כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו. וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו. מותר לקוץ אותו. וכמה יהא הזית עושה ולא יקוצנו. רובע הקב זיתים. ודקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו:
כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו, וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו, מותר לקוץ אותו, וכמה יהא הזית עושה ולא יקוצנו, רובע הקב זיתים, ודקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו. עיין בכס"מ (וכ"ה בסמ"ג ל"ת רכ"ט הובא בהגה"מ כאן, ועיין חוו"י סי' קצ"ה שתמה עמש"כ הכס"מ, ובחקרי לב יור"ד סי' י"א תמה עליו שהרי כ"כ הסמ"ג, ועיין ג"כ בספורנו פ' שפטים שכ"כ, ועיין בכלי חמדה פ' שפטים) שהרמב"ם מפרש הברייתא בב"ק דף צא:, דרק עץ אשר תדע זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק, וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר, מה ת"ל כי לא עץ מאכל, להקדים סרק למאכל, ע"כ, לא כמוש"כ רש"י דשרי לצורך המצור גם באילן מאכל, אלא דבא לרבות אילן מאכל שאינו עושה פירות, שהוא כאילן סרק ומותר לקוצו, (ועיין שו"ת חת"ס יור"ד סי' ק"ב, ומלבי"ם בספרי כאן, ושו"ת שו"מ מהדו"ד ח"א סי' כ"ח, ועוד, דלרמב"ם דסד"ר לקולא למ"ל אשר תדע, וגם בלא תדע מספק שרי, ועיי"ש דאיתחזק איסורא שהיו בו פירות), ועיין בלח"מ שהק' דא"כ מהו הלשון דסופו לרבות כל דבר, והרי לא מרבי אלא אילן שהזקין, עיי"ש שנדחק, וכמו"כ צ"ע והיא קו' מהר"י באסן בשו"ת סי' ק"א, ועיין בזה בחקרי לב יור"ד שם, דמ"מ הרי מבואר ברייתא להקדים אילן סרק להאי אילן, ומהרמב"ם שעשאו כאילן סרק ולא כ' דין הקדמה מבואר דליתא להאי דינא, והוא נגד הברייתא, וכן צ"ב עצם דין הברייתא שאחרי שהוא כאילן סרק, מ"ט להקדים לו אילן סרק, וכמו"כ צ"ע בהמשך הברייתא שם יכול אפי' מעולה בדמים ת"ל רק, ולמש"כ הרמב"ם הרי מיירי הברייתא באילן שהזקין, שע"ז יש דין להקדים לו אילן סרק, וע"ז נתמעט מעולה בדמים מהאי הקדמה, ומנ"ל לרמב"ם בה"ח היתר מעולה בדמים גם באילן מאכל ממש, עיין בתו"ח בב"ק שם שהק' כן, ובשו"ת מחנה חיים ח"א סי' מ"ט, עיי"ש, ואי לרמב"ם מיעוט דמעולה בדמים על עיקר האיסור מיירי, מלבד שלכאורה אין ע"ז מקור בקרא דרק דעל עץ אשר תדע מיירי שהוא לענין להקדים, מלבד זה צ"ע דא"כ מה ענין סיפא דברייתא לרישא דמיירי על אילן שהזקין, ולשון הברייתא דיכול וכו' משמע שהוא המשך של מש"כ לעיל בעץ אשר תדע, דבשלמא לרש"י ורמב"ן דברייתא להתיר אילן מאכל לצורך המצור מיירי, וקמ"ל היתר דצורך, ע"ז נאמר דין נוסף שהוא כצורך, עי"ז שהוא מעולה בדמים, אבל למש"כ הרמב"ם הרי הוא קמ"ל בדין אילן מאכל, ומה זה ענין למעולה בדמים שהוא היתר של צורך קורות.
והנה מש"כ הרמב"ם בשיעור עשיית פירות דזית ותמרים, מקורו בגמ' ב"ק צא: שם, עיי"ש אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצציה, מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצו רובע, שאני זיתים דחשיבי, ע"כ, ואמנם לא כ' הרמב"ם כאן שיעור אלא בהנהו, אכן בתחילת דבריו הרי כ' הרמב"ם שהשיעור הוא בעשיית דבר מועט שאין ראוי לטרוח בו, וזהו שיעורו, וכ"כ הרא"ש שם דכן הוא לכל אילן לפי חשיבותו, עיי"ש, אלא שצ"ב דיוק לשון הרמב"ם שבזית כ' כמה יהא הזית עושה ולא יקוצנו וכו', ואילו בדקל לא כ' כמה וכדו', אלא דדקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו, ומ"ש, אכן עיין ברמב"ם בפיה"מ בשביעית פ"ד מ"י שהיא משנה הנ"ל דכמה יהא בזית, וז"ל שם, אבל שאר האילנות מלבד הזיתים, משעה שיצץ ציץ כשיעור קב אסור לכרתו אלא ליוקר דמי עציו וכו' ע"כ, מבואר דשאר האילנות חוץ מזית שיעורם בקב כשיעור שהוזכר בגמ' לגבי דקל, וכ"מ בתוס' ברכות דף לו: בד"ה אין עיי"ש, ועיי"ש בתויו"ט בשביעית שם, והוא שלא כמוש"כ כאן הרמב"ם שבשאר אילנות השיעור הוא בדבר מועט שאין ראוי לטרוח בו, וסותר הרמב"ם דברי עצמו, עיי"ש בשושנים לדוד, ובס' קול סופר על המשניות שם, ובס' פאת השולחן שביעית פ"ו ס"ק ט"ז מש"כ בזה, עיי"ש, וכמו"כ צ"ע דמלשון הרמב"ם שם משמע דגם נטיעה כל שעדיין לא הוציאה קב, מותרת בקציצה אע"פ שאח"כ תוציא, ובמחנה חיים ח"א סי' מ"ט צידד מלשון הרמב"ם דבעי שיהא עליו עכשיו קב פירות, וכ"כ בשו"ת שו"מ הנ"ל, וכ"מ בשו"ת חת"ס חו"מ סי' כ"ז בד"ה והנראה עיי"ש, ולא כן כ' כאן הרמב"ם, שלא התיר אלא בהזקין ששוב אינו ראוי לטרוח שכבר לא יתן פירות, והוא לא כמשמעות דבריו בפיה"מ הנ"ל, ועיין בזה בשו"ת שבט סופר חיור"ד סי' צ"ד.
ונראה, דהנה ביסוד ההיתר באילן שאינו עושה פרי, עיין ברא"ש ב"ק הנ"ל דבגפן דטען כל דהוא אסור לקוצצו, וביש"ש שם בפ"ח דב"ק סי' ס"ב כ' הטעם דענפי הגפן אינן חשובים לבנין כלל, ורק אם האילן שוה לבנין יותר מלפירות מותר לקוצצו, עכ"ד, משמע מזה שיסוד הדין הוא מדין מעולה בדמים ובזה שאני בין גפן לשאר אילנות, אכן בדעת הרמב"ם א"א לבאר כן, שהרי דין מעולה בדמים כ' הרמב"ם לעיל בה"ח בכלל שאר ההיתרים של צורך, וכאן משמע דין היתר נוסף מלבד מש"כ לעיל, ולדעת הרא"ש הרי חדא הוא, וכן צ"ע מדברי הגמ' בב"ק דמייתי הא דרב דדיקלא דטעין קבא אסור למקצציה, ואח"כ מייתי דינו של רבינא דמעולה בדמים, ומייתי ע"ז תנ"ה מברייתא הנ"ל שאם הי' מעולה בדמים מותר, ואם גם דינו של רב מדין מעולה בדמים הוא, הו"ל לאתויי האי ברייתא גם על דברי רב, ומהגמ' משמע דדינא דרב פשוט הוא וא"צ ראי' אלא לדברי רבינא, וכן דלמש"כ היש"ש הו"ל לאתויי ראי' לרבינא ממתני' דפ"ד דשביעית הנ"ל, למש"כ שם הר"ם הר"ש הרא"ש והר"ב דמש"כ השיעור בזתים הוא לגבי איסור ב"ת, דמצד איסור שביעית גם בפחות מזה אסור, עיי"ש, וא"כ ממה דפחות מרובע בזיתים שרי מבואר דמעולה בדמים שרי, ומ"ט לא מייתי לה הגמ' כראי' לדברי רבינא, וגם לשון הרא"ש שפתח שבשאר עצים לפי חשיבותו וגפן דטעין כל דהו וכו', משמע משום חשיבות דגפן ולא משום אי חשיבות דענפי הגפן, ולא כמוש"כ היש"ש, וא"כ שוב צ"ב גדר ההיתר.
ונראה פשוט דיסוד ההיתר הוא משום דבכה"ג לא חשיב אילן מאכל, אחרי שאינו עושה פירות בשיעור חשוב, ועי"ז הו"ל בכלל אילן סרק דשרי לקוצצו, אלא שיש לחקור אם דין אילן מאכל תלוי בשם אילן מאכל שעליו, ואי עשיית פירות הו"ל הפקעה בשם אילן מאכל, או דיסוד האיסור דאילן מאכל תלוי במה שעושה פירות בפועל, ואי עשיית פירות מפקיע דין אילן מאכל שיסודו בעשיית המאכל, ונראה שהוא מחלוקת בספרי, עיי"ש בקרא י"ט במש"כ כי האדם עץ השדה, שחייו של אדם אינו אלא מן האילן, ר' ישמעאל אומר מכאן חס המקום על פירות האילן ק"ו מאילן ומה אילן שעושה פירות הזהירך הכתוב עליו פירות עצמם על אחת כמה וכמה, ע"כ, ומשמע דת"ק פליג אר"י ורק ר"י ס"ל ק"ו ובמה פליגי, ולמש"כ לת"ק הוא שם באילן מחמת חשיבותו כאילן מאכל אחרי שחייו של אדם אינו אלא מן האילן, ואין זה ענין לפירות, ומשא"כ לר"י איסור האילן מחמת הפירות הוא, וא"כ ק"ו לפירות עצמם, וי"ל בזה המשך דברי הספרי במש"כ שם הא אם מעכבך לבוא מפניך במצור קצצהו, והרמב"ן בהוספותיו בסהמ"צ מצ"ע ה', הביא מכאן מקור דשרי לצורך המצור, שלא כדעת הרמב"ם, ועיין במש"כ בזה לעיל בה"ח, והגר"א מחקו וכתב שמקומו להלן, דמה ענינו למש"כ לעיל, עיי"ש, אכן למש"כ י"ל, דלר"י שהוא משום הפירות עיקרו בשימוש של האדם, שמשו"ז אסור בהשחתה, וכל שהוא צורך של שימוש אחר אינו השחתה, ומשא"כ לת"ק הוא דין כלפי האילן שלא ישחת, שע"ז לא מהני צורך אדם, וכנ"ל בדברנו לעיל בה"ח, והספרי כהמשך לדברי ר"י הוא שמשו"ז שרי לצורך המצור, אכן הרמב"ם פסק כת"ק וכמו שית' אי"ה להלן, ומש"ה לא הביא היתר דמצור אחרי שכנ"ל מפורש בספרי דתלי בדעת ר"י שהרמב"ם לא פסק כוותי', ומש"ה אסר הרמב"ם הקציצה גם בצורך המצור.
ונפק"מ במש"כ הוא, במש"כ בס' גידולי שמואל בב"ק שם בשם ס' תורת האהל למהרי"ל דיסקין זצ"ל, דבשני ערלה מותר לקוץ אילן מאכל, וכ"כ בס' כלי חמדה בפ' שפטים שם, והביא מדברי רמב"ן שיש עשה ול"ת מקרא דאותו תאכל, וכיון שפשוט דבשני ערלה דליכא אותו תאכל ליכא לעשה, ה"ה לל"ת, דתרווייהו ללאו קאתו ובחדא מחתא מחתינהו, עיי"ש, ולמש"כ אם הוא משום השחתת הפירות המונח בהשחתת האילן י"ל דשרי בשני ערלה, אבל אם אסור מצד האילן עצמו, ודאי שגם בשני ערלה אילן מאכל מיקרי ואסור, וכן נפק"מ להיפך בנטע אילן מאכל לסייג ולקורות דליכא גבי' ערלה, די"ל דשרי, עיי"ש בכלי חמדה מת' מהר"ץ דשרי (אכן בת' מהר"ץ חיות סי' ל"ג כ' לאיסור וצ"ע) ועיין ג"כ בשו"ת מחנה חיים הנ"ל שכ' להיתר ובשו"ת דובר מישרים ח"א סי"ל קל"ד הכריח כן, דאל"כ בטלה מחשבתו אחרי שאסור לקוצצו לקורות ויתחייב ג"כ בערלה, וית' אי"ה להלן היכ"ת דשרי גם אי נימא דאיכא בכה"ג ב"ת, ועיין בכוס הישועות למהרשש"ך בב"ב דף כו. דס"ל דבנוטע לזמן ליכא משום ב"ת, עיי"ש, ולמש"כ אם תלוי בשם אילן מאכל י"ל לסייג וקורות לאו אילן מאכל הוא וכלגבי ערלה, וה"ה בנוטע לזמן, אבל אם הוא משום השחתת הפירות, סו"ס יש בו פירות ואסור, ואזלי בזה הרמב"ם והרמב"ן לשיטתייהו, דלדעת רמב"ן קרא דאשר תדע לא לאילן שהפסיק ליתן פירות הוא, ומשום שא"צ לזה קרא אחרי שהאיסור מצד הפירות הוא וכנ"ל מדברי הכלי חמדה שלשיטתו בערלה ליכא איסור, ומשא"כ לדעת הר"מ בעי קרא למשנ"ת לעיל בה"ח דלא ס"ל לעשה דאותו תאכל, עיי"ש, והאיסור מצד האילן ובעי קרא דבכה"ג לא חשיב אילן מאכל, וכנ"ל.
ולפי"ז נראה, דלדעת הרמב"ם זהו הנידון בברייתא דב"ק דף צא: הנ"ל, בקרא דרק עץ אשר תדע וגו', דעץ אשר תדע משמע כמוש"כ הסמ"ג דכשאיננו עושה פירות מותר, וכי לא עץ מאכל משמע לאילן סרק, ומזה לכאורה שהאיסור משום פירות הוא, דמש"ה שרי בעץ מאכל שאינו עושה פירות, וע"ז מק' וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר היינו דאינו כלל נפק"מ בשם האילן אלא במציאות הפירות שע"ז אסור בהשחתה, א"כ למ"ל קרא דלא עץ מאכל לאילן סרק ובלא"ה אינו נותן פירות, וע"ז אמרינן להקדים אילן מאכל לאילן סרק, והיינו קמ"ל שהאיסור מצד האילן הוא שמצד עצמו חשיבותו אחרת מאילן סרק, ועי"ז יש בו איסור מצד עצמו אע"פ שאין איסור זה באילן סרק, וע"ז נאמר היתר באילן מאכל בלא פירות שאין בשם אילן זה איסור, וכן היתר באילן סרק שאין בשם אילן זה איסור, דבמה שנאמר ב' מיעוטים מבואר מזה הנידון בשם האילן, שמש"ה ב' עניני אילן וב' דיני היתר ע"ז, וזהו להקדים וכנ"ל, וע"ז מייתי יכול אפי' מעולה בדמים, והיינו דבשלמא אם הוא משום פירות וצורך האדם וכנ"ל מדברי ר"י בספרי כל שצורך האדם למעלתו בדמים, פשיטא דשרי, אבל לפי"מ דילפינן מקרא יסוד האיסור מצד האילן בהיותו דבר שאסור בהשחתה, מהיכ"ת היתר דמעולה בדמים, וע"ז מיעוט מקרא דרק דאעפ"כ שרי, וא"ש היטב כל דברי הרמב"ם ממשה"ק לעיל.
ומצאתי יסוד הדברים מוכרח בדברי ר"נ גאון בברכות דף לו:, עיי"ש שכ' דמתני' דפ"ד דשביעית וכמה יהא בזיתים לענין שביעית הוא, ומה דמייתי לה הגמ' לענין ב"ת הוא לשיעורא, דהכל מדין הפסד הוא, דכל דבר שיש בו משום הפסד אסור משום ב"ת, וכ' ע"ז וז"ל, הלא תראה כי כל שדמי עציו יקרים ויש הנאה מעציו יותר מפריו מותר לקוצו הואיל והוא משתכר בקציצתו אינו עובר עליו משום ב"ת וכו' עכ"ד, ומפורש בדברי הר"נ דרק משום שיסוד האיסור משום פסידא הוא שרי מעולה בדמים, ולמשנ"ת בדעת הרמב"ם שיסודו משום האילן עצמו הוא לא הי' מקום להתיר מעולה בדמים, וזהו משנ"ת דמש"ה כהמשך לרישא דברייתא דנו על מעולה בדמים דמ"מ שרי ממיעוטא דקרא, וכנ"ל.
ועיין בספרי בקרא דרק עץ אשר תדע וכו' כדרשת הבבלי בב"ק הנ"ל, וע"ז מייתי אם סופנו לרבות אילן סרק מה ת"ל כי לא עץ מאכל, ותמוה כמושה"ק בס' מחנה חיים הנ"ל, דמאי לרבות אילן סרק קאמר, ואדרבא לרבות אילן מאכל קאתי, ואמנם גירסת הגר"א היא לרבות אילן מאכל, אבל לגירסה דידן תמוה, ולמשנ"ת לדעת הרמב"ם י"ל דאם סופנו לרבות אילן סרק, ומשום שאינו נותן פירות, והאיסור בפירות הוא למ"ל קרא לאילן מאכל שאינו נותן פירות, וע"ז משני להקדים וכו', והיינו דאמנם תלוי בשם האילן שבזה אילן מאכל חשיב מסרק, ומש"ה אסור, וא"כ שפיר בעי לרבות אילן מאכל שאינו נותן פירות דג"כ שרי, וכנ"ל דע"ז ב' מיעוטים נינהו.
והנה דברי רב בגמ' ב"ק הנ"ל, דדיקלא דטעין קבא אסור למקצציה, תמה במחנה חיים הנ"ל דמהו לשון אסור, וחייב מלקות הו"ל למימר, כדאיתא שם לעיל בגמ' לגבי מקרע על המת יותר מדאי דלוקה עיי"ש, ונראה דעיקר הקמ"ל דרב הוא גם בגוונא שאין האיסור מצד שם אילן מאכל, וכבנוטע לזמן או לסייג וקורות, דמ"מ יש איסור מצד הפירות, ואמנם אינו לאו דב"ת דאילן מאכל (ולהלן ית' יסוד האיסור), וע"ז מק' הגמ' מרובע דזית, ומשני דשאני זיתים דחשיבי, והיינו דע"י חשיבותם, ברובע הו"ל שם אילן מאכל, ואסור בל"ת, ומשא"כ שאר אילנות אין עליהם שם אילן מאכל אלא בשיעור שכ' הרמב"ם אם ראוי לטרוח בו או לאו, אלא דמ"מ חדית רב איסור מצד הפירות ששיעורם בקב, ועיין בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' נ"ו שכ' דקב לשנה כמי שאינו עיי"ש, ואיך מתאים שיעור קב עם מש"כ הרמב"ם שהשיעור הוא בדבר שראוי לטרוח עליו, ובע"כ שאמנם אין האיסור מצד האילן אלא מצד הפירות שהוא שיעור חשוב בם שלא להשחיתם, ואמנם ליכא ע"ז לאו, אבל איסורא מיהת איכא, וא"ש היטב לשון הרמב"ם שעמדנו בריש דברנו, דתחילת ההלכה לגבי הלאו הוא, וע"ז כ' שיעור שראוי לטרוח, ובזית רובע, ואח"כ הוסיף ודקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו לא בכלל מש"כ לעיל כמוש"כ גבי זית, אלא איסור נפרד ומחודש שלא יקוצנו, ואמנם הוא בכל אילנות כמבואר בדבריו בפיה"מ הנ"ל, ואין זה סתירה למש"כ לעיל שיעור דראוי לטרוח דכנ"ל הכא באיסור אחר מיירי.
והדבר מבואר ממה שכ' הרמב"ם הענין במתני' דשביעית שם דמיירי בדיני שביעית בהפסד פירות, שע"ז נאמר במשנה לדעת הראשונים איסור בכל השנים בזית, וע"ז כ' הרמב"ם שם שיעור קב בשאר אילנות, ולמש"כ הקמ"ל הוא בזית מצד אילן מאכל בשיעור רובע, ולא רק מצד הפירות כאיסור דשביעית, וע"ז כ' הרמב"ם דמ"מ בשאר אילנות מצד הפירות איכא שיעור קב מצד ב"ת, וא"ש מש"כ שם הרמב"ם הנצו, דמשמע דבעי פירות ממש, וכאן כ' רק הזקין, ונטיעה לעולם אסורה, אכן הדגיש זה הרמב"ם בשאר פירות במש"כ שיעור קב, וכ"ה לשון רב אילן דטעין קבא אסור וכו', ומשמע שעכשיו נותן פירות, דכיון שהאיסור מצד הפירות הוא בעי בר פירות, ומשא"כ ברישא דמיירי באיסור לאו דאילן מאכל, אין היתר אלא בהזקין שבטל ממנו שם אילן מאכל, וכנ"ל, ועיין בס' מחנה חיים הנ"ל שהק' עמש"כ תוס' ברכות דף לו: הנ"ל, שהק' עמש"כ במתני' דפ"ד דשביעית דאין קוצצין אילנות בשביעית דתיפו"ל משום ב"ת, ולמה לא הק' יותר דבמתני' מבואר דאסור רק בשיש עליו פירות ואל"כ שרי, והרי משום ב"ת אסור, עיי"ש, ולמש"כ הרי שם הענין מצד ב"ת דפירות, ובשיעור שמצד האילן אין שוה הטירחה, וע"ז י"ל אמנם דבעי פירות עליו, ומש"ה לא הק' תוס' אלא ממשמעות ההיתר דשאר שנים ולא מגוף ההיתר, וכנ"ל דאמנם משמעות דברי הרמב"ם היא שמצד זה בעי הנצו.
וי"ל בזה דעת הראשונים דכמה יהא בזית על איסור ב"ת מיירי, ולא כן מבואר בירושלמי שם, עיי"ש דכמה יהא אזיל אדלעיל במשנה דהזיתים משינצו, ועיי"ש בשנו"א, ועיין בפאה"ש שם ס"ק י"ז, ומ"ט כ' ראשונים נגד הירושלמי, אכן למשנ"ת בתירוץ הגמ' בב"ק דשאני זיתים דחשיבי, הרי הנידון הוא מחמת שם האילן, שבכה"ג הו"ל אילן מאכל, וזהו שיעור רובע, ואיסור שביעית מחמת הפירות הוא ולא מצד האילן, וא"כ בע"כ דשיעור רובע לאו לאיסור פירות דשביעית מיירי, ופליג הבבלי על הירושלמי, ופירשו הראשונים כבבלי, ועיי"ש בהון עשיר על המשניות שהק' בלשון המשנה וכמה יהא בזית וכו', דמשמע יהא עכשיו בו ולא ראוי לפירות, והרי לענין ב"ת אינו תלוי במה שעכשיו יש עליו זיתים, עיי"ש שנדחק, ולמשנ"ת יהא לא על הפירות מיירי אלא על שם האילן כאילן מאכל, ויהא על שמו של האילן מיירי, ושם האילן אינו בבפועל אלא בבכח, ומש"ה שייך לשון יהא אע"פ שאינן עליו ממש, וי"ל.
ועיי"ש במשנה, דעמש"כ וכמה יהא בזית פליג רשב"ג דהכל לפי הזית, והרמב"ם פסק כאן כת"ק, ובס' לחם שמים הק' מ"ט לא פסק כרשב"ג דכ"מ ששנה הלכה כמותו, ובס' אור הישר שם כ' עפ"י סוגיא דב"ק הנ"ל דמק' מת"ק על רב מרובע דזית הרי דהלכה כת"ק, אמנם אינו מוכרח, דעיקר הקושיא הרי קשיא גם מרשב"ג דסו"ס איהו קאמר הכל לפי הזית, ורב קב קאמר, וכיון דקשיא מתרוויהו אין ראי' ממה שנקטו מת"ק דקדים, אחרי דעיקר הקושיא מכולהו היא, אכן למשנ"ת נראה, דרשב"ג ס"ל שאין דין וחשיבות מיוחדת בזית, שמשו"ז יהא אילן מאכל גם כשאינו שוה הטורח, וגם בזית הכל תלוי בטירחו וגדלו, עיין חזו"א שביעית סי"ט ס"ק כ"ה, וא"כ אין כלל סתירה מדבריו לדברי רב, דרשב"ג מיירי על הלאו דאילן מאכל, ורב מיירי מצד הפירות, שבזה שיעורו בקב, ובע"כ רק מת"ק קשיא דקאמר שיעור רובע, שהוא רק בדין אילן מאכל, שבס"ד דגמ' על כל אילנות הוא, וקשיא לרב שכל שאינו אלא קב ליכא איסורא דאילן מאכל, וא"כ כל הקושיא רק מת"ק היא, ומק' מיני' סתמא דגמ', ומינה דהלכה כמותו, וכמוש"כ בס' אור הישר הנ"ל.
*) וענין זה שנת' בזית שיש בו דין מיוחד בשם אילן מאכל, מצינו במס' כלה בסופה, עיי"ש פעם אחת הי' ר"ע יושב ודורש תחת הזית, ואמר מגדלי בהמה דקה ומקצצי אילנות טובות וכו' אין רואין סימן ברכה, איני והאמר ר' חנינא אם הי' מעולה בדמים מותר, התם בשאר אילנות הכא בזית וכו' ע"כ, ועיי"ש בפי' מעין גנים דבע"כ במעולה בדמים מיירי, דאל"כ איסורא איכא, ומ"ט קאמר ר"ע רק אינו רואה סימן ברכה, וע"ז משני דזית שאני, הרי דין מיוחד בזית, ובגמ' פסחים דף נ: ת"ר וכו' וקוצצי אילנות טובות אינו רואה סימן ברכה, ומשמע דאיסורא ליכא, ובפסקי תוס' שם, דמיירי על אילן סרק, עיי"ש, אכן בשו"ת חיים שאל סי' כ"ג כ' דמיירי לאחר שכבר קצצו, והנידון בסוחר בהם, עיי"ש, והרי לאחר שקצצו שוב אינו נותן פירות והו"ל כאילן סרק, דאי לאו כפסקי תוס' הנ"ל דמיירי גם באילן סרק, מ"ש אינו רואה סימן ברכה רק באילן מאכל למש"כ בשו"ת חיים שאל הנ"ל, ומבואר ג"כ ענין מיוחד בשם האילן ולא רק מצד הבפועל של עשיית פירות, ועל שם אילן זה שיש בו גם לאחר קציצה, נאמר דין נוסף של אינו רואה סימן ברכה, ומש"ה זית שיש בו יותר ענין ושם אילן מאכל, שכנ"ל ע"י רובע סגי לאשוויי שם זה, אחר שזית מצד עצמו יש בו ענין אילן מאכל יותר משאר אילנות, שפיר יש בו ענין נוסף מיוחד של אינו רואה סימן ברכה גם לגבי מעולה בדמים, כמבואר במס' כלה הנ"ל.
ובמש"כ י"ל דברי התוספתא בשביעית פ"ג הי"ג, מאימתי אדם רשאי לקוץ את האילן בשאר שני שבוע משיבוא לעונת המעשרות, ע"כ, ובחסדי דוד שם תמה דממנ"פ אי טעין קבא אסור למיקצציה אע"פ שעכשיו אין בו פירות משום פירות של שנה הבאה, ואם אינו טעון קבא הרי בכל זמן מותר, עיי"ש, ולמש"כ י"ל דמיירי בדטעין קבא, אלא שכנ"ל אין זה שיעור הראוי לטרוח, ואין בו איסור אלא מחמת הפירות ומחמת הפירות הרי משמע כנ"ל מדברי הרמב"ם ותוס' ברכות הנ"ל שאינו אלא בשיש עליו פירות (דמה"ט א"ש היתר ערלה בלסייג ולקורות דלא בטלה דעתו מחמת איסור קציצה וכנ"ל מק' הדובב מישרים, דכנ"ל מצד שם אילן בלא"ה שרי, ומצד הפירות כל שאינם עליו ג"כ שרי, ושפיר מתקיימת מחשבתו) וכל שהגיעו לעונה"מ חשיב ככבר יצאו הפירות ואין כאן השחתה עליהם, כמבואר במשנה שם לגבי איסור הפסד פירות שביעית בקוצץ האילן עיי"ש, ומש"ה שרי בשהגיעו לעונה"מ.
והנה בגמ' בב"ב דף כו., רבא בר בר חנן הוו לי' הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף, הוו אתו צפורי יתבי בדיקלא ונחתי בפרדיסא ומפסדי לי', א"ל זיל קוץ וכו', א"ל אנא לא קייצנא דאמר רב האי דיקלא דטעין קבא אסור למיקצציה, ואמר רב חנינא לא שכיב שכבא ברי אלא דקץ תאנתה בלא זימנא, מר אי ניחא לי' ליקוץ, וכו' ע"כ, ועיין שאילת יעב"ץ סי' ע"ו שתמה דאחרי דמייתי איסורא למ"ל לסכנתא, ועיין בזה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"ב ועוד, ועיי"ש עוד דמה היתה סברת שכבא, דמשמע שלא הי' לו אלא חטא זה, ומ"ט לא חש לאיסור, עיי"ש ובחת"ס שם, ובשו"ת דברי חיים יור"ד ח"ב סי' נ"ז, ועוד, וכן תמוה מ"ט הביא מדברי רב וכי בלא דבריו ליכא ללאו דב"ת, וכמוש"כ בכעי"ז תוס' בב"ק דף צא: בד"ה אלא האי, עיי"ש, והרי אין מבואר שם שלא הי' אלא קב שע"ז בעי לדברי רב דמקב אסור, אלא בסתם פרדיסא מיירי, ומה זה ענין לדברי רב דוקא.
ולמש"כ נראה, במש"כ במהרשש"ך שם דכיון שמזיק ועומד לקציצה הו"ל כנוטע לזמן שאין בו משום ב"ת, ונת' לעיל שאין זה היתר אלא בשם אילן מאכל, אבל מצד דין הפירות סו"ס הו"ל משחית דפירות, ומש"ה לא הביאה הגמ' עיקר האיסור דב"ת אלא רק מדברי רב, שכנ"ל חידש דין נוסף של ב"ת משום הפירות שרק משו"ז אסור בלא טעין אלא קב, ומצד זה אף בכה"ג אסור, וזהו דמייתי הא דשכבא לסכנתא, די"ל דזהו יסוד האיסור שבדברי רב, והי' בכה"ג שאין בו אלא משום פירות, דהיינו דלא טעין אלא קבא, וכלשון דתאנתה בלא זימנא היינו שהי' רק מקדים הזמן משום שכבר לא נתנה פירות כשיעור, אלא שמ"מ קב נתנה, ואין זה עיקר האיסור דב"ת ולא נקט שכבא להאי איסורא, וע"ז מייתי דמ"מ אסור דמה"ט שכיב, ומש"ה מייתי עלה הא דרב ודשכבא, דכנ"ל זה יסוד האיסור, וא"ש כל משה"ק לעיל.
וא"ש בזה משה"ק הט"ז ביור"ד סי' קט"ז ס"ק ו' לאחר שהביא סוגיא דב"ב הנ"ל, וז"ל ותמהתי שבטור לא הביא דין זה בשום מקום מן קציצת אילן הנ"ל עכ"ד, ותחילת דבריו שם הוא, דעוד מצאנו שאסרו חז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות וכו', והביא סוגיא הנ"ל וקו' הנ"ל, ותמה היעב"ץ בסי' ע"ו הנ"ל ובגליון מהרש"א שם, שהרי יש בזה ל"ת ומ"ט כ' הט"ז רק משום סכנה, אכן עיי"ש בחידושי הגרשוני ובשבות יעקב ח"א סי' קנ"ט, ובחיים שאל סי' כ"ב, בעיקר קו' הט"ז, שהרי הביא הטור בחו"מ סי' שפ"ב דאסור לקצוץ נטיעותיו, עיי"ש, אכן דייק הט"ז להק' מן קציצת אילן דסוגיא דב"ב הנ"ל ודברי רב ומעשה דשכבא, וכן שם כ' הט"ז לענין מזיק אחרים, לקצוץ אילן שיש בו פירות, ומשמע שעכשיו יש בו פירות, והרי פשיטא דאסור משום ב"ת גם כשיהיו עליו בזמנו, אכן כנ"ל דין נוסף מצד סכנה שאינו עיקר האיסור דב"ת, שכנ"ל בזה בעי פירות עליו כיון שהוא מחמת הפירות, ורק משו"ז אסור גם בלא טעין אלא קבא, ודין זה ליתא בטור שכ' נטיעות שכנ"ל אינו אלא איסור ב"ת מצד שם אילן מאכל, וע"ז שפיר הק' הט"ז דדין נוסף שהוא משום סכנה מ"ט לא הביאו הטור.
אכן בעיקר הדבר י"ל שאין מוכח דעיקר האיסור דחדית לן רב רק משום סכנה הוא, אלא דקרא דכי ממנו תאכל משמע גם משום האכילה (אלא שכנ"ל מקרא דאשר תדע ילפינן גם איסור מצד שם אילן מאכל) דהיינו הפירות, ומה דמייתי עלה בגמ' ב"ק וב"ב הנ"ל הא דשכבא, הוא משום שענין הסכנה ג"כ מצד השחתת הפירות הוא ולא מצד שם אילן מאכל, ורק עפ"י דברי רב נתחדש ענין זה, וכדחזינן כעי"ז בעג"ע בנחל איתן בסוטה דף מו., מפני מה אמרה תורה וכו', אמר הקב"ה יבא דבר שלא עשה פירות, ויערף במקום שאינו עושה פירות, ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות וכו', עיי"ש, והיינו שייכות בין מיתה ואי עשיית פירות, ומה"ט זהו עונשו של מי שמפסיד הפירות, ועיין סוכה דף כט. בשביל ד' דברים המאורות לוקין וכו', ועל קוצצי אילנות טובות, וברש"י שם בד"ה ועל, שמשחיתין הן ונראים כבועטים בהקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו, ע"כ, וענין זה מצד הפירות הוא וה"ה לסכנתא, אכן ראיתי בשו"ת טוט"ד מהדו"ב ח"ב סי' ה' שכ' שכל איסור דב"ת משום חשש סכנה הוא, עיי"ש בנפק"מ למעשה, ותמוה למידרש טעמא דקרא, אלא שכנ"ל יתכן בדין הנוסף דחדית לן רב ולא ביסוד האיסור, והו"ל לבאר, וצ"ע.
והנה בתוס' ב"ב שם בד"ה אנא, הק' מ"ט לא רצה לקצוץ, והרי בב"ק דף צב. גבי דיקלי דמכחשי בגופני קאמר למחר אייתי לי מקורייהו, אלמא מותר לקצוץ דקלים, ועיי"ש דשאני התם שיותר מדאי היו מכחישים בגפנים עד דהוה טעים בהו טעמא דחמרא, ע"כ, ונראה לפי"ז, דבאיסור הבא מחמת השחתת האילן עצמו כל שהוא מזיק אין בו שם השחתה, וכנ"ל במש"כ לעיל בה"ח, ול"ש יותר או פחות, דמה"ט הרי ס"ל לר"י בב"ב שם זיל קוץ, ורבא בר חנן דאמר אנא לא קייצנא מדברי רב, היינו דיש איסור כנ"ל מצד השחתת הפירות, ובזה אין הענין בשם האילן שע"ז מהני שם מזיק להיתר קציצה, אלא עיקרו ברווח והפסד שמחמת הפירות, ולזה בעי הפסד גדול כמוש"כ תוס', ושפיר מבואר הא דמייתי מרב גם לולא דברי מהרשש"ך הנ"ל, דכנ"ל איהו ס"ל כרב ולא כדס"ל לר"י ולשכבא, ומש"ה קאמר אנא לא קייצנא, ועיי"ש בפסקי תוס' דאסור לקצוץ בהפסד מועט, ובשו"ת חיים שאל סי' כ"ב דכן הוא לפי"מ דקיי"ל כרב, עיי"ש, והוא כנ"ל דענין זה תלוי באיסור הנוסף שחידש רב, שע"ז לא מהני שם מזיק אלא בעי הפסד, שבזה יש דין הפסד מרובה, ועיין בשאילת יעבץ הנ"ל שכ' על דברי תוס' שהוא דוחק דמה שיעור יש בדבר, עיי"ש, ולמש"כ בשם מזיק אמנם ליכא שיעור, אבל בדין רווח והפסד המתיר את האיסור דפירות, ודאי יש שיעור.
ועיי"ש בתוס' שהק' על דברי רבא בר חנן, דהתנן במתניתא (בדף כה: מרחיקין את האילן מן הבור וכו') דקוצץ ונותן דמים, ועיי"ש דאיכא לאוקמי באילן סרק, ובחיים שאל שם הביא משו"ת בית יעקב סי' ק"מ שכ' דאכתי תיקשי ממתני' דב"ב דף כז:, אילן שהוא נוטה לרה"ר קוצץ וכו', עיי"ש, וכונתו כמוש"כ בשו"ת חיים שאל שם, דמקמי הכי מבואר במתני' שם באילן שהוא נוטה לשדה חברו ג"כ דין על חרוב ושקמה וא"כ לא מיירי באילן סרק, אלא שתמוה כמושה"ק בח"ש שם, שהרי גם במתני' דדף כה: קתני חרוב ושקמה, וכבר תמה כן בתו"ח שם, וכ' דבע"כ היינו אילן סרק, וא"כ ה"ה נימא כן במתני' דדף כז:, ומאי קשיא לי', עיי"ש.
ולמש"כ נראה, בהקדם מש"כ בהגהות אשרי שם באילן המפסיד דחייב לקוצו, דמיהו בעל האילן יכול לומר אנא לא קייצנא אלא את אי ניחא לך קוץ, ועיי"ש דמ"מ במפסיד הרבה שרי כההיא דב"ק דף צב. וכנ"ל מדברי תוס', ואינו מובן דממנ"פ אי איכא בזה איסורא וסכנתא מ"ש דשרי לניזק, עיי"ש בשו"ת ח"ש הנ"ל שנתקשה בזה, ולמש"כ נראה, דכנ"ל שם מזיק אינו מתיר איסור שמצד הפירות אלא רק הריווח וההפסד, והאי הפסד אינו אלא אצל הניזק ולא אצל המזיק, דלגביו הו"ל הפסד מועט, ומש"ה לו אסור, ומשא"כ אצל הניזק שאין לו כלום מהאילן המזיקו הו"ל הפסד יותר משכר, ושוב ליכא ב"ת, ועיין בכעי"ז בשו"ת מהר"י באסן סי' ק"א, ומש"כ להתיר במזיק יותר מדאי, דמשמע דשרי גם במזיק אחרים, היינו דב"ת נמדד כלפי הדבר עצמו ולא כלפי הגברא, ומזיק יותר מדאי הו"ל הפירות הפסד יותר מריווח, ושרי לכו"ע, ומשא"כ במזיק פחות בשויו רק לגבי הניזק חשיב יותר מדאי ושרי, ומשא"כ כלפי אחרים, דכלפי הניזק בהפסדו הו"ל יותר מכדי הפירות, וי"ל, ולפי"ז י"ל דגם תוס' ס"ל כן, ומעיקר הדין דמתני' דדף כה: לק"מ, וכנ"ל דהניזק יכול לקוצצו, ולא קשיא להו אלא מלשון קוצץ דמשמע דעל בעל האילן קאי, וע"ז תירצו באילן סרק, ומשא"כ המבואר שם במתני' לגבי חרוב ושקמה דמיירי על עיקר החיוב ולא קתני בהו להדיא קוצץ, בזה ודאי י"ל דבעל הבור הוא הקוצץ, ומש"ה ל"ק מזה כלל אע"פ שאינו אילן סרק, וה"ה י"ל כן במתני' דדף כז: בנוטה לשדה חבירו, ורק ממתני' דנוטה לרה"ר הק' הב"י הנ"ל, דהתם ליכא ניזק, ועיקר הדין על בעל האילן נאמר, והוא גם בחרוב ושקמה, וע"ז יק' דלגביה הו"ל ב"ת, אכן כיון שהוא משום מזיק רה"ר הו"ל איהו נמי בכלל ניזק, ושפיר שרי לקוצצו, וא"ש קו' הב"י.
ועפי"ז יש לדון באיסור קציצת ענפים שנחלקו בזה המשל"מ והבאר שבע, עיין משל"מ סופ"ז מאיסורי מזבח, ועיין בזה בחיים שאל שם סי' כ"ב מהר"י באסן ומהר"מ קאזיס, ועיין דרכי תשובה יור"ד סי' קט"ז, ומתוס' ברכות דף לו: שהק' למ"ל דין מיוחד של אין קוצצין בשביעית, ותיפו"ל מב"ת, והרי נפק"מ בענפים, מבואר מזה ב"ת גם בענפים, ועיי"ש בח"ש דהר"מ הר"ש והר"ב הק' ג"כ קו' תוס', ובע"כ ס"ל כנ"ל איסור בענפים, ואמנם המאירי בברכות שם כ' נפק"מ לענפים, עיי"ש מבואר דליכא בהו משום ב"ת, ולמשנ"ת אמנם שם אילן ליכא אבל משום הפירות אסור, ונפק"מ בזית ברובע קב, דענפים בעי קב, למשנ"ת שזהו שיעור הפירות, וכמו"כ נטיעה שאין עליה פירות י"ל דשרי למשנ"ת, ועיין בפנים יפות לפרשת שופטים הק' מהמבואר בסוכה יב. ולז. עלי זית לסכך, ותיפו"ל משום ב"ת, ועיי"ש משום צורך מצוה, ולמשנ"ת באילן מצד אילן י"ל שאינו היתר, וכמושנ"ת לעיל בה"ח, אבל בענפים משום פירות שעיקרו ברווח והפסד, גם מצוה הווי רווח ושרי, ואמנם כ"כ הב"ש במשל"מ שם לפי דעתו דענפים אסור, דמ"מ שרי לצורך מצוה, ולמש"כ י"ל שאין זה אלא בענפים ולא באילן עצמו, ובמדרש תנחומא פ' ויקהל סי' ס', ויעש את הקרשים וכו', למד הקב"ה דרך ארץ, שאם בקש אדם לבנות בית מאילן עושה פירות, אומר לו ומה ממ"ה הקב"ה כשאמר לעשות לו משכן חס על אילן עושה פירות אתה על אחת כמה וכמה, ע"כ, ובשו"ת חיים שאל סי' כ"א שהרי הוא איסור תורה ולמ"ל לחס, עיי"ש ובשו"ת מחנה חיים הנ"ל, ולמשנ"ת הנידון בענפים דשרי לצורך מצוה, ומ"מ לא עשהו מאילן מאכל, משום שכל שאפשר באילן סרק מקדימין אילן סרק, וכעין הא דב"ק דף צא: לשיטות שאר הראשונים בביאור הא דלהקדים אילן מאכל לאילן סרק, ומזה גם לאחרים בצורך, דמ"מ לכתחילה באילן סרק אע"פ שאם עשאו מאילן מאכל בכה"ג ליכא איסורא, וי"ל.
