חקת הפרה ואין רשות להרהר אחריה
על הפסוק (במדבר יט ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר וגו'. אומר על זה רש"י: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה . הדבר הזה צריך ביאור, מדוע צריך את השטן ואומות העולם, כדי לקרוא לזה 'חוקה', הרי זה באמת חוקה, גזירה, בלתי מובנת. כמו שכתוב במדרש (במ"ר יט ו) שלמשה גילה, אבל לדורות הבאים חוקה.
והנה בפרשה הזאת יש משהו מיוחד שנתגלה, שהמת נקרא בלשון חכמים, 'אבי אבות הטומאה ' (אמנם לא מפורש בגמרא, אבל כן בפיוט של הקליר, לפרשת פרה, ומשם כנראה המקור, ובראשונים זה שגור מאד). דהיינו, השורש הראשון לענין הטומאה נמצא במוות. ובכל מקום שאתה מוצא טומאה, המוות באיזשהו אופן נמצא שם. כך מת, שרץ, נבלה, מטמאים במותם. כך ששורש הטומאה במוות, זה יותר מובן. זה דבר שאנחנו יכולים יותר לתפוס.
אולם גם רואים להדיא, שישנו שורש טומאה נוסף, ומוצאים אפילו אבות טומאות, שמקורן לא במוות, אלא להיפך. טומאת מי חטאת (העוסקים בפרה אדומה). בטומאות דרבנן, צריך לפרוש מהם בגלל מעלתן, כגון ספרי קודש.
שם הטומאה היא משום ריחוק הדבר מאיתנו, משום שהדבר לא שייך אלינו, אנחנו באים במגע עם דבר שהוא מעבר לנו, הדבר הזה משאיר אותנו... לכן רוצה קצת לבאר בשורשי הדברים.
א . טהרה וטומאה הארה וסתימה
כבר הזכרנו פה הרבה פעמים, המושגים 'טמא' ו'טהור'. 'טהור' זה נקרא דבר בהיר, מפורש בדברי חז"ל שזה מלשון צוהר. (בראשית ו טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה , שזה נקרא דבר נהיר, שלא חוסם מכסה או סוגר, אלא שנותן לאור לעבור. (משנה יומא ה ו) הִזָּה עַל טָהֳרוֹ שֶׁל מִזבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים, שזה המקום הברור והגלוי. על הפסוק (דברים כח, כט) וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם התרגום הוא ותהי ממשיש בטיהרא. ואומרים כל הראשונים, כידוע, שהאות צ' מתחלף בט'. ' צוהר' ו'טוהר' שורש אחד. צהרים, זה מתי שהכל נהיר, הכל נראה גלוי מאד, חריף מאד, ברור מאד. זה נקרא צהרים, זה נקרא טוהר. ולהיפך, טומאה, טמא, שורש וט"מ, שורש של טמון, טומטום, מכוסה. לא ברור.
לא נהיר, לא גלוי, לא בהיר, לא טהיר. מכוסה עד כדי שהדבר מוטל בספק. באופן שכאן נמצא שורש ההבדל בין טהור לטמא. כאן נמצאת הברירות הגמורה כשמש בצהרים, והטמא דבר מכוסה, דבר שהברירות מתכסה שם. וכשזה לא ברור, זה שורש הטומאה. שכאן יש משהו שמכסה מפני גילוי המלא של הדברים. כאן נמצאת הטומאה, זהו הטמא.
ומכיון שהכיסוי הגדול ביותר של החיבור שלנו לשורש החיים, זה המות, כאן נמצא הכיסוי האמיתי, זאת אומרת, כאן נראה כאילו שאנחנו נפרדנו או ניתקנו משורש החיים, והמות נראה כניתוק גמור, כאי חיבור לגמרי לשורש החיים, המת נראה כך שכל מערכת החיבור שלו לשורש החיים ניתקה, לכן אין בו שום חיות. המות נתפס אצלנו כטומאה, דהיינו, משהו שסותם, מאפיל, נמצא חוצץ בין הדבר ובין שורש החיים שלו.
ב . מחצתי ואני ארפא מחיצתי אני ארפא
והנה על הפסוק בשירת האזינו (דברים לב לט) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל: המילה 'מחצתי' היא מלשון מכת מחץ, מכה שהורגת, (ישעיה ל כו) וּמַחץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא:
ודרשו חז"ל (ב"ר י ד): מכתו של עולם ירפא: . ועל מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא' חז"ל דורשים (קה"ר א ג) דבר אחר מחצתי ואני ארפא, ר' חנינא בשם רשב"ל ור' יהושע דסכנין בשם ר' יוחנן ורבי לוי בשם ר' יוחנן הכיתי אין כתיב כאן אלא מחצתי מחיצה שעשיתי בין העליונים לתחתונים שהעליונים קיימין והתחתונים מתים בעולם הזה, אבל לעתיד לבא אין מיתה כל עיקר, שנא' (ישעיה כ"ה) בלע המות לנצח, א"ר אבא אף אותה מחיצה אני חוזר ומרפא אותה מחצתי מחיצתי אני ארפא . חז"ל דורשים 'מחצתי ואני ארפא', על המחיצה. 'מחיצתי אני ארפא'. וזאת לשון מאד לא מובנת. הרי את המחיצה לא צריכים לרפא, אלא לסלק. היא מאד בריאה. יותר מדי. אבל כאן כתוב, שהמחיצה היא החולה. ננסה לבאר זאת משום שיש כאן דברים באמת, עיקריים מאד.
חיים נביעה וגילוי ממקור
והנה כל ענין המחיצה הוא 'חולי' שנמצא בעולם. משהו שבשורש הדברים, לא היה צריך להיות. בעצם, כל הבריאה כולה היא גילוי של חיים. כמו שאנחנו אומרים בבוקר, ( נחמיה ט ו) אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּך אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְך מִשְׁתַּחֲוִים : 'מחיה את כולם', דהיינו, הקיום של כל הדברים כולם, הוא קיום של חיים.
'חיים', זה נביעה ממקור. בלשון הכתובים, (תהילים לו י) כִּי עִמְּך מְקוֹר חַיִּים, אנחנו אומרים את זה לבורא העולם.
הרמב"ם, במורה נבוכים בחלק שלישי, מפרש את זה. כל הבריאה כולה נתפסת כנביעה ממקור. כל הקיום של הבריאה, מתחילתו ועד סופו, הוא מציאות של חיים. מפרש הרמב"ם שם שהמילה 'מקור', היא מילה בתורה שבכתב, שחלה על מעין נובע. 'כי עמך מקור חיים'. פירוש 'חיים', כמו שמעין מים חיים, כלומר, גילוי כלפי חוץ, של נביעה שנובעת בשורש, במקור. זה מעין מקור חיים. כך גם ב'חיים' קיימת נביעה שנמצאת עמוק בשרשי הדברים ששואפת להוציא את עצמה לפועל, להביא את עצמה לגילוי, בחוץ. במציאות החיצונית. זה נקרא 'חיים'.
בהגדרת המושג, אז אין לך חיים אלא חיבור של נשמה וגוף. חיבור של מקור נובע, דהיינו 'נשמה', אל מציאות שדרכו אותה נביעה נובעת ומתגלה. המציאות הזאת היא זאת שנקראת 'חיים'. וכך, כשבורא העולם ברא את כל הבריאה מתחילתה ועד סופה, עם כל הפרטים שבה. אין בה שום דבר אחר זולת 'ואתה מחיה את כולם'.
הדברים שבבריאה
בלשון הקודש, כל הנמצאים כולם, כל פרט ופרט נקרא 'דבר'. (אבות ד ג) ואין לך דבר שאין לו מקום: 'דבר' זה חפץ פיסי, שתופס מקום בחלל. פירוש הדברים, כיון שהתרגום של (בראשית ב ז) לְנֶפֶשׁ חַיָּה: זה לרוח ממללא. זה לא דרוש, זה תרגום מילולי. רוח ממללא זה נפש חיה. כלומר, כח הדיבור זה עצם כח החיים. כיון שכל הדברים בעולם הוא בסוד 'ואתה מחיה את כולם', לכן הם כולם 'דברים', כולם אומרים משהו, הם כולם רוח ממללא. זה חייב להיות. פשוט לא יתכן אחרת. אחרת לא שייך לחול עליהם אותו ענין שנקרא 'ואתה מחיה את כולם'. לא שייך, וגם אין להעלות על הדעת אפשרות, של קיום שהוא לא חיים. קיום פירושו חיים.
נמצא, שמחיצה שתחצוץ בין מקור החיים ובין הגילוי שלהם, היא כשלעצמה לא יכולה להיות קיימת. משום שסותרת את עצם המושג חיים.
ג . פרה אדומה אפר ש הופך לעפר
יש בפרשת פרה אדומה דבר של חידוש . כתוב (במדבר יט יז): וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם אל כלי, שהגם שמצות כיסוי הדם בפשטות הוא בעפר ולא באפר, אבל התורה קראה דווקא במקום הזה, לאפר עפר, אז מכאן לומדים שגם אפר נקרא עפר.
ההבדל בין עפר לאפר הוא, שעפר כולו עתיד. זה דבר שהוא בכח לגדל, להצמיח, להוציא מתוכו, להפיק. כל מה שצריך. חז"ל דורשים (ב"ר יב יא), הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר רב נחמן אמר אפילו גלגל חמה . לעומתו 'אפר', זה דבר שכל כולו עבר. דבר שהיה. חסר עתיד לגמרי. עם אפר, אין מה לעשות. אומרת הגמ' (שבת יח.): אפר לאו בר גיבול הוא , אי אפשר לגבל אותו, ליצור ממנו שום צורה. כל עצמו זה דבר שהיה, ואיננו.
אבל בפרה אדומה התורה קוראת ל'אפר' 'עפר'. נקודת החידוש שמתכוונים להתגלות, זה שכאמור אפר זה דבר שהיה ואיננו. במילים אחרות, אפר הוא המוות. לכן אם קוראים לאפר עפר, כאן הטהרה מן הטומאה של המוות.
ד . עצם החיים – 'חיי עולם'
ואם הגענו לכאן, יש כאן עיקר גדול מאד, שצריך לדעת ולזכור אותו. ואנחנו מאד רחוקים מזה, ומאד חיים לא נכון. קשה מאד למצוא בני אדם, שמוצאים את כל הטעם בעצם הקיום. הרי בעצם, הקב"ה ברא אותנו לתכלית.
וכלשון המסילת ישרים. ברא אותנו 'להתענג על ה'' . התפיסה המקולקלת, הפגומה, היא, שהחיים זה רקע לכל מיני צורות של הנאה. החיים זה אפשרות, אז מכלול האפשרויות כולן, זה החיים. ואם האדם חי את חייו, ולא ניצל אותם, דהיינו, לא נהנה משום דבר, זה נתפס בעינינו כבזבוז. נתנו לך אפשרות! אוי לתפיסה הזאת...
האמת היא ממש ההיפך הגמור. כל הטעמים והריגושים וההנאות שבורא העולם נתן לנו, כולם הם רק כדי להרגיש, במשהו, את ההרגשה של החיים עצמם. וכמו שאומרים בברכה: ' על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי '. 'להחיות ' זאת השמחה והנחת הגדולה ביותר, אבל בשביל זה צריך להיות בר דעת יותר גבוה כדי לחיות ככה, אבל עיקרו של דבר, שעיקר ההנאה עיקר השמחה זה החיים עצמם. החיים עצמם הם בעצם הכל.
אלא שמאז חטא אדם הראשון במקום לחיות את החיים אנחנו חיים את המות. כל רגע שעובר, הוא עבר ואיננו, הוא מת ונגמר. נא לא לטעות, צריך באמת לנסות להבין. כאשר אנו מברכים: אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו . איך אנו תופסים 'חיי עולם'? מתי נתפוס שאנחנו חיים חיי עולם? מה פירוש 'חיי עולם נטע בתוכנו ' ?
נדמה לנו שזאת הבטחה, שהחיים ימשיכו, ויהיה עוד ועוד. אבל זה לא דבר ששייך בעצם לחיים עצמם.
והנה מצאנו בגמ' (שבת י,. ש בת לג: ועוד) את הביטוי: ' מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה '. פירוש הדבר, שזו מציאות וחפצא אחרת של חיים. יש חיים שנקראים 'חיי עולם' ויש חיים שנקראים 'חיי שעה'. לא צריך לחיות לעולם ועד כדי לדעת מה זה 'חיי עולם'. אלא אלו שתי אפשרויות של חיים, שחיים אותם פה בהווה. כל החלק הזעיר ביותר של חיים, אז הוא יכול להתפרש כ'חיי עולם', והוא יכול להתפרש כ'חיי שעה'.
ההבדל הוא, שאם כל ענין החיים הוא בטעימת אותו טעם שטועמים באותו רגע, באותה שמחה, באותו ריגוש כלשהו, שחיים באותה שניה, אם אלו הם החיים, הדבר הזה הוא 'חיי שעה' בעצם, משום שהדבר הזה מוגבל ונגמר. אם בזה מתמצים החיים, אז הדבר הזה נגמר מיד, אלו חיי שעה, בעצם.
כאן נמצאת הנקודה העמוקה והאמיתית, 'חיי עולם' פירושו, שכל נקודה וכל משהו של חיים, הוא קיום שלא מתבטל. זה דבר קיים לעולם.
עקירת טעות בעניין תחיית המתים
ישנו טעות בעיקרי האמונה, שצריך כל מה שאפשר לעשות כדי להפקיע מהטעות הנוראה וגרועה מאד, שטועים בענין תחית המתים . וזה שנדמה לנו, שבני אדם חיו, וחייהם נפסקו. וכעת בתחיית המתים, מקימים ומקיצים אותם, ופשוט מכאן ואילך חייהם ימשיכו. הם ימשיכו לחיות. זו טעות נוראה . זאת לא תחיית המתים.
אלא כאמור תחיית המתים פירושה, אנחנו חיינו חיים, שכל רגע שעבר, מת. תחיית המתים זה, שכל אותם רגעים שעברו ומתו, הם יחזרו ויחיו חיי עולם. אין לו לאדם בעולם הבא, אלא את חייו שהוא חי בעולם הזה. אין חיים אחרים. היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם. ומנין שיהיה לנו עולם הבא, שהוא לא נובע מתוך חיים העולם הזה שלנו. מנין נשאב חיים? מנין נינוק חיים? אין לנו חיים אחרים, יש לנו רק את אותם חיים שחיינו, חיינו אותם ב'היום לעשותם', מחר נחיה אותם עצמם, ב'מחר לקבל שכרם'.
רבותינו אומרים שהעולם הבא נקרא כך (היינו צריכים לקרוא לו עולם ההוא שזה הכנגד עולם הזה), משום שהוא 'הבא', הוא תמיד 'הבא' אחרי העולם 'הזה'. וכל חיי העולם הבא, שהם הם החיים של התחיה, הם העולם הבא עצמו. כמו שמפורש בגמרא ובכל הראשונים.
במשנה כתוב (סנהדרין צ.) 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ' . ומפורש שם בגמ', שהעולם הבא זו תחית המתים. דהיינו, כל ישראל יש להם חלק בתחיית המתים. חוץ ממי שאומר שאין תחיית המתים. על זה אומרת הגמ', מי שכופר ואומר אין תחיית המתים, לכן לא יהיה לו חלק בזה. העולם הבא הוא תחית המתים עצמה. והעולם הבא הוא, תמיד, הבא אחרי העולם הזה. אין לנו מקום אחר לחיים. לנו נדמה שמקיצים בני אדם, והם ממשיכים לחיות הלאה. זה לא תחיית המתים. אלא תחיית המתים זה שכל מה שמת יחזור ויחיה.
'מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה', זה מי שחי את חייו בעולם הזה באופן, שהחיים האלה הם בעצם, חיי שעה. החיים האלה חייבים להיפסק. משום שכל תפיסת החיים פה, זה באותה טעימת טעם, שהוא טועם באותו רגע. והטעם הזה, יש לו גבול. ברגע הבא הוא צריך כבר טעם חדש. הנאה או משהו אחר.
אין לך דבר נעלה יותר, טוב יותר, משמח יותר, מהנה יותר, מטיב יותר, מענג יותר, כל השמות הנרדפים, כל מה שיעלה על הדעת, כל זה ניכר בעצם החיים. רק לשם כך צריכים לחיות חיי עולם. דהיינו, צריכים לחיות חיים, שהחיים האלה מחוברים למקור החיים. בשעה שאדם חי, ויודע, שכל מציאותו כולה, היא אחד מהפנים שבורא העולם רוצה לגלות, בחיותי שלי, אין לך שמחה ונחת גדולה יותר, כל הרגשה נעלה, גבוהה, כל מה שיכול להיקרא טוב, נעים, ערב, עומק כל זה, נמצא בתחושה הזאת בעצמה. בחיים האלה בעצמם.
כאמור, כל מי שתופס את חייו, תפיסה הפוכה, שהחיים נתפסים כרקע, כאפשרות, שעליו אני יכול לבסס, להעמיד, כל מיני הנאות, ועינוגים, אם החיים כך נתפסים, זה פסיעה הלאה, זה קצת יותר גרוע ממניחים חיי עולם, ועוסקים בחיי שעה. זה יותר חמור.
אנחנו מאמינים בני מאמינים. אנחנו לא חיים בעולם שנשלט על ידי גוים, אלא אנחנו חיים במערכת תודעתית, מערכת מחשבתית, אבל עם כל זה גם מערכת שקשה מאד לקרוא לזה 'רוחנית', מערכת שהמקור שלה לא במקור החיים, אלא במעין נרפש, מקור מושחת, ההיפך הגמור ממה שנקרא חיים.
ה . כי הם חיינו
והנה אנו אומרים בתפילת ערבית: אַ הֲ בַ ת עוֹלָ ם בֵּ ית יִ שְׂ רָ אֵ ל עַ מְּך אָ הָ בְ תָּ . תּוֹרָה וּמִצְוֹת חקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָנוּ לִ מַּ דְ תָּ . זאת ההנחה. זה היסוד. מזה יוצא ונובע- עַ ל כֵּ ן ה' אֱלהֵינוּ בְּ שָׁ כְ בֵ נוּ וּבְ קוּמֵ נוּ נָ שִׂ יחַ בְּ חֻ קֶּ יך. וְ נִ שְׂ מַ ח [ונעלוז] בְּ דִ בְ רֵ י [תלמוד] תוֹרָ תֶך וּבְמִצְוֹתֶיך [וחוקותך] לְ עוֹלָ ם וָ עֶ ד: כִּ י הֵ ם חַיֵּינוּ וְאֹרֶך יָ מֵ ינוּ וּבָ הֶ ם נֶ הְ גֶּ ה יוֹמָ ם וָ לָ יְ לָ ה: ' על כן', דהיינו, בגלל העובדה הזאת, שמתוך היסוד, אהבת עולם שאהבת אותנו, אתה לימדת אותנו תורה ומצוות חוקים ומשפטים, ואנו ממשיכים ואומרים, שהפועל היוצא מהיסוד הזה ומכח זה נובע, 'על כן', ' בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ' , זה דבר ראשון, דהיינו, לא נפסיק, ודבר שני, ונשמח בדברי [תלמוד] תורתך ובמצוותיך לעולם ועד . אם כן, מה ההמשך: 'כי הם חיינו'? איך המשפט הזה מצטרף?
אז הפירוש הוא פשוט, כיון שממך מקור חיים, אז התורה והמצוות שלימדת אותנו, הם חיינו. משום שהדברים האלה הגיעו אלינו ממקור החיים עצמם. (דברים ה כג) כִּ י מִ י כָ ל בָּ שָׂ ר אֲ שֶׁ ר שָׁ מַ ע קוֹל אֱלהִים חַ יִּ ים מְ דַ בֵּ ר מִתּוֹך הָ אֵ שׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי :
שני דברים יש ב'חיים'. ראשית כל, חיים זה דבר שחייב להיות בלי הפסקה. משום שאם רגע אחד יש הפסקה בחיים, כבר אין המשך. זה כבר נקטע. החיים בעצם ענינם, הם בלי הפסק. הפסקה בחיים מצריך לחכות לתחית המתים. אם החיים נפסקו, אז הם נפסקו ואינם. והחיים בעצם, באמת ממקור החיים, אז הם השמחה בעצמה.
זה הפירוש המילים. 'תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת, 'על כן ', אז מה נובע ויוצא מזה, א': 'בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ', דהיינו בלי הפסק, ב': ' ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד'. זאת שמחת עולם.
משום שאם אנו באמת מחוברים למקור החיים, אז הדבר הזה עצמו הוא שמחת עולם. אלו החיים עצמם, זהו הדבר שבורא העולם נתן לנו. על זה ברא אותנו, אך ורק לשמחה, לעונג, נמצא אם כן, שהעונג והשמחה נמצאים בחיים עצמם.
אלא שאנחנו הפכנו את הקערה על פיה. על זה אנחנו מסיימים, ' ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד' .
והטעם הוא, 'כי הם חיינו'. זה נתינת טעם על כל מה שנאמר. כיון שאתה הוא זה שלימדת אותנו תורה ומצוות חוקים ומשפטים, זאת אומרת, שזה חיינו, על כן, נובע מזה, בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך, ונשמח לעולם ועד.
זאת שמחת עולם.
כאמור כל הטעמים כולם, לא באו אלא כדי שעל ידם תהיה לנו תחושה בחיים. ואנחנו, בקל וחומר, הרי בודאי,
הכל מודים, (שני המ"ד) אנחנו מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. זה הרי אנחנו יודעים. אבל אנחנו הפכנו את הקערה על פיה. הפכנו את התכלית האמיתית, לאמצעי...
נא להשתדל להבין. ההבדל בין חיים, שכל עצמם ומהלכם, הוא מהלך של מוות, הולכים מרגע שנגמר, לרגע הבא, שגם הוא נגמר מיד. וכך אנחנו הולכים ממוות למוות. במקום (תהילים מח טו) הוּא יְ נַ הֲ גֵ נוּ עַ ל מוּת: אז ינהג את המוּת עלינו.
אלה הם חיים שעצם ענינם מוות. כאן נמצאת המחיצה בין העליונים והתחתונים. אותה מחיצה היא חולי. ולא אמת. היא דבר שצריך להיות מסולק, בזמן שבורא העולם יגלה את האמת בבריאה, את מקור החיים.
אנחנו בעליבותנו, וכמו שאנחנו נראים בשפלותנו, אז אין לנו תפיסה, כלשהי, בעונג הנורא הנפלא שיש בחיים עצמם. תתן לי סוכריה, בזה יש לי טעם. בזה אני מבין. אבל מה זאת אומרת, יש לך את עצמך, מה יש לי מזה?
שוטה שבעולם! הכל נמצא בדבר הזה. החיים עצמם, הם בעצם, החיבור למקור החיים, ועצם חיינו וקיומנו, המציאות שלנו בעצמה, אנחנו גילוי של רצונו יתברך. אז נכון שזה רחוק, וזה לא נתפס אצלנו. אז מה? לכן אנחנו מתרגמים את כל הדבר הנפלא הזה, וניגשים לחלפן, ונותנים לו שטר של אלפי אלפים, או רבי רבבות, או יותר, ומבקשים ממנו, תן לי די כסף שאוכל לקנות סוכריה??!!
זהו הדבר הנלמד מהפרשה שלנו. פרשת הטהרה מטומאת מת. איך עושים מאפר, עפר. אפר זה דבר שהיה. כל מה שהיה בו, הלך, נגמר. אבל גם מן האפר אפשר להוציא את הדבר הקבוע והקיים. כי כל מה שהיה והפך לאפר, מתקיים בזה 'ואתה מחיה את כולם'. לחיי עולם.
בורא העולם נתן לנו אפשרות, לקחת אפר של פרה, ולתת עליו מים חיים, ובזה האפר נעשה עפר. דהיינו, כל מה שהיה ואיננו, חוזר להיות בכח שהוא יכול להתגלות עוד ועוד. כל מה שהיה לא נאבד, אלא נמצא בו, משהו מ'ואתה מחיה את כולם '.
בורא העולם ברא את העולם בששה ימים, וביום השביעי, הוא שבת. זאת כל הבריאה כולה. כתוב בגמ' (ר"ה לא, סנהדרין צז.): דאמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב . זאת כל ההיקף המלא של כל הבריאה כולה.
החיי שעה הם החיים שחולפים ועוברים ואינם, החיי עולם זאת התפיסה הפנימית, העמוקה יותר, ב'ואתה מחיה את כולם', שעבר על כל חיי העולם הזה, וזה יהיה העולם הבא. לא נברא עוד זמן לעולם הבא. אין יותר זמן לאותם שבעה ימים. יותר הקב"ה לא ברא. (תהילים צ ד) כִּ י אֶ לֶ ף שָׁ נִ ים בְּ עֵ ינֶ יך כְּיוֹם אֶ תְ מוֹל כִּי יַ עֲ בֹר , שית אלפי שנין קאי עלמא וחד חרוב. וכל היתר, זה חיי עולם שנברא לשית אלפי שנין.
אותם מים חיים, שנתנו אותם אפר הפרה, ונהיה 'עפר שריפת החטאת ', (במדבר יט, יז) וְ לָ קְ חוּ לַ טָּ מֵ א מֵ עֲ פַ ר שְׂ רֵ פַ ת הַ חַ טָּאת וְ נָ תַ ן עָ לָ יו מַ יִ ם חַיִּים אֶל כֶּלִי: כאן בורא העולם נתן לנו פרשה בתורה, שעם הפרשה הזאת, המעשה הזה מחבר אותנו אל אותו מקור חיים, שהוא סוד חיי עולם, שנמצא איתנו, סוד החיים עצמם, שאנחנו לא חיים אותם כאן. לכן אנחנו הרי מתים והולכים. אם לא היינו חיים את חיינו באופן של מוות מתמשך, אז גם בבוא העת לא היינו מתים. העובדה שמתים בבוא העת, זה משום שכל הזמן הלכנו במהלך הזה.
'יעקב אבינו לא מת', אני אומר תמיד, מה שכתוב (תהילים קיח יז) לא אָמוּת כִּ י אֶחְיֶה , והמשמעות היא לא אמות אלא אחיה. אבל זה משפט חסר טעם. אלא המובן של כִּ י אֶ חְ יֶ ה זה מובן של 'דהא'. לא אמות משום שאחיה.
את זה הפרשה מלמדת אותנו. שאנו יכולים כאן, בעולם הזה שלנו, להתחבר למה שנקרא חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל אילו היינו טועמים טעם אמיתי, אז היינו טועמים את הטעם הזה כאן, בעולם הזה. ואין לך טעם גדול מעצם החיים עצמם. כאן כל הטעם כולו, כאן נמצא הכל. אבל מה לעשות, השטן ואומות העולם, שואלים אותנו, איזה טעם אנחנו יכולים לטעום במצוה הזאת? לולא השטן ואומות העולם, השאלה לא היתה תופסת בכלל. מה השאלה מה טעם? הרי הטעם הוא החיים עצמם. אבל השטן ואומות העולם, הם אלו שהעמידו את כל הדברים, על נקודת ההיפך. על הבסיס, של הפיכת הקערה על פיה. אז בגללם זאת חוקה בשבילנו. בגללם גם אנחנו לא טועמים את הטעם הזה. כאן השטן ואומות העולם ניצחו, ומשום כך, קיימת מחיצה ואנחנו מתים.
כתוב במדרש (במ"ר יט ו): ויקחו אליך פרה אדומה א"ר יוסי ברבי חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חקה . משה רבינו, שקיבל תורה מפיו יתב', שהוא מקור חיים, שם באותו מקור, כל העונג, כל הטעם, וכלשון המשנה (אבות ד יז), וְ יָ פָ ה שָׁ עָ ה אַ חַ ת שֶׁ ל קוֹרַ ת רוּחַ בָּעוֹלָם הַ בָּ א, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה: כל חיי העולם הזה, הכוונה, ששת אלפים שנה, שיחיה בן אדם, זה כל משך חיי העולם הזה, והוא יחיה בלי שום כאב, בלי שום בעיה, לא פיסית ולא נפשית, וכל מה שהוא ירצה, ויעלה על דעתו, יהיה לו. הוא יהנה את כל ההנאות האפשריות בחיי העולם הזה . נצרף ביחד את כל זה ונחבר ביחד את כל ההנאות שנהנו כל בני האדם בעולם הזה, בכל שית אלפי שנין. כל זה הוא לא שוה ערך לשעה אחת של קורת רוח בעולם הבא.
משום שכאשר מעמידים במשקל כל מיני דברים, ומהצד השני, נמצאים החיים עצמם, דהיינו, החיבור למקור החיים, אז זה מכריע את הכף. כלשהו של זה, זה לעולם , בלי הפסק. לכן מכריע כנגד כל חיי העולם הזה.
משה רבינו, שהוא היה זה שהתחבר באמת, הוא ינק, אצלו התקיים ה' אותנו למדת', אצלו התקיים 'כי הם חיינו' בשלימות. לכן 'לך אני מגלה טעם פרה' אבל לכל האחרים, אנחנו כאן, בחיי העולם הזה שלנו, לא מסוגלים לקלוט את הטעם הזה. הוא רחוק מאתנו.
אבל, הדבר ברור הוא, שמכיון שבורא העולם ברא אותנו, אנחנו מחוברים לזה, גם מעבר למה שאנחנו מסוגלים להבין. זהו הדבר שאליו אנחנו מחוברים.
השיר של יום שני, מדבר על ציון. וכמו שאומרים בברכה: רַ חֵ ם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ, בשיר של יום אומרים (תהילים מח יג-טו) סֹבּוּ צִיוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרו מִגדלֶיהָ : שִׁיתוּ לִ בְּ כֶ ם לְ חֵ ילָ ה פַּ סְּ גוּ אַ רְ מְ נוֹתֶ יהָ - דהיינו, תבינו היטב את אותה נקודה, שנקראת ציון בית חיינו - לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן: כִּי זֶה אֱלהִים אֱלהֵינוּ עוֹלָ ם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת: אני מקווה שזה מה שאנחנו מקיימים פה היום. שבמהרה בימינו התקיים הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת:
דברי הגרמ"ש זצ"ל נכתב על ידי אריאל סיסרו
