א . משכן משכון - כילה חמתו בעצים ואבנים
על הפסוק (שמות לח כא): אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, רש"י מביא את דברי חז"ל: המשכן משכן - שני פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל: המשכן, נקרא כך מלשון משכון. ונקרא גם 'מקדש', והם שמות נרדפים כמ"ש בגמ' (עירובין ב,. שבועות טז:) אשכחן משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן. משכון זה מה שהלווה נותן ביד המלוה ש אם הלווה לא פורע בזמן, המלווה נפרע מן המשכון. לכן המשכן נקרא כך, כי כשאנחנו חייבים הרבה, בורא העולם נפרע מן המשכון. לכן הוא נקרא כך. ואמנם המשכן מורה שהוא יתב' 'שוכן' בתוכנו, אבל כאשר כתוב פעמים 'משכן' (שמות לח כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, הכוונה שהמשכן נתמשכן פעמיים. בדומה לזה, כתוב גם מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיך יעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיך יִשְׂרָאֵל: ופירש רש"י משכנתיך - אף כשהן חרבין לפי שהן משכון עליהן וחרבנן כפרה על הנפשות שנא' (איכה ד יא) כלה ה' את חמתו. ובמה כלה, ויצת אש בציון: 'כילה ה' את חמתו', דהיינו, את כל חמתו, את כל החוב כולו, נפרע מן המשכן. כתוב כאן שהעובדה שבורא העולם הצית אש בציון והחריב את בית המקדש, נקראת בלשון התורה, ' פרעון' כל החוב.
וכמו כן על הפסוק (תהילים עט א) מִזְמוֹר לְאָסָף אלהִים בָּאוּ גוֹיִם בְנַחֲלָתֶך, דרשו בגמ' (קידושין לא:) איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף. וכתוב רש"י על פי מדרש חז"ל וז"ל: איסתייעא מילתא - בעודו גחין ...
וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון (איכה ד יא): פירוש מִזְמוֹר לְאָסָף וגו' קשה לשון 'מזמור'. האם על זה אומרים מזמור-זמירות? 'קינה' לאסף מיבעי ליה . על זה אומרים קינות ולא זמירות. והתשובה, שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה בעצים ואבנים שבביתו. ומתוך כך הותיר פליטה בישראל. שאלמלא כך, לא נשתייר משונאי ישראל שריד.
כתוב כאן שעל העובדה שבורא העולם נפרע מהמשכון ולא מאתנו, אומרים שירה וזמירות. אחרת לא היה נשאר ממנו שריד ופליט. ובסיבת זה, נשארנו לפליטה, חיים וקיימים. שרדנו. על זה אומר אסף שירה, אפילו שהם דברים איומים ונוראים שעליהם צריך לקונן ולבכות. וזה משום שבזה כילה את חמתו על עצים ואבנים, ולא ירד לנכסיו של הלווה לגבות את החוב, אלא נפרע מן משכן-משכון שנמצא בידו.
ראשית, פשוטם של דברים, תמוהים מאד. אם באמת הקב"ה כילה את כל חמתו, מדוע מאז ועד היום הזה ממשיכים לקבל מכות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו (עי' סוטה מט.)? שם משמע שעם חורבן הבית לא גמרנו לקבל מכות. אדרבה הן רק התחילו. ואנו הולכים ומתדרדרים מדחי אל דחי מצרה לצרה ומקללה לקללה. אם כן, מה זה 'כילה חמתו בעצים ואבנים'? כך הם דיני משכון? הרי בזמן שהמלוה לוקח את המשכון, החוב נפרע וסולק. ואין כבר חוב. ומדוע אנחנו ממשיכים להיות מוכים?
וגם מאד לא מובן המשמעות של המושג, 'משכון במקום החוב'. ובזה שלוקח את המשכון הקב"ה גובה את חובו מאתנו. כל הדימוי הזה לא מובן. בית המקדש שנחרב, זה מדין שהבעל חוב נפרע מהמשכון? ננסה לבאר.
ב . בשעת החורבן כרובין מעורין
והנה כידוע, בבית קדשי הקדשים היו פעמיים כרובים. היו הכרובים שעשה משה, על הכפורת, והיו הכרובים שעשה שלמה אלו היו רק בבית המקדש ולא במשכן. אותם כרובים לא היו שייכים לארון. הם היו נמצאים על הקרקע בבית קדשי הקדשים, וכנפיהם היו סוככים מעל הארון. מצד אחד של בית קדשי הקדשים, ואחד מצד שני, והם היו רחוקים זה מזה, כרוחב, או כאורך, בית קדשי הקדשים. עשרים אמה.
והנה מסקנת הגמ' (ב"ב צט.), וכך מסקנת חז"ל בהרבה מקומות, שהכרובים היו עדות למערכת היחס שבינינו לבין בורא העולם. אם היו פניהם איש על אחיו, מסתכלים זה על זה באהבה, בחיבה, זה היה גילוי ודוגמת היחס בין כנסת ישראל לבין בורא עולם. כשעושים רצונו של מקום, אז פניהם איש אל אחיו. וכשאין עושים רצונו של מקום, פניהם לבית. דהיינו, לא מסתכלים זה על זה, אלא ששניהם מסתכלים על הבית. והדבר הזה היה בדרך נס. וכך אפשר היה לעמוד על היחס הקיים בינינו לבין בורא העולם.
כתוב על זה בגמ' (יומא נד.), אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנא' כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה': וכבר מקשים הראשונים. הרי אין לך שעה שאנחנו נקראים 'אין עושים רצונו של מקום', כשעה הנוראה שנוכרים נכנסו לבית קדשי הקדשים, שעת החורבן באמת, ואז מצאו את הכרובים פניהם איש אל אחיו באופן של קירבה גדולה ומיוחדת מאד? הרי זה הרגע של החורבן, של הפירוד, שבורא העולם סילק אותנו מעל פניו.
אלא כפי הנראה, באותה שעה היה באופן החריף והחזק ביותר, של 'כילה את חמתו בבית המקדש', זה היה הרגע שבית המקדש נתחלל בצורה הנוראה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. (יחזקאל ז כב) וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ : כאן 'כילה חמתו'. ואותם 'עצים ואבנים' יצאו לגמרי מקדושתם. בית המקדש נתחלל באמת.
אנחנו צריכים להבין, שברגע שכילה חמתו בעצים ואבנים, החימה כבר ירדה כבר כלתה. חורבן הבית, שנקרא משכן, על ידו נתקיים כילה חמתו בעצים ואבנים. דהיינו, שאז חזר היחס בינו ובינינו. והכרובים שהם מראים על עומק היחס שבינינו ובינו, היו במצב של פניהם איש אל אחיו.
אלא שמעתה, הקושי גדל יותר. אם היחס חזר כמעיקרא, כמו שהיה. אם כן מדוע המכות והצרות נמשכות, כמו שכתוב בגמ' (סוטה מט.) רשב"ג אומר משום ר' יהושע מיום שחרב בהמ"ק אין יום שאין בו קללה: אמר רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו . המצב מאז שחרב הבית הוא שכל יום, קללתו עמוקה יותר מיום אתמול. מתדרדרים והולכים מקללה לקללה, מנפילה לנפילה, מדחי אל דחי. ננסה להבין זאת.
ג . ביהמ"ק ודעת – חיבור ובניין - כאילו נבנה בימיו
והנה כתוב בגמ' (ברכות לג.) ואמר רב אמי גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות שנא' כי אל דעות ה' וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנא' כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו אמר רבי אלעזר גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות שנא' פעלת ה' מקדש ה' ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו דעה נתנה בין שתי אותיות מקדש נתן בין שתי אותיות . הגמרא קוראת ' אותיות' ל'שמות'.
וכתוב כאן, ש'דעה' היא במקום המקדש. כשם שהמקדש נכתב בתורה בין שני שמות, כך גם הדעת. כלומר גם הדעת היא זאת שמצרפת, ומחברת בין שם לשם.
ואמנם לא מעניננו לבאר את עניין חיבור שמות זה לזה, אבל על כל פנים הפירוש בדברי הגמ', שכאשר דבר ניתן בין שני שמות, המכוון, שהוא זה שמעביר בין השם שהוא מקורו של דבר, דהיינו, תחילת המחשבה של אותו דבר, לשם שהוא סוף המעשה של אותו דבר. יש שם שהוא מקור הדבר, ויש שם שהוא תכלית הדבר.
ואם מקדש ודעה ניתנו בין שני שמות, פירושו, שהם אלו, שעל ידם רצונו (מקור) מתקיים, והדבר מגיע לתכליתו.
המקדש הוא זה שמעביר את כל הדברים מהמקור אל התכלית. וכן על ידי הדעת בני אדם שואבים, יונקים מהמקור, ומעבירים עצמם אל אותה התכלית הנרצית והמבוקשת מהם. הם מגיעים אליה על ידי הדעת.
'ניתנה בין שני אותיות-שמות', פירוש, שאותו דבר באמצע, זהו האמצעי, שמעביר את הדברים, מ"אֲנִי רִאשׁוֹן" ל"וַאֲנִי אַחֲרוֹן" כך אומר הקב"ה תמיד (ישעיה מד ו) כֹּה אָמַר ה' מֶלֶך יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלהִים: וכך גם אנחנו משבחים אותו (תפילת שחרית) אֱמֶת אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדֶיך אֵין אֱלהִים: אנחנו נמצאים באמצע, להעביר את הדברים כולם, אנחנו צריכים להיקרא 'עושי רצונו'.
פירוש המילים 'עושי רצונו' זה, שעל ידינו רצונו מתקיים ויוצא מן הכח אל הפועל. כאשר בית המקדש היה קיים, הדבר הזה נעשה על ידי בית המקדש. זה מקום שבו, המציאות האמיתית מתגלה בו, שם כל מי שמסתכל, רואה את המציאות כפי שהיא באמת. לכן נקרא 'אורו של עולם'. ונקרא גם 'עינו של עולם' (עי' ב"ב ד.) שנא' (יחזקאל כד כא) מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם . שם נמצאת העין, שכשמסתכלים בה, עינו של עולם, רואים את האמת. רואים את המציאות לאשורה, לאמיתה.
ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו . כלומר, הדעה נמצאת במקום בית המקדש. יוצא שבאמת בית המקדש נמצא בעצם אתנו. ואם הוא לא נמצא אתנו, ולא רואים את עצמנו מחוברים, לא מרגישים את עצמנו נמצאים בבית המקדש, זה משום שאנחנו חסרי דעת. כאמור, כל אדם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו, ולמדים מזה, (וזה גם בחז"ל כתוב) שכל מי שאין בו דעה, כאילו נחרב בית המקדש בימיו. בית המקדש נבנה ונחרב וזה תלוי בדעת. אם כן מדוע בזמן שבית המקדש היה קיים שגם היה שם דעה, לא הסתפקו רק בדעת? אני רוצה לנסות להבין משהו מאוד עקרוני.
ד . העמידה לי בחורבנה יותר מבבנינה
בפסוק כתוב (שמות כה ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: וכמאמרם ז"ל (אלשיך שמות כה ח, של"ה שער האותיות ל' לב טוב ב, ועוד הרבה) ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך ליבו של כל אחד ואחד מישראל. זה פירוש המילים 'ועשו לי מקדש', ועל ידי כך 'ושכנתי בתוכם', בתוך ליבו של כל אחד ואחד. והחלק הזה, של 'ושכנתי בתוכם', מעולם לא נחרב. וגם לא שייך חורבן, לכאורה.
אלא שנקודת החידוש, שצריכים להבין, זה שאחרי שהקב"ה כילה את חמתו בביהמ"ק, חלה ההתרבות העצומה של התורה שבעל פה, הרי הרוב המכריע של התורה שנמצאת בידינו, זאת תורה שהגיעה אלינו מהחורבן ואילך. כמו שמובא בגמ' (סנהדרין פו.): דאמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא: דהיינו, כל המשניות והברייתות שבידינו, הן כולם אליבא דרבי עקיבא. משם ואילך, אז התורה מתרבה. דברי התנאים, דברי האמוראים, דברי רבותינו הראשונים, וכן הלאה, כל התורה שנמצאת בידינו, הגיעה אלינו, אחר החורבן.
על הפסוק (ישעיה נד א) רָנִּי עֲקָרה לא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה':
דרשו חז"ל במדרש, (שהש"ר ד יב) : ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן על הדא דר' לוי אמר (ישעיה נ"ד) כי רבים בני שוממה מבני בעולה הוי צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה.
לידת משיח בשעת החורבן
והנה ידועים דברי חז"ל (איכ"ר א נא, מדרש זוטא איכה נוסח ב) עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי, געת חדא תורתיה עבר עלוי חד ערבי א"ל מה את א"ל יהודאי אנא א"ל שרי תורך ושרי פדנך, א"ל למה א"ל דבית מקדשון דיהודאי חרב, א"ל מנא ידעת א"ל ידעית מן געייתא דתורך, עד דהוה עסיק עמיה געת זימנא אחריתי, אמר לו אסר תורך אסר פדנך דאתייליד פריקהון דיהודאי, אמר ליה ומה שמיה, אמר לו מנחם שמיה, ואבוי מה שמיה, אמר ליה חזקיה. באותו יום מר ונמהר ט' באב, שנחרב בית שני, היה יהודי שחרש בשורו, עבר לידו ערבי, ואמר לו תפסיק לחרוש, בית המקדש שלכם נחרב עכשו. אמר לו, זו מנין לך? אמר לו ששומע את זה מגעיית השור. מיד אחר כך, שוב השור געה. אז הוא אומר לו, תרתום בחזרה את השור למחרשה ותתחיל לעבוד. כי נולד המשיח. שתי הבשורות האלה באו ביחד. זה מה שכתוב מפורש בחז"ל, דהיינו, באותו רגע שבו היה החורבן, נולד מי שיביא אלינו בחזרה את כל מה שמובטח, על ידי הנביאים לעתיד לבוא.
דהיינו, כל ההבטחות, כל היעודים, וכל מה שאנחנו מצפים ומייחלים, האפשרות שכל הדבר הזה יתממש ויצא לפועל, נולדה ברגע החורבן. לפני החורבן, זה עוד לא נולד. לא משנה איך הדבר הזה נתגלה בעולם. אבל כשם שנתגלה בעולם החורבן, כך נתגלה אותו כח חדש שיביא את כל העולם כולו לתיקונו. ננסה להבין עוד בזה.
ה . החידוש שבחורבן
כאמור נתבאר במפורש, שהחורבן הביא לנו דבר נוסף, שקודם לא היה. להבין, כך ברא בורא העולם את העולם, והדבר ידוע גם במערכת הפיזית, שכאשר מתנוון אבר מסויים, שנושא את אחד מכוחות הגוף, ולא מתפקד, הדבר הזה עצמו מחדד בהרבה את יתר חושים. לדוגמה אדם סומא, החושים שלו ערניים בכמה מאות אחוזים יותר מאדם שהוא רואה. הוא ער לסובב אותו פי כמה וכמה, מכל אלה הרואים. וזה רק בתור משל. אבל המציאות עמוקה יותר, והיא קיימת בפועל. בורא העולם ברא את העולם כך, שהעולם כולו גדול ורחב ידיים, המון בריות לאין תכלית, כל המערכת החיצונית כולה, היא כולה מערכת של יחסים בין דברים שמקשרת, מחברת, בין המוני דברים, בינם לבין עצמם, לבין בני מינם, ובינם לבין שאינם מינם.
וכך גם המערכת הנפשית הפנימית, העמוקה יותר, זאת מערכת שהיא קיימת תמיד, וכידוע מאמר חכם שמביא חובת הלבבות, שככל שנתווסף העולם ישוב, נתווסף בשכל חורבן. ככל שהעולם מיושב מסודר ומאורגן יותר, הדבר הזה עצמו, הוא חורבנו של השכל. אדם, שמסתובב בעולם שהוא ברור מאד, הדעת מתנוונת. משום שכל הדברים פשוטים וברורים. הנה, כאן אני גר, וכאן תחנת האוטובוס, כאן חנות מכולת. יש עוד כמה צרכים, אבל חיים במערכת מאד מסודרת. השכל נחוץ רק בזמנים מסויימים, ובדרך כלל זה חלק קטן מאד מהיום. רוב הזמן חיים בתוך מערכות ברורות ומסודרות, אין שום סיבה להפעיל את השכל ולחשוב.
לעומתו אדם שצריך לטרוח, להתייגע, להשיג ולהבין משהו, אדם שאין לו את כל צרכיו בצורה מסודרת, מאורגנת, אז הוא חייב להשתמש בשכלו, זה משל פשוט מדי, כמעט משל הדיוט. אבל הדברים ברורים מאד.
ככל שחיים בעולם יותר מסודר, השכל מתנוון והולך. כשאין שום קושיה, השכל פשוט לא עובד. לא צריך לפתור שום דבר. כאמור, מאמר החכם. משנתווסף העולם ישוב, נתווסף השכל חורבן.
בפנים הרבה יותר עמוקים ופנימיים יותר, בית המקדש היה המקום שממנו יצאה ברכה לעולם. כל חיי העולם הזה, יצאו משם. כדרך שאם אדם לא נושם ולא אוכל, אז הוא לא יחיה, כך בית המקדש, זה המקום שבו בורא העולם כביכול מריח ואוכל. הקרבנות, הם 'קרבני לחמי', ו'לריח ניחוח אשה לה''. זה המקום גילוי של 'אל חי'. 'אלקים חיים'. החיבור של רצונו ית' לעולם, נקרא 'ואתה מחיה את כולם'. מקום האחיזה של החיות עצמה.
הוא נקרא 'בית חיינו'. 'רחם על ציון כי היא בית חיינו'. וכשאנחנו מתאבלים על בית המקדש, מתאבלים כמי שמתו מוטל לפניו. כך הם תשעת הימים, כך זה השבוע שחל בו תשעה באב, והאבלות של ט' באב עצמו.
והדברים הם כפשוטם ולא משל. אותם חיים, 'ואתה מחיה את כולם', הם כבר לא מתגלים בעולם.
וכמו שבאופן הטבעי, וגם בפנים עמוקים יותר, באותו רגע שבו שנסתלק אותו חיבור מן העולם, בעצם שהעולם נחרב, ואותו עולם שהיה כבר לא קיים יותר, נמצא שהמשמעות של חורבן בית המקדש, נמשכת לכל פינה הקטנה ביותר בעולם. אין פינה בעולם שלא עברה חורבן עם חורבן בית המקדש.
המשנה (סוטה ט יב) אומרת, שמיום שנחרב בית המקדש ניטול אפילו הטעם הפיזי בפירות, ניטל טעם מכל הדברים שיש להם טעם בעולם. העולם התעוות והשתבש. אבל יחד עם החורבן, נתגלתה בעולם מערכת חדשה. נתגלה בעולם חיבור חדש, כל מה שהיה קיים קודם היה כתוב בדברי הנביאים ואפשר היה ללמוד רק את זה, אבל מאז חורבן הבית, הדברים האלה יכולים להיות נתפסים בסדר העולם.
אותה דעה, שניתנה בין שתי אותיות-שמות, שעליה אומרים שכל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, היא דעה שנתחדשה עם החורבן.
שוב, כאמור, אם שמים אנשים במצבים קשים, הם חייבים ללמוד, איך להשתדל בכל המצבים האלה. חייבים להפיק מההבנות מערכת דעת, שלא היו מעלים בדעתם שיש להם דבר כזה בכלל. כך דרך הטבע. אני אומר את זה כדי לקרב הדברים אל השכל. אבל במערכת שלנו, שעסוקים בה, הדברים הם עמוקים יותר. מעיקרא, בורא העולם ברא את העולם כך, שהמערכת הפיזית מסתירה, או מעלימה, את המערכת הפנימית. (ישעיה מה טו)
אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר, בורא העולם לא מתגלה בעולם. אנחנו מסתובבים בעולם ולא רואים אותו. אפשר לעבור את כל העולם כולו, במשך הרבה עשרות שנים, ולא לראות מאומה. ככל שרואים את העולם כדבר נמצא וקיים, הדבר הזה לא מאפשר בשום אופן לראות את המערכת האמיתית, הפנימית, שהיא יסוד העולם.
כך אברהם אבינו, כשהסתובב בעולם, וראה, מלכתחילה בירה דולקת. לא ראה עולם מסודר וקיים אלא ראה עולם בוער, כלה והולך. מתוך עולם כזה הציץ אליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבריאה. כך בורא העולם ברא את הבריאה, שלעולם לא יהיה אור, רק אם משהו בעולם יכלה. משהו צריך לכלות, להישרף, כדי שיהיה אור. אין שום אפשרות, בכל העולם כולו, אין אור בלי איזו שהיא בעירה. זה ללמדנו, שהדברים בקיומם, הם מעלימים, ומסתירים, ולא נותנים לאור להתגלות. האור מתגלה רק עד כמה שהדברים מכלים את עצמם.
אותו אור שאברהם אבינו הביא לעולם, זה אור שנתגלה רק מתוך שהוא ראה את הבירה דולקת. הוא הסיק, 'אי אפשר לבירה בלא מנהיג'. ואז, הציץ עליו בעל הבירה. אבל בעל הבירה לא מציץ מתוך עולם קיים, מסודר.
על זה נאמר, אכן אתה אל מסתתר . שם, בורא העולם מתחבא. אבל כאשר אנחנו תופסים עד כמה הדברים בעצם לא קיימים, ומכלים את עצמם, ותופסים את הבירה הדולקת, כך שייכים לאור. חורבן בית המקדש, עשה את כל הבירה לדולקת. אותה אש, שנא ' עליה (איכה ד יא) וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן , מאז החורבן, העולם צריך להיות נתפס ככלה והולך, העולם בוער.
וכאן אנחנו צריכים להבין. כשחז"ל מגלים לנו, ש'הרבה העמידה לי בחורבנה יותר מבבניינה. כי רבים בני שוממה מבני בעולה. חייבים הרי להבין, שמאותה אש גדולה, ששרפה את בית המקדש, היתכן שהאש הזאת לא האירה שום דבר?
ו . ר"ע מצחק - דעת
זאת גמ' מפורסמת (מכות כד:) שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו: היו רבי עקיבא וזקנים מהלכים בדרך. וראו, יחד, שועל שיוצא מבית קדשי הקדשים. אז כל החכמים התחילו לבכות, ור"ע התחיל לצחוק. שאלו אותו מפני מה אתה מצחק? האם זה מצב שמחייב צחוק? וגם הוא לא הבין אותם, אמר להם, ומפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת', ועכשו שרואים שועל שם, האם לא נבכה? ז"א, כאן היה הגילוי החזק, והחריף לחורבן. וחורבן מחייב בכי. אבל רבי עקיבא קיבל מתפיסת החורבן הבנה חדשה שהביאה אותו לשמוח, ולצחוק. הם בוכים ור"ע מצחק.
ר"ע הבין, מתוך החורבן הזה, כשם שברגע של החורבן נולד המלך המשיח, כך גם ברגע שהחורבן נתפס, החורבן מגלה, ההארה הברורה, לאן אנחנו נגיע במהרה בימינו. וכל מה שצריך להתגלות, על ידי אותו המלך המשיח. כך, אצל רבי עקיבא נולדה, אותה דעת, שבאה בעקבות החורבן. וזאת בעצם דעת שהיא לא מפה, לא מעכשו. זאת דעת שלעתיד לבוא.
על הפסוק (זכריה יד ו) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָאוֹן: חז"ל אומרים במדרש (במ"ר יט ו, תנחומא חקת ח), בתחילת פ' חוקת. והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון יקפאון כתיב דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידים להיות צופים לעולם הבא כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיה מב) והולכתי עורים בדרך לא ידעו אומרים חז"ל דברים שהם יקרים בעולם הזה, דהיינו דבר כבד, שוקע, ולא מתגלה, עתידים להיות צ ו פ י ם , פירוש המילה 'קפאון', זה כמו מיקופיא, כלומר הדברים יצופו, הדברים יתגלו על פני השטח. לא יהיה אור יקרות וקפאון. דברים שהם יקרים בעולם הזה, עתידים להיות צפוים בעולם הבא.
ובהמשך אומרים על זה חז"ל, וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים שכבר עשיתי לרבי עקיבא וחביריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחביריו . דהיינו, כל מה שעתיד להתגלות לעתיד לבוא. רבי עקיבא וחבריו, כבר יודעים, כבר מבינים, הם כבר לומדים את אותה תורה שצריכה להתגלות על ידי המלך המשיח. כבר נתגלו להם פה. הביטוי לזה, נמצא באותה גמ', שם רבי עקיבא ענה להם על השאלה למה אתה מצחק? אז הוא ענה להם, אני רואה, בתוך השועל שיוצא מבית קדשי הקדשים, את הבנין לעתיד לבוא. כאן אני רואה את הבנין לעתיד לבוא.
הגמ' מסיימת ואומרת: אמרו לו, עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו . אלו הם התנחומים באמת. כלומר, כאן נמצאת אותה דעת שהגמ' מדברת עליה, מה שצריך להיות, אותה דעת, זאת הדעת שנקנית מתוך תפיסת החורבן. כשמבינים באמת את החורבן, מבינים עד היכן הדברים מגיעים, אז רואים, שבחורבן הזה, מונח כאן היסוד לסדר עולם אחר לגמרי.
למי שמתבונן היטב, החורבן מלמד אותנו, שכל העולם שאנו נמצאים ורואים, והוא כל חיינו, הוא שקר גמור.
משום שאין מה שיחבר ויצרף אותו למשהו 'אחד'. נקודת המרכז נלקחה ממנו. זה חורבן בית המקדש. חורבן בית המקדש זאת הנטילה של נקודת העיקר, נקודת המרכז. ואז, כל הדברים כולם, מסתובבים במערבולות, הדברים נעים ונדים, מסתובבים בעולם בלי עיקר, בלי תכלית, בלי יסוד. וכך גם בני האדם. מסתובבים עוברים, מיום ליום, משעה לשעה, מרגע לרגע, מחוויה לחוויה, מלהסתכל לפה, ללהסתכל לפה. אין מרכז. אין נקודה שהיא נקודת עיקר, שסביבה נמצא עצם הקיום שלנו.
זה פירוש המילה חורבן. והחורבן הזה, למי שיש בו דעת, זה חורבן שנמצא בכל העולם כולו. נקודת המרכז, העיקר, והיסוד, של כל הדברים כולם, ניטלה מהם. והדברים נעים במעגלים, סביב כל מיני נקודות דמיוניות.
העולם נחרב. פירוש, הוא לא אחד. פירוש חורבן זה, שהדברים לא מחוברים. אבל למי שחי, והוא באמת בר דעת, אז בעולם חרב ולא מסודר, רואים, מבינים, מתגלה, שנקודת העיקר, שמחזיקה את כל העולם כולו, מחברת אותו, מצרפת אותו להיות אחד, זאת הדעת האמיתית. כאשר העולם נחרב אז הדעת מתגלה. בעולם קיים, אותה דעת לא מתגלה. כמו שתמיד, שבזמן שהדברים עומדים על עומדם ונמצאים על תילם, והם כמו שהם, אז הנקודה הפנימית שלהם לא מתגלה.
כתוב בגמ ' (נדרים מ:) בחוסר כל ... רב נחמן אמר בלא דעה ... אמר אביי נקטינן אין עני אלא בדעה במערבא אמרי דדא ביה כולא ביה דלא דא ביה מה ביה דא קני מה חסר דא לא קני מה קני. דהיינו, אם קנית דעת, לא חסרת שום דבר. ואם חסרת דעת, לא קנית כלום. אדם יכול להרבות קניניו, בשפע עצום, אבל הדברים לא מצטרפים אליו, אין לו אותם, הוא לא קונה אותם, הם לא שלו.
את זה עשה החורבן. החורבן תמיד פוגע בצירוף. הדברים מצורפים, וכשמחריבים אותם, אז נחרב הצירוף, והדברים חוזרים להיות פרטים מפוזרים, כל אחד ואחד לעצמו. עולם חרב הוא מפוזר ומפורד לשברי שברים, אז כל שבר, כל פרט, הוא לא עולם, הוא דמיון. אבל מאז החורבן הדבר האחד והיחידי שמחזיק את העולם, שומר, שהעולם עדיין יהיה עולם, הרי זה עולמו שבורא העולם ברא אותו, נתן לנו אותו, גילה לנו אותו, הוא נתן לנו דעת, ואותה דעת היא זאת שעל ידה אנחנו נמצאים בעולם אחד.
'בר דעת' פירושו, מי שיודע להתבונן, אם אין דיעה הבדלה מניין (ירושלמי ברכות ה ב ). דעה מבדילה עיקר מטפל, שקר מאמת. יודעת להגיע לנקודת העיקר. יודעת לצרף אליה כל מה שצריך לצרף, ויודעת להפריד את כל מה שצריך להפריד. זה פירוש המילה דעת.
זה מה שרצינו לבאר. הדעת הזאת היא דעת שהאפשרות שלנו לתפוס אותה, נתחדשה עם החורבן. החורבן הביא לנו את הדבר הזה. זה מה שהעמיד לנו בחורבן יותר מאשר בבנין.
המשכון שנלקח מאתנו, בגלל החוב, היה בידינו. אנחנו באמת היינו יכולים להיפטר מכל החוב כולו. אילו היינו בני דעת. ה' כילה את חמתו בעצים ואבנים. הוא פגע רק ב'ועשו לי מקדש'. אבל ב'ושכנתי בתוכם' הוא לא פגע כלל. אדרבא. הוא נתגלה יותר חזק. מאז חורבן הבית, ועד עצם היום הזה. כל מה שאנחנו סובלים, זה אך ורק מחסרון דעת.
'מי שאין בו דעת זה כאילו נחרב בית המקדש בימיו'. אבל החורבן הזה, זה כבר חורבן בלי משכון. שום דבר פה כבר לא נלקח כמשכון. על החורבן הזה נפרעים מאתנו. אנחנו בעלי החוב. שום משכון לא נתנו כנגדו. אותו משכון שנתנו אז, שם נפרע אותו חוב, וכילה הקב"ה את חמתו בעצים ואבנים. אבל מאז ואילך מידי יום, מידי שעה, אנו הולכים וממשיכים ומחריבים את הבית. 'כל מי שאין בו דעת, כאילו נחרב ביהמ"ק בימיו' .
כאן התשלום הזה גובים מאתנו. כאן כבר אין שום משכון. זה כבר בית מקדש שזה אנחנו בעצמנו. אנו מחריבים אותו, אנו עצמנו המשכון, והפרעון הוא מאתנו. זה החורבן הגדול שלנו, אנחנו נוטים לחיות בעולם בנוי. מסודר. לא סתם בנוי, אלא בנוי לתלפיות. והעובדה שבית המקדש נחרב, היא, אם נודה על האמת, חסרת משמעות בשבילנו. לא רואים ולא מבינים שחורבן בית המקדש החריב את העולם. נשאר לנו עולם שקר, עולם גרוע. עולם שאין שום טעם לחיות בו. כל מי שרואה את הדברים כך, מתחבר באיזשהו אופן, לאותה דעת, שהיא מתגלה, ואז אצל כל מי שהיא מתגלה, עבורו, כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו.
שוב, ככל שהעולם יותר מיושב, מסודר, מאורגן, מתווסף לעולם ישוב, נתווספה הדעת חורבן. מי שאין בו דעת, מובן מאליו, שלא מבין, לא תופס, עד כמה הוא מסכן. עליו כתוב, שזאת סיבה שאסור לרחם עליו.
אלה הם פנינו שלנו. זהו החורבן האמיתי שלנו. וזאת בעצם האבילות האמיתית שאנחנו צריכים להתאבל. חורבן בית המקדש ההוא, הביא שירה לעולם. ואת רבי עקיבא לשחוק. אותו רבי עקיבא, שהביא לעולם את הדעת, שמתגלה מתוך החורבן. לרבי עקיבא אמרו לו חכמים: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.
עלינו לבכות ולהתאבל, על חורבן בית המקדש שלנו. על חורבן הדעת. מ"ש בגמ' (נדרים מ:) בחוסר כל ... רב נחמן אמר בלא דעה . וכלשון הגמ' (ברכות ה:) 'על דא ודאי קא בכינא' . על זה ראוי לנו לבכות ולהתאבל.
אבל אין טעם להתאבל, משום שהדבר עצמו הוא בידינו. חוץ מזה, הקב"ה כבר כילה את חמתו בעצמם ואבנים. כל החוב נפרע כבר. אם נשארנו חייבים, זה על מה שאנחנו הוספנו. זה על החורבן שאנחנו הבאנו. זה מה שרצינו לבאר.
יהי רצון, שיתקיים בנו הפסוק שכתוב בסוף מגילת איכה, הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיך ונָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:
דברי מרן הגרמ"ש זצ"ל תשס"ד נכתב על ידי אריאל סיסרו
