תחיית המתים

ברכה שניה של שמונה עשרה עניינה תחיית המתים. בשיעור זה נעסוק

בסוגיא זו של תחיית המתים.

בעיקר עניינה של תחיית המתים, יש מאמר ארוך בלשם, בספר הדעה חלק

ב', שם הוא מאריך לבאר שתחיית המתים היא למעשה עיקר הבריאה. מאז חטא

אדם הראשון, עיקר הבריאה, עברה למצב של אחרי תחיית המתים. כל המצב

שלפני התחייה, זה מצב של דבר שבור, זה דבר שאין לו קיום. לא לזה היתה

הכוונה, לא לזה התכוין בורא עולם בבריאת העולם.

כי הנה, הדברים קשים מאד. למעשה, מאז שנברא העולם, מששת ימי בראשית

ועד היום, הבריאה הרי לא היתה אפילו יום אחד שלם כראוי, הבריאה לא היתה

אפילו יום אחד במצב טוב. הכל היה כמעט בתוך כדי דיבור. היה טוב, אבל מיד,

יחד עם הטוב, מיניה וביה נוצרו הסיבות שעל ידם הטוב הזה התבטל.

כך זה היה בכל הזמנים הטובים. אם זה בבריאת האדם, ששם היה מה שהיה,

והטוב התקיים רק שעות ספורות ביום הששי, מהשעה שבה עמד על רגליו עד

השעה שנטרד מגן עדן, ואם במעמד הר סיני, כאשר כבר באמצע מתן תורה, תוך

כדי מתן תורה כבר נאמר )דברים ה' כ"ד( "ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה'

אלקינו אליך ושמענו ועשינו" וכותב על כך רש"י "התשתם את כחי כנקבה וגו'

וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני".

אמנם נאמר על כך "היטיבו כל אשר דברו", זה הצד הטוב של הדבר, אבל

ב"התשתם את כוחי", כאן היה שורש הקלקול. בפסוק הזה אמרו כלל ישראל

"ושמענו ועשינו", ואומר על כך הגאון באדרת אליהו ש"ושמענו ועשינו" זה

ההיפך מנעשה קודם לנשמע. כאן היתה התחלת ושורש הביטול של דרגת

נעשה קודם לנשמע. ביטול גמור לא היה חלילה, זה לא שייך, אבל כאן היה

שורש הדבר של הנפילה והסילוק מהדרגה הגבוהה של נעשה קודם לנשמע, עד

שזה הגיע לידי )שמות רבה כ“ז ט‘( ”שברתם נעשה הזהרו בנשמע“, ובאו אותם ק"כ

ריבוא מלאכי חבלה, כדאיתא בשבת )פ"ח ע"א( ולקחו את שני הכתרים של נעשה

ונשמע. ואף שעתיד הקב"ה להחזירם לנו, אבל כעת לקחו אותם מאיתנו. בכל

אופן, זה לא החזיק מעמד אפילו יום אחד, תוך כדי דיבור. גם על חטא העגל כתוב

עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה, זה היה תחת החופה, זה נורא ואיום, אבל זה

היה ממש בתוך מעמד הר סיני.

כך היה בעוד כמה זמנים טובים, גדולים. בבנין הבית על ידי שלמה, שיכול

היה להיות התיקון השלם, באותו לילה הוא נשא את בת פרעה, ובאותו לילה ירד

גבריאל המלאך ונעץ קנה בים ועליו נבנה כרך גדול של רומי. רומי שהחריבה את

הבית השני. זה כבר היה נעוץ בליל חנוכת הבית הראשון.

הקדוש ברוך הוא ברא עולם, וזה לא זה. זה נראה כמו כלי לא יצלח למעשהו. אף

פעם זה לא היה טוב, אפילו רגע. ודאי, עיקר הבריאה בלי שום ספק הוא בתור עולם

העבודה, ויש אמנם טוב ורע בעולם, אבל צריך שיהיה יחס בין הקלקול והתיקון

בעולם, זה תמיד צריך להיות זה לעומת זה. עיקר העולם זה יחס. צריך להיות איזה

יחס בין הטוב והרע, שיהיה טוב זמן מה, שיהיה מצב טוב ומצבים של קלקול, אבל

אין שום יחס בין שני המצבים האלה, וקשה מאד לקבל, קשה מאד להבין, אין

הדעת נוחה מכך, שעולם העבודה צריך להיות רק מתוך מצב של שיבוש. עולם

העבודה צריך להיות גם מצב טוב, צריך שיהיו מצבים טובים בעולם, ואין. אנחנו

הפסדנו את המצבים הטובים בעולם, הפסדנו וזה לבלי שוב, אין חזרה. התשובה

של אדם הראשון, מאה ושלשים שנה של תשובה עם יסורים ודברים נוראים, וכל

התשובה על חטא העגל, לא הועילו להחזיר את המצב לקדמותו. מה שצריך היה

להיות, הלכתחילה של הבריאה זה הופר, וזה נראה כאילו שבאמת כך היא כל

הבריאה. והנקודה הזאת, זה קושי גדול. לא יתכן שהקדוש ברוך הוא ברא בריאה

שלמה. והבריאה כולה היא כנגד הכוונה. זה לא יתכן. מדובר פה על בורא העולם,

והבריאה כולה היא לא לפי הכוונה. זה בלתי אפשרי. כשיבוא המשיח, ויהיה טוב,

זה כבר ערב עולם הבא, זה כבר לא עולם הזה. זה על סף תחיית המתיםא.

במצב הבריאה אחרי החטא עיקר החיות היא אחרי תחיית המתים שמביאה לחיי עולם

התירוץ על כך, שעל כרחך זה לא המצב הנכון, אלא המצב הזה הוא אחרי חטא

אדם הראשון, כאשר הבריאה היא אחרי גזירת מיתה, וכעת, אמיתת הקיום היא

על המצב של אחרי התחיה זה סוד תחיית המתים, כאן מונח שהבריאה אינה

יכולה להיות כמו שהיא קיימת בצורה הזאת.

כאן צריך לבאר, כי תחיית המתים אין עניינה שהמתים יקומו כמו המת שהחיה

אלישע או המתים שהחיה יחזקאל, שנשאו נשים והולידו בנים ומתו. אלא תחיית

המתים, הכוונה היא, שכל מה שמת יחזור לחיות, זאת אומרת, אותה בריאה

שכבר היתה, אותה בריאה תחזור לחיות. זה הסוד הפנימי של תחיית המתים. כל

האופנים האחרים של תחיית המתים אינם שייכים לתחיית המתים הזאת.

תחיית המתים שאנו מדברים עליה זו תחיית המתים השייכת למידתו של

יצחק. כמו שכתוב בפרקי דרבי אליעזר, והראשונים מביאים זאת בברכת אתה

גיבור. כתוב שם שאת הברכה הזאת של תחיית המתים, יצחק אבינו בירך בזמן

העקדה. אז פרחה נשמתו, וכשנשמע הקול של "אל תשלח ידך אל הנער ואל

תעש לו מאומה" חזרה נשמתו לגופו, ואז ראה יצחק תחיית המתים מן התורה.

וכך היא לשון הפרקי דרבי אליעזר בפרק ל"א "והקדוש ברוך הוא היה יושב

ורואה לאב שעוקד ולבן שהיה נעקד בכל לב, ושלח ידו ליטול את המאכלת,

ומלאכי השרת צועקים ובוכים, שנאמר הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר

יבכיון. אמרו מלאכי השרת, רבונו של עולם נקראת רחום וחנון שרחמיך על כל

מעשיך, רחם על יצחק שהוא אדם ובן אדם, ונעקד לפניך כבהמה, כיון שהגיע

החרב על צוארו פרחה ויצאה נשמתו של יצחק. כיון שהשמיע קולו מבין שני

הכרובים ואמר אל תשלח ידך אל הנער חזרה הנפש לגופו והתירו ועמד על

רגליו, וידע יצחק תחית המתים מן התורה, שכל המתים עתידין להחיות באותה

שעה פתח ואמר ברוך אתה ה‘ מחיה המתים“.

תחיית המתים מן התורה זו התחיית המתים שאנו מדברים עליה. חז"ל

מתכוונים להגיד כאן, שתחיית המתים של יצחק לא היתה דומיא דמתים

שהחיה יחזקאל, זה לא תחיית המתים מן התורה. תחיית המתים מן התורה זו

אותה תחיית המתים שאנו צריכים להאמין בה. שעליה כתוב בתחילת פרק חלק

שהאומר אין תחיית המתים מן התורה הוא כופר בעיקר.

הרד"ל מביא על דברי הפרקי דרבי אליעזר "חזרה הנפש כו'. עיין בזהר נח

]ס א[ בתוספתא דנשמתא דעלמא דאתי הוא שחזרה בו". כתוב כאן שחזרה בו

הנשמה של עולם הבא. זה מה שידוע מהתיקונים, ש"יצחק דא קץ חי", יצחק זה

אותיות קץ חי. היינו, שחיותו היתה חיות של "ואתה לך לקץ ותעמוד לגורלך לקץ

הימין". מה שנקרא קץ הימין, אצל יצחק זה היה חי. נשמתו, שהוא חי בה, היא

נשמתו של הקץ. זו היא תחיית המתים, ועל זה אמר ברוך אתה ה' מחיה המתים.

יצחק זה תחיית המתים מן התורה. שעניינה "כל המשתמש באור תורה אור

תורה מחיהו", כמו שאומר רבי אלעזר בסוף מסכת כתובות )קי"א ע"ב( שעמי

הארץ אינן חיים, כי "כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין

משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו". זה נקרא תחיית המתים מן התורה.

כתוב בהקדמת השב שמעתתא, ש"האומר אין תחיית המתים מן התורה",

הכוונה היא שתחיית המתים לא תהיה מכח התורה. אין הכונה על עצם האמונה

של תחיית המתים, אלא על האמונה שתחיית המתים היא מן התורה.

תחיית המתים מן התורה, הכונה לתחיית המתים הגדולה, שהיא מן התורה.

זה לא מיחזקאל לא מאלישע ולא משום דבר אחר, זה מן התורה. התורה זה

תורת חיים, חיי עולם נטע בתוכנו. כל מי שקיבל תורה יחיה לעולם. זה נקרא

"מן התורה". אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. זו היא תחיית

המתים מן התורה.

ומי דומה לך זה רק בתחיית המתים ובשופר

תחיית המתים זה לא דבר ששייך לכל המערכת. הדבר היחידי שמשתמשים

עליו כלפי הקב"ה בתואר מי דומה לך הוא על תחיית המתים. "מי כמוך בעל

גבורות ומי דומה לך", "ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים". מה הכוונה מי

דומה לך. המכוון בזה שאין על זה "בא ואראך דוגמתו בעולם הזה". אין דוגמא

בעולם הזה של תחיית המתים. תחיית המתים זה דבר שהוא בפירוש עולם הבא.

זה נקרא אין דומה לך, שאין מה להשוות. בגמרא בשבת )ל' ע"ב( כתוב "כי הא

דיתיב רבן גמליאל וקא דריש עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר הרה ויולדת

יחדיו. ליגלג עליו אותו תלמיד, אמר אין כל חדש תחת השמש, אמר לו בא ואראך

דוגמתן בעולם הזה, נפק אחוי ליה תרנגולת". בא ואראך דוגמתו בעולם הזה,

הכונה, אל יהיה דבר זה זר בעיניך, זה לא רחוק, לא נפלאת ולא רחוקה, אבל

תחיית המתים זאת אמונה שאין לה דוגמא בעולם הזה. זה נקרא אין דומה לך.

זו היא תחיית המתים מן התורה. זה נקרא שהקב"ה נותן לנו חיות מן העולם

הבא. אנחנו מקבלים חיות מחיות של עולם הבא. חיות יותר גבוהה.

יש עוד דבר אחד ויחידי שאומרים עליו "ואין דומה לך". בברכת שופרות

בראש השנה מסיימים "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה

לך". רק על תחיית המתים ועל תקיעת שופר אומרים כך. והחתימה של ברכת

השופרות היא "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים". זו הברכה של שופר.

זה מקביל לברכת מחיה המתים, וזה באמת מקביל לתחיית המתים.

בראש השנה הרי נפסקת החיות של כל באי עולם, החיות הקודמת נגמרה,

וכעת הקב"ה דן אם לקצוב חיים חדשים, כן או לא. ומשכך, בדרך הטבע חיים,

בסדר העולם הזה חיים, אבל כשמדברים בדין אז אין חיים, וההשפעה שהקב"ה

משפיע עלינו חיים מכח הדין היא באמת מאותו הכח של תחיית המתים. זה

הדין וזו תחיית המתים, תמיד הם באים ביחד. תחיית המתים היא גם במידת

הדין. זו הברכה של יצחק, וזה במידת הדין, זה בזכות העקידה.

תחיית המתים דלעתיד לבוא אין עניינה כתחיית המתים שעל ידי נביא

בפרקי דרבי אליעזר שם, כתוב שבזמן העקידה יצחק ראה את התחיית המתים

של כל המתים שעתידין להחיות, "וידע יצחק שתחיית המתים מן התורה שכל

המתים עתידין להחיות. פתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים". הרד"ל כותב על

כך "פתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים. שהברכה עיקרה על תחית המתים

דלעתיד לבא, וכמ"ש הריטב"א בריש חידושיו לתענית שהחתימה ברוך אתה ה'

מחיה המתים היא על תחיית המתים דלעתיד לבא, וב' פעמים תחיית המתים

שבברכה קודם החתימה הוא על מתים שחיו בעולם הזה ע"י אלישע ויחזקאל".

כתוב כאן בפירוש, וכפי שהוא מביא מהריטב"א בתחילת תענית, שיש שני

סוגי תחיית המתים, שני דינים שונים. יש תחיית המתים של נס, של מופת, וכמו

שנאמר באלישע "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", שאליהו החיה מת אחד ואלישע

שנים ]ויש נידון מי הם השנים, ובגמרא בסנהדרין מ"ז ע"א מסיק דקאי על ריפוי

נעמן מצרעתו, שהוא חשוב כמת. גם זה נקרא תחיית המתים[.

זכינו לדין, שישנם שני אופני תחיית המתים. יש תחיית המתים של מופת,

שזה מעשה נביא וזה מעשה של שינוי הטבע. זה נקרא נס כמו כל הניסים, זה

עניין אחד של תחיית המתים, ויש תחיית המתים שהיא מן התורה. איננו יודעים

מה זה, אבל בכל אופן זו התחיית המתים שניתנה לנו יחד עם התורה. יחד עם

ה"נתן לנו תורת אמת" גם "חיי עולם נטע בתוכנו". זה תחיית המתים, תחיית

המתים שהוא דבר מוכרח.

זה ה"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה". וייצר בשני יודין, יצירה

לעולם הזה ויצירה לעולם הבא )בראשית רבה י"ד ה'(. אלו שתי יצירות. הקב"ה יצר

אותנו שתי יצירות. יצירה לעולם הבא ויצירה לתחיית המתים, זו עוד יצירה.

יצירה נוספת. באמת ברש"י כתוב יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים,

ובהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב בה שני יודין. היינו, היצירה שהוא עומד

בדין, העומד בדין זה תחיית המתים. עצם העמידה בדין זה תחיית המתים.

בעצם העובדה, צריך להבין, שזה בהכרח. אחרי מותו אדם עומד לדין.

העמידה לדין, פירושה, שמחזירים אותו לדין על כל מה שהוא עשה מקודם, יש

דין על כל מה שהוא עשה מקודם, והכונה בזה, שכל מה שהוא עשה מקודם יש

לזה עוד חיות. זה צריך לחיות עוד פעם. זה בדין עומד, אז עצם העמידה בדין

זה תחיית המתים.

זה הסוד. עמידה בדין, כפי שמתבאר מרש"י, עניינה, שכל מעשה, אותו דבר

שנעשה, אם זה טוב, אם זה בסדר, אז זה קיים, ואם זה לא בסדר אז זה לא

קיים, היינו לא קיים באופן הזה, אלא הוא צריך להיענש עליו ואחרי שהוא יענש

עליו הוא יהיה קיים. זה נקרא בדין. הדין אומר שהוא יקבל עליו עונש. נמצא

שעניינו של הדין שהדבר הזה, אותו דבר שעומדים עליו בדין, ממשיך לחיות.

עצם העמידה בדין על הדבר נותנת לו חיות. זה נקרא שהוא לא מת. העמידה

בדין היא ההיפך ממיתה.

אלו דברים פשוטים ויסודיים. אין הכונה שלולא התחיה הוא לא היה עומד

בדין, אלא שעצם העמידה בדין נותנת את הִח ִ יּות. לוקחים את הדבר הזה ודנים

אותו, אם לקיום כמו שהוא או שצריך לתקן אותו. עצם הדין זה החיות שלו, עצם

הדין הופך אותו לדבר חי.

אכן יש את עניין הדין בעולם הנשמות, אבל אין זה הדין הגדול, הדין האמיתי,

הדין השלם. כל הדין שאדם עומד בעולם הנשמות, הכונה היא, שאם הוא עומד

בדין והוא צריך תיקון, הוא צריך תיקון, ואם הוא לא צריך תיקון, אז הוא חי בגן

עדן, אבל לא בשביל זה הוא נולד, לא בשביל זה הוא נוצר, לא בשביל זה הוא

נברא. הרי האדם לא נברא כדי להיות בגן עדן. ודאי, האדם נברא כדי להיות

בגן עדן כדי לעבדה ולשמרה, אבל אדם לא נברא בשביל להיות נשמה בלי גוף

שנמצאת בגן עדן. זה לא עיקר השכר. עיקר השכר זה תחיית המתים, והדין

שעומדים בו זה על עיקר השכר שבעולם הבא. הדין שהוא עומד עליו זה על

עיקר השכר שהוא נברא אליו.

וכך, כאשר עומדים לדין, עצם העמידה לדין ענינה שהדברים נמצאים, פה הם

קיימים והם מקבלים מציאות, זה נקרא דין. זה נקרא שהדברים האלה מקבלים

מציאות בדין. אם הוא מקבל עונש הדברים האלה מקבלים מציאות בדין לקבל

עונש, ואם הוא מקבל שכר אז המציאות בדין היא שכר. אבל, כיון שעיקר השכר

זה לא נשמה בלי גוף, אז ממילא מוכרח עניין תחיית המתים. תחיית המתים זה

עצם הדין והדין הוא עצם תחיית המתים. הדין עצמו זה תחיית המתים ותחיית

המתים עצמה זה החזרה של הדין על אותו דבר.

הגרמ"ש זצ"ל