The foundational axiom of Jewish thought is the absolute simplicity and unity of the Godhead. The Shema Yisrael serves as the ontological declaration of this unity: a perfect monism that stands in stark opposition to the Trinitarian doctrine of Christianity or the polytheistic pluralism of paganism. However, a phenomenological analysis of the various attributes and descriptors ascribed to God throughout Jewish history reveals a profound heterogeneity.
When we contrast the anthropomorphic, "zealous" י-ה-ו-ה of the Pentateuch with the Unmoved Mover of Aristotelian-Maimonidean rationalism, the Or Ein Sof (Infinite Light) of Lurianic Kabbalah, and the immanent, paternal "Tatte" of Bratslav Hasidism, we are confronted with a tension. Are these disparate conceptualizations pointing toward a singular essence? To resolve this, we must posit that while the Divine Essence is One, its manifestations—and the human reception thereof—are mediated through different epistemological frameworks.
Historically and philosophically, we can categorize the human approach to the Divine into three primary modes: The Experiential, The Traditional, and The Rational.
I. The Experiential Mode: Primal Phenomenology
Religious experience constitutes the most archaic and immediate encounter with the Numinous. This mode is characterized by a direct, pre-conceptual engagement with the Divine, manifesting in what Rudolf Otto termed the mysterium tremendum et fascinans—the overwhelming paradox of fear and attraction before the "Wholly Other."
Contrary to the reductionist materialist critique—which posits that theism is merely a primitive "god of the gaps" utilized to explain natural phenomena—phenomenological study suggests that experience precedes explanation. Ancient man did not invent the Divine as a hypothesis for the storm; rather, he perceived a Divine presence immanent within the natural order. Whether one prioritizes the experience of "radical dread" (Otto) or the "quest for the Infinite Good" (as explored by Rabbi Joseph B. Soloveitchik), it is this raw encounter that provides the very category of "God" before it is filtered through language or dogma.
II. The Traditional Mode: Historical Theophany
In contrast to the subjective and universal nature of experience, the path of Tradition is rooted in specific, historical Theophany—the revelation of the Divine to chosen individuals or a collective body. In the Jewish context, this is anchored in the Tanakh, specifically the Sinaitic Covenant.
Tradition transforms the nebulous "God of the seekers" into a "God of History" who communicates specific volitions and legal imperatives (Mitzvot). This mode provides a normative framework that allows for collective worship and the continuity of the faith community. It offers an objective knowledge of the Divine Will that transcends the limitations of individual intuition, establishing a relationship based on covenantal obligation rather than mere existential feeling.
III. The Rational Mode: Systematic Theology
The third path, maturing significantly later in the historical development of religion, is the application of dialectic and formal logic to the Divine. First systematized by Hellenistic philosophers like Plato and Aristotle, this approach seeks to define the Divine through the intellect, often stripping away the anthropomorphisms of tradition and the emotionality of experience.
In medieval Jewish philosophy, Maimonides (Rambam) represents the pinnacle of this movement. By employing Apophatic Theology (Negative Theology), Maimonides argued that we can only describe what God is not, thereby preserving Divine transcendence from human projection. While this provides a rigorous defense against superstition, it risks creating a "God of the Philosophers" that is intellectually satisfying but existentially distant.
Dialectical Synthesis and Divergent Schools
The interplay between these three modes informs the current landscape of Jewish thought:
The Neo-Hasidic/Existentialist School: Prioritizes the Experiential, often viewing Halakhic rigor as secondary to the "vitality" of the soul's connection to the Infinite.
The Traditionalist/Fundamentalist School: Asserts the primacy of Tradition, rejecting rationalism as human hubris and experience as potential delusion. To them, the Divine as revealed in Scripture is the main referent.
The Rationalist School: Adheres to the Maimonidean legacy, filtering Tradition and Experience through the crucible of Reason, often reinterpreting Scripture to align with contemporary scientific or ethical axioms.
Conclusion: A Necessary Integration
A viable Jewish theology requires a synthesis of these three epistemological paths. Tradition serves as the authoritative map; however, without the "spark" of Religious Experience, that map remains a dry, academic exercise. Conversely, experience without the structure of Tradition lacks direction and communal validity.
Finally, Reason functions not as the foundation, but as the "regulatory mechanism"—the intellectual safeguard that prevents experience from devolving into hysteria and tradition from stagnating into fundamentalism. By balancing the subjective encounter, the historical revelation, and the logical inquiry, the religious subject can move toward a more holistic engagement with the Infinite.
הנה תרגום של המאמר לרמה אקדמית בעברית, תוך שימוש בטרמינולוגיה מעולם הפילוסופיה של הדת, הפנומנולוגיה והתאולוגיה המערבית.
האפיסטמולוגיה המשולשת של תפיסת האלוהות ביהדות
אקסיומת היסוד של המחשבה היהודית היא האחדות והפשטות המוחלטת של האל. קריאת "שמע ישראל" מהווה הצהרה אונטולוגית על אחדות זו: מוניזם מושלם הניצב בניגוד חריף לדוקטרינה השילושית הנוצרית או לריבוי הפוליתאיסטי הפגאני. עם זאת, ניתוח פנומנולוגי של התארים והתיאורים השונים שיוחסו לאל לאורך ההיסטוריה היהודית חושף הטרוגניות עמוקה.
כאשר אנו מעמתים את הוי"ה ה"קנא" והאנתרופומורפי של המקרא עם ה"מניע הבלתי מונע" של הרציונליזם האריסטוטלי-רמב"מיסטי, עם "אור אין סוף" של הקבלה הלוריאנית, ועם ה**"טאטע"** האימננטי והאבהי של חסידות ברסלב – אנו ניצבים בפני מתח מובנה. האם המשגות כה שונות אכן מתייחסות למהות סגולית אחת? כדי ליישב זאת, עלינו להניח כי אף שהמהות האלוהית היא אחת, הרי שהתגלויותיה – והקליטה האנושית שלהן – מתווכות דרך מסגרות אפיסטמולוגיות שונות.
מבחינה היסטורית ופילוסופית, ניתן לסווג את הגישה האנושית אל האלוהי לשלושה מודוסים מרכזיים: החווייתי, המסורתי והרציונלי.
א. המודוס החווייתי: פנומנולוגיה ראשונית
החוויה הדתית מהווה את המפגש הארכאי והבלתי-אמצעי ביותר עם ה"נומינוזי". מודוס זה מתאפיין במעורבות קדם-מושגית עם האלוהי, המתבטאת במה שרודולף אוטו כינה mysterium tremendum et fascinans – הפרדוקס המכריע של אימה ומשיכה אל מול ה"אחר המוחלט".
בניגוד לביקורת המטריאליסטית הרדוקציוניסטית – הטוענת כי התאיזם אינו אלא "אלוהי הפערים" פרימיטיבי המשמש להסבר תופעות טבע – מחקר פנומנולוגי מצביע על כך שהחוויה קודמת להסבר. האדם הקדמון לא המציא את האלוהות כהיפותזה לסערה; תחת זאת, הוא תפס נוכחות אלוהית כאימננטית בתוך הסדר הטבעי. בין אם מתקפים את חוויית ה"אימה הרדיקלית" (אוטו) ובין אם את ה"חיפוש אחר הטוב האינסופי" (כפי שחקר הרי"ד סולובייצ'יק ב"ובקשתם משם"), הרי שהמפגש הגולמי הזה הוא שמעניק את עצם הקטגוריה של "אלוהים" בטרם סוננה דרך שפה או דוגמה.
ב. המודוס המסורתי: תאופניה היסטורית
בניגוד לאופי הסובייקטיבי והאוניברסלי של החוויה, דרך המסורת מעוגנת בתאופניה (התגלות אלוהית) היסטורית וספציפית, שהוענקה ליחידי סגולה או לקולקטיב. בהקשר היהודי, דרך זו נטועה בתנ"ך, ובאופן סגולי בברית סיני.
המסורת מתמירה את ה"אלוהים של המחפשים" המעורפל ל"אלוהי ההיסטוריה", המקשר רצונות ספציפיים וציוויים נורמטיביים (מצוות). מודוס זה מעניק מסגרת חוקית המאפשרת עבודת אל קיבוצית ואת המשכיותה של הקהילה הדתית. הוא מציע ידע אובייקטיבי על הרצון האלוהי החורג ממגבלות האינטואיציה האישית, ומכונן מערכת יחסים המבוססת על מחויבות בריתית ולא על תחושה קיומית גרידא.
ג. המודוס הרציונלי: תאולוגיה שיטתית
הדרך השלישית, שהבשילה בשלב מאוחר משמעותית בהתפתחות ההיסטורית של הדת, היא יישום הדיאלקטיקה והלוגיקה הפורמלית על שאלת האלוהות. גישה זו, שנוסחה לראשונה על ידי פילוסופים הלניסטים כאפלטון ואריסטו, שואפת להגדיר את האלוהי באמצעות השכל, תוך ניכוש האנתרופומורפיזם של המסורת והרגשנות של החוויה.
בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, הרמב"ם מייצג את שיא המגמה הזו. באמצעות שימוש בתאולוגיה שלילית (Apophatic Theology), טען הרמב"ם כי ניתן לתאר רק את מה שהאל אינו, ובכך שימר את הטרנסצנדנטיות האלוהית מפני השלכה אנושית. בעוד שגישה זו מספקת הגנה אינטלקטואלית מפני אמונות טפלות, היא מסתכנת ביצירת "אלוהי הפילוסופים" – ישות מספקת מבחינה לוגית אך מרוחקת מבחינה קיומית.
סינתזה דיאלקטית וזרמים שונים
יחסי הגומלין בין שלושת המודוסים הללו מעצבים את פני המחשבה היהודית בת זמננו:
הזרם הנאו-חסידי/אקזיסטנציאליסטי: מעניק בכורה לחווייתי, ולעתים רואה בדקדוק ההלכתי משני ל"חיוניות" הקשר של הנשמה עם האינסוף.
הזרם המסורתי/פונדמנטליסטי: מדגיש את עליונות המסורת, דוחה את הרציונליזם כהיבריס אנושי ואת החוויה כאשליה פוטנציאלית. עבורו, האלוהות כפי שהתגלתה בכתובים היא הרפרנט התקף היחיד.
הזרם הרציונליסטי: דבק במורשת הרמב"מית, ומסנן את המסורת והחוויה בכור ההיתוך של התבונה, תוך פרשנות מחודשת של הכתובים בהתאם לאקסיומות מדעיות או אתיות עכשוויות.
סיכום: אינטגרציה הכרחית
תאולוגיה יהודית בת-קיימא מחייבת סינתזה של שלושת הנתיבים האפיסטמולוגיים הללו. המסורת משמשת כמפה הסמכותית; אולם, ללא ה"ניצוץ" של החוויה הדתית, המפה נותרת כתרגיל אקדמי יבש. מנגד, חוויה ללא מבנה המסורת חסרה כיוון ותוקף קהילתי.
לבסוף, התבונה אינה משמשת כבסיס, אלא כ"מנגנון ויסות" – בלם אינטלקטואלי המונע מהחוויה להידרדר להיסטריה ומהמסורת לקפוא לכדי פונדמנטליזם. על ידי איזון בין המפגש הסובייקטיבי, ההתגלות ההיסטורית והחקירה הלוגית, יכול הסובייקט הדתי לנוע לעבר זיקה הוליסטית יותר עם האינסוף.
