוה דאפשר שיניח כמצוות אנשים מלומדה,
אבל כשקורא פרשת זכור הרי בפרשה זו עצמה כתובה
דאיכא מצוה לזכור את מעשה עמלק, דהא כתיב בה זכור
וגו', ונמצא שאמירת הפרשה מועלת כאמירת הברכה,
וקריאת הפרשה עצמה מעוררהו לדעת שיש במעשה זה
מצוה. ויתכן דזהו הטעם שאין מברכין ברכת המצוות על
קריאת שמע - עיין ב"י (או"ח סי' ס') - משום דבקריאת
פרשת שמע עצמה איכא הזכרה שיש מצוה בקריאתה,
דכתיב בה ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך. והא דמברכין
על הלל, משום דבמזמורי ההלל לא נזכר שיש חיוב ומצוה
לומר הלל. והא דמברכין על קריאת המגילה, דאע"ג דלמדו
חיובה מדכתיב והימים האלה נזכרים והיינו קריאת מגילה
וכרש"י (אסתר ט' כ"ח) - ועיין ש"ס מגילה (יז א) ושם (יח א)
ושם (כ א) - מ"מ אין הכרח מפשטות הכתובים שיהא חיוב
לקרות כל המגילה ככתבה עם כל הלכותיה, ואפשר דסגי
בזכירת עיקר הדברים גרידא, וע"כ מברכין על מקרא מגילה
להודיענו דאיכא מצוה בקריאת המגילה בשלימותה. אבל
בקריאת פרשת זכור הרי מפורש בפרשה חיוב הזכירה,
וזוהי עיקר המצוה מדאורייתא לזכור בפה, והקריאה בצבור
הוא תקון רבנן, עיין מנ"ח (תר"ג) ומ"ב (סי' תרפ"ה), קריאתה
זו ברכתה.
הגרנ"ג זצוק"ל
