ולא האילנות בלבד. אלא כל המשבר כלים. וקורע בגדים. והורס בנין. וסותם מעין. ומאבד מאכלות דרך השחתה. עובר בלא תשחית. ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם:
ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם. עיין ברדב"ז שכ' וז"ל, ולפי"ז צ"ל שמה דכתבתי למעלה, א"ר אלעזר שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית (ב"ק דף צא:) לאו דוקא מלקות אלא מכת מרדות, ולא עדיף משבר כליו מחובל בעצמו, ותנן (ב"ק דף צ:) החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור, ואע"ג דסיפא (דהאי מתני' בב"ק שם) הקוצץ אילנות אע"פ שאינו רשאי פטור וכו' לאו פטור ממלקות, פטור דרישא הוי שפיר פטור ממלקות, וכו' עכ"ד, והדברים תמוהים, שכבר הק' שם תוס' בדף צא: בד"ה פטור, עמש"כ החובל בעצמו פטור, דמאי חיוב שייך הכא, ואי פטור ממלקות קאמר ע"כ הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור לאו היינו פטור ממלקות, דהא חייב משום קוצץ אילנות טובות וכו', ועיי"ש דצריך לדחוק ולומר דפטור ה"ק אע"פ שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו, אחרים שחבלו בו חייבין עכ"ד, וכן עיי"ש ברשב"א שהכריח דלאו לענין מלקות קאמר, דפטור דומיא דאחרים חייבין הוא דהיינו לגבי ממון, עיי"ש, וא"כ מהו שכ' הרדב"ז דחובל בעצמו פטור לגבי מלקות קתני, והרי הרדב"ז עצמו כ' דפטור דנטיעותיו לאו בהכי מיירי, ומהיכ"ת דחובל בהכי מיירי.
עוד צ"ע בגוף דברי המשנה, דקתני על מעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק וחייבו ר"ע ליתן לה ד' מאות זוז, עיי"ש שאח"כ גרם לה לפרוע ראשה בעצמה, ובא לפני ר"ע ואמר החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים, והקוצץ נטיעותיו וכו', דמשמע דאע"פ שאינו רשאי, שהוא משום איסור דב"ת ומצער עצמו עיין בסוגיא בדף צא:, מישך שייך לחיוב דאחרים, ומה ענין ב"ת לזה, עיין בזה בסמ"ע סימן ת"כ ס"ק ל"ט, ובדרישה שם ס"ק כ"א, ובסי' שפ"ב ס"ק א', עיי"ש, ועדיין צ"ב.
ונראה, דפשיט"ל לרדב"ז דאיסור השחתה שנאמר בתורה כלפי אילן ל"ש בשאר דברים, דרק באילן נאמר בפרשה מציאות דינית לגבי השחתה שיש ע"ז שם השחתה, ועי"ז לאו דב"ת, ומשא"כ שאר דברים אין בהם דין לקיום, שעי"ז יחשב השחתה ויהא בלאו דב"ת, ונידון רדב"ז שהוצרך לק"ו מאדם הוא מצד השחתת ממונות שיש בזה ענין דיני בחיובי מזיק, שחייב על הפסד והשחתה זו, ועי"ז ס"ד שהוא בכלל לאו דב"ת, ומשום דדין מזיק בע"כ תלוי במעשה מזיק שחייל ע"י השחתת ממונות, עיין בחי' ר"ח הלוי בפ"ה מטו"נ ה"ב, לענין חיוב חבלה שכ' שם הגר"ח שאינו חיוב להשלים ההפסד אלא חיוב תשלומין עצמי על הנזק, אלא דמ"מ דעת המ"מ בפ"ד מחו"מ הי"ד דבעי אפחתי' מכספא, וכ' שם הגר"ח שהוא משום דבכה"ג אין דבר שיגרום חיובא עליו, עיי"ש, והיינו דהפסד הממונות הוא תנאי במעשה מזיק המחייב, ובלא הפסד אינו מעשה מזיק, ומש"ה פטור גם בחבלה. *) וע"ז דן הרדב"ז שמשו"ז יחול בכל דבר שם השחתה ועי"ז יהי' ע"ז מלקות כב"ת דאילן.
@ (*19בכעי"ז י"ל במשה"ק הקצוה"ח בסי' שפ"ו ס"ק י' עמש"כ המרדכי בב"ק דף צח. לר"מ דדאין דינא דגרמי דלכאורה מיחייב אזורק מטבע של חבירו לים דמ"ט אינו חייב ברפוי דבהמה מדינא דגרמי, ותי' המדרכי דכשמזיק לממונו ומשום היזק זה צריך להוציא ממון אחר הו"ל גרמא ופטור, וה"ה בזורק מטבע אע"פ שהזיקו בממון שיוציא על בר אמוראה להביאו, עיי"ש, והק' הקצוה"ח ממש"כ תוס' בב"ק דף צח. בד"ה מיתיבי, עמש"כ שם בגמ' דשף מטבע ע"י דמחייה בקורנסא וטרשיה פטור דהא לא עבד ולא מידי, ובשפייה חייב על הכל, דהוא משום שכל שיש חסרון באותו קלקול משלם הכל, ומה"ט בהכהו באזנו חייב על כל נזקו משום טיפתא דדמא, עי"ש, וא"כ אכתי יק' בבהמה שחייב על הזיקה מ"ט לא יתחייב גם על רפוי שאינו אלא גרמא, מהדין שכ' תוס' שבכה"ג מיחייב על כל הקלקול, עיי"ש, ולמש"כ בשף מטבע הו"ל הפסד בדבר עצמו אלא דחסר במעשה ההשחתה כיון שנשאר באותו מצב, וכל שיש מעשה השחתה ע"י שף משהו הו"ל מעשה מזיק, ושוב חייב על הפסד גופו, ומשא"כ רפוי או זורק מטבע לים, שההפסד אינו בדבר אלא בממון שצריך להוציא לרופא ובר אמוראה, החסרון אינו במעשה המזיק בדבר, אלא במעשה המזיק בממון שצריך להוציא, וע"ז ליכא מעשה מזיק כלל, ושו"ר בס' שיעורי הלכה בענין היזק והפסד קצת כעי"ז, עיי"ש.
ולפי"ז יש לדון במזיק בשלו, אי הוי מעשה מזיק מצד הפסד השוויות אלא של"ש חיוב תשלומין לעצמו, או שענין השוויות הממונית אינו בחפץ עצמו אלא כלפי בעל החפץ הוא, וכלפי עצמו ל"ש ענין זה, ובמילא דחסר בעצם שם מזיק בכה"ג, ועיין בקצוה"ח סי' רמ"ו ס"ק א' שהכריח דהא דקרע כסותי פטור (עיין ב"ק דף צב.) אינו משום מחילה אלא משום דבכה"ג הו"ל מזיק ברשות, דלא חשיב כלל מזיק, עיי"ש שהביא כן מדברי השטמ"ק בכתובות דף לו. (וכ"ה בר"ן שם בדף לח. בשם רמב"ן, ובריטב"א שם בדף מא: לענין מחילה בקנס, ועיין במשל"מ פכ"ג מאישות ה"א במש"כ בדברי רמב"ן, עיי"ש), ועיין חי' הגרש"ש לב"ק סי' כ"ה, ובס' שיעורי הלכה, מש"כ לבאר עפי"ז סוגית הגמ' בב"ק דף כז. לישב קו' הרשב"א בדף צג. שם, עיי"ש, ועיי"ש בנתה"מ ס"ק ו' שהסכים לדברי הקצוה"ח, ובחי' הגרש"ש שם ובס' ש"ה הק', דא"כ מ"ט מבואר בגמ' צג. דבאתי לידי' בתורת שמירה חייב, והרי שומר לא מיחייב אלא משעת פשיעה, וכיון שהוא ברשות אינו פושע להתחייב, עיי"ש, ובש"ה שם הק' בנהנה ברשות שע"ז כ' הקצוה"ח דחייב, כיון שקרע כסותי אינו מחילה, דמ"מ הרי אינו מדין ממוני גבך אלא חיוב תשלומין, ומ"ט לא יפטר מהחיוב כל שהוא ברשות כבמזיק, עיי"ש.
ונראה, דהא דמזיק ברשות פטור אינו פטור מחיוב תשלומין אחרי שהוא ברשות, אלא הוא דין במעשה המחייב שעיקרו כנ"ל בעשי' נגד הממונות, ונת' לעיל די"ל דעיקרו בממונות של הבעלות ולא בממונות של החפץ, ובזה כל שהוא ברשות בעל הממונות אינו מעשה נגד הממונות ואין כאן מעשה לחייבו, וכ"ז בחיוב מזיק, אבל בחיוב נהנה או שומר שהמעשה המחייב אינו בעשי' נגד הממונות אלא בהנאה או בפשיעה, אין כאן חסרון במעשה המחייב, ומש"ה חייב גם בברשות אחרי שכנ"ל הברשות אינו פטור תשלומין, ומש"ה לק"מ מה שראיתי מקשים (עיין ס' טבעת החושן) על דברי הקצוה"ח מהא דב"ק דף ס: מהו להציל עצמו מממון חבירו, ומבואר בראשונים דאח"כ חייב לשלם, וכיון שהוא בהיתר דפיקו"נ אמאי חייב, דלמשנ"ת אין הנידון במזיק בהיתר אלא במזיק בגוונא שאינו נגד הממונות של הבעלות עי"ז שהוא ברשות בעל הממונות ואין זה ענין לפיקו"נ שהוא היתר לעשות המעשה נגד הממונות, וכיון שכן הו"ל מעשה מזיק וחייב לשלם.
ולפי"ז נמצא דמזיק עצמו לא רק שאין דין תשלומין, אלא אינו כלל מעשה לחיוב תשלומין וכנ"ל, ונפק"מ לדינא דמתני' דב"ק דף צ: הנ"ל בחובל עצמו אי חייבים אחרים לשלם כשחבלו בו, דאילו הי' לו שם מזיק ומ"מ אינו משלם ס"ד דה"ה כן באחרים, אבל למשנ"ת דחובל עצמו אינו מעשה מזיק כלל, כל שהוא מעשה מזיק עי"ז שחבלו בו אחרים אין שום צד לפוטרו, שהרי על מעשה מזיק בו לא חל כלל פטור תשלומין, וזהו דקאמר ר"ע במתני' דחובל בעצמו פטור ואחרים שחבלו בו חייבים, שתמהו תוס' ורשב"א הנ"ל מאי לשון פטור שייך הכא, דלמש"כ הקמ"ל דר"ע במש"כ פטור, הוא שלא רק שאינו משלם, אלא הוא פטור בסיבה ובמעשה המחייב, ומש"ה אחרים שחבלו בו חייבין, וכנ"ל שעי"ז נמצא שלא עשה לעצמו מצב של מעשה שאין בו תשלומין, ומש"ה אחרים שיש בהם סיבה לתשלום חייבים.
ומעתה מבוארים שפיר דברי הרדב"ז, שאע"פ דמתני' בשם מזיק מיירי וכנ"ל, מ"מ לשון פטור בלמעשה הוא לענין ב"ת (דאל"כ סו"ס לא הי' לו לנקוט לשון פטור), והיינו משום שענין הממונות כנ"ל הוא ביחס לבעלים, שמשו"ז מזיק עצמו אינו מעשה מזיק, ומה"ט גופא הרי הוא פטור ממלקות דב"ת, דכנ"ל לא ס"ד לחייבו אלא משום השחתת הממונות, ואם הענין אינו בחפץ כיון שב"ת אילן על החפץ נאמר, פשיטא דל"ש ב"ת לחיוב מלקות אלא על ההשחתה בחפץ אם הי' נחשב למעשה השחתה של ממונות, וכיון שאינו כן, דמש"ה אינו מעשה מזיק, ה"ה דמה"ט פטור ממלקות, ומש"ה נקטה מתני' לשון אינו רשאי, דכנ"ל מישך שייך ב"ת לענין חובל בעצמו ואחרים שחבלו בו, וא"כ הרי מבואר במתני' דליכא בכה"ג מלקות, ומה שאיתא במתני' כן גם בקוצץ נטיעותיו, הרי נת' כנ"ל דעיקר לשון פטור הוא כלפי המעשה מזיק, דשייך ג"כ בקוצץ נטיעותיו, וכלפי זה נאמר ע"ז לשון פטור, אלא שמ"מ בחובל בעצמו לשון זה כולל ג"כ מלקות דב"ת, וכנ"ל מדנקט לשון זו, ושפיר הביא מזה הרדב"ז מקור לפטור מלקות בחובל בעצמו.
ועיין בתוספתא דב"ק בפ"ט ה"י, וכשם שחייב על נזקי חברו הוא חייב על נזקי עצמו, הרק וטש בפיו כנגד חברו ותלש בשערו וכו', פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, שנאמר את דמכם לנפשותיכם מיד נפשותיכם אדרוש, עיי"ש, ותמוה מה זה ענין לנזקי חבירו שהוא חיוב תשלומים ממוני, וכן תמוה מה מייתי מקרא דלנפשותיכם על מקרע ושובר כליו שהובא שם בתוספתא, עיין ברי"פ על הרס"ג ל"ת מ"ז (ע' מ"ז), ועיי"ש ברי"פ (וכבר קדמו בחסדי דוד בתוספתא שם) דמכאן מקור לדעת הרמב"ם דליכא מלקות אלא בקוצץ אילן, אכן הרי סו"ס חייבו הרמב"ם מכת מרדות ובגמ' דף צא: במקרע על המת יותר מדאי דלוקה, ובתוספתא משמע שאינו אלא חיוב לשמים, וכן הרי יש שיטות דאיכא מלקות בכל השחתה, ויק' לדידהו מדברי התוספתא הנ"ל, ולמש"כ נראה, דהתוספתא לא מיירי באיסור ב"ת אלא בגדר האיסור דמזיק חברו, דכנ"ל הוא בממונות והשוויות, שע"ז כנ"ל מדברי רדב"ז ליכא ב"ת, וחיוב מכת מרדות או מלקות לשאר שיטות הוא מצד החפץ עצמו כבאילן, אי מעיקר הדין, אי מטעם שנת' לעיל בה"ח, וקמ"ל התוספתא דמ"מ כלפי שמים איכא גם איסור מצד הממונות מקרא דנפשותיכם אדרוש, שהוא על מה שגורם לעצמו, שכנ"ל הממונות מצד האדם והבעלים הוא, והוא ריבוי לחיוב שמים בלא קשר לב"ת, וענין זה הוא בגדר של מזיק ממון חברו כמבואר בתוספתא, וא"ש היטב דברי התוספתא.
אלא שבעיקר דברי הרדב"ז במש"כ ק"ו מחובל בעצמו למשבר כלים, ונת' הנידון מצד הפסד ממון, יש לעיין דאדרבא אדם אינו ממונות ול"ש בו הפסד ממונות, וכמבואר בדברי הגר"ח הנ"ל בהל' טו"ט דחיוב נזק דחבלות אינו חיוב על הפסד ממון אלא חיוב תשלומין כחיוב דצער ובושת, והיינו משום שאין אדם ממון שמשו"ז יתחייב על חבלתו מדין הפסד ממון, וכבר כ' האחרונים כן בדעת הרמב"ם בפ"ה מחו"מ ה"ו, דנזק הו"ל קנס, עיין במרכה"מ לפ"ה מהל' סנהדרין הי"ד, ובאו"ש ואה"ז שם, ובס' לבוש מרדכי ב"ק סי' כ"ו ועוד, ועיין בטורי אבן למגילה דף כז. שכ' דבמוחל על הכאתו שרי וליכא משום בל יוסיף, והוכיח לה מב"ק דף צג. בהכני פצעני על מנת לפטור פטור, ותמוה דהתם לגבי תשלומין מיירי ומשום מחילה על החוב, ומה זה ענין לאיסור חבלה, ומבואר דנקט דפטור דע"מ לפטור הוא בגדר קרע כסותי הנ"ל שאין כלל מחייב אי כונתו לפטור, ואמנם ברי"פ שם (ע' מ"ד) תמה בקו' הגמ' בב"ק שם מ"ש קרע כסותי מהכני פצעני, דשנא ושנא, דמצד מחילה בלא"ה א"א למחול דהו"ל דשלב"ע, והפטור הוא רק משום רשות, ובחבלה שאין אדם רשאי לחבול בעצמו ל"ש רשות ומש"ה חייב, עיי"ש, וזוהי עצמה הוכחת הטו"א, והיינו דאע"ג דלאו דחבלה אינו מצד הממונות, שהרי חייב גם בפחות מש"פ והכאה שאין בה הפסד, מ"מ מעשה המזיק הוא מצד הפגיעה באדם, שע"ז איתא ללאו דחבלה, ואם מבואר בגמ' שע"י רשות המזיק אינו מעשה מזיק, היינו שאינו כלל פגיעה בו, א"כ ה"ה דליכא בזה לאו דחבלה, ומבואר מזה דבאדם מעשה המזיק אינו מצד הממונות אלא מצד מעשה החבלה, ולא כמושנ"ת בדברי הרדב"ז, דאל"כ אין זה ענין כלל ללאו דחבלה שכ' הטו"א, (אמנם עיין בשו"ת הריב"ש סי' תפ"ד שהביא סוגיא דב"ק הנ"ל, וכ' שאינה אלא לגבי תשלומין ואינה ענין ללאו דחבלה, עיי"ש, ובמש"כ בזה בשדה חמד ח"א פאת השדה אות מ', וי"ל טעמו כנ"ל דדין המזיק גם באדם מצד הממונות הוא, וי"ל) ואולי הוכחת הטו"א היא מבושת וצער שודאי אינו תלוי בממון כמוש"כ שם הגר"ח, ובזה המעשה מזיק מצד האדם עצמו הוא, וגם ע"ז מק' הגמ' דהו"ל ליפטר בע"מ לפטור כמבואר בגמ' שם לגבי צער, אבל המנ"ח במצוה מ"ט כ' דעל בושת ליכא לאו דחבלה עיי"ש, וכן פשטות דברי הטו"א מחבלה מייתי, ובע"כ כנ"ל שאינו ענין לממונות אלא למעשה נגד האדם, וכנ"ל.
ובזה י"ל משה"ק הקצוה"ח בסי' תכ"ד ס"ק א', בהא דכתובות דף לב. בבא על אחותו דלוקה, והרי אינו לוקה ומשלם, ועיי"ש ביתומה ומפותה דליכא תשלומין, ולמש"כ תוס' בכתובות דף נו. בד"ה הרי, דקרע כסותי אינו מתנה עמש"כ בתורה משום דהוי כמחילה, א"כ מ"ט לוקה, ומ"ש בחובל בע"כ שלו שאינו לוקה משום דהוי מעשה המחייב ממון, ורבו מינא קזכי, וה"ה נימא כן במחילה עיי"ש, ולמש"כ י"ל דאמנם בקרע כסותי לעולם הוא מעשה הפסד ואינו אלא פטור מצד מחילת הדמים, אבל מזיק אדם שכנ"ל אינו מעשה הפסד, לעולם בעי למעשה מזיק מצד פעולה נגד האדם, וכל שהוא ברשות אינו מעשה מזיק, וא"כ בכה"ג ליכא כלל מחייב של ממון ומש"ה יש בו מלקות, ומשא"כ בחובל בע"כ שלו הוי מזיק של ממונות ויש סיבה, ובכה"ג אינו לוקה, אכן בתוס' סנהדרין דף עג: בד"ה במפותה, מפורש שגם ברשות לחיוב בושת ופגם אינו אלא משום מחילה עיי"ש (ולא כן משמע בתוס' כתובות דף כט. בד"ה ועל, עיי"ש) וע"ז יק' קו' קצה"ח הנ"ל דבמחילה לא הי' צריך ללקות וצ"ע, ושו"ר בס' דברי יחזקאל סי' כ"ז שג"כ כ' בד' קצוה"ח הנ"ל לחלק בין קרע כסותי דממונו לחבלה דגופו עיי"ש באות ה', וכעין מש"כ, עיי"ש.
והכי מוכח לכאורה, דבעצם מש"כ הרדב"ז ב"ת באדם, צ"ע דהרי להדיא בסוגיא דב"ק שם דמאן האי תנא דאין אדם רשאי לחבול בעצמו, ועיי"ש מייתי ממקרע על המת יותר מדאי שלוקה משום ב"ת וכ"ש גופו, ודחי הגמ' ודילמא בגדים שאני דפסידא דלא הדר, ועיי"ש דמייתי הא דנזיר נקרא חוטא, ומבואר דבאדם ליכא ב"ת, ואיך כ' הרדב"ז דאיכא, וכ"מ מדברי הטו"א הנ"ל שהתיר בברשות ותיפו"ל משום ב"ת, וכן כ' בשו"ת מהרלנ"ח בקונטרס הסמיכה להתיר בברשות, ולא דן כלל מצד ב"ת, וגם הריב"ש בסי' תפ"ד לא הזכיר אלא מלאו דלא יוסיף עיי"ש, ועיין ג"כ בפרישה חו"מ סי' ת"כ ס"ק כ"א, ומדברי היש"ש שם בסי' נ"ט מבואר ג"כ דאיכא ב"ת באדם, וכן מבואר מדברי התוס' בשבועות דף לו. בד"ה ושמור, דחייב מלקות בחובל בעצמו עיי"ש, ובע"כ אינו אלא מלאו דב"ת, עיין בזה ברי"פ שם, ובהגהות מצפה איתן שם. *) אכן ביש"ש מבואר דאמנם ק"ו דאיכא באדם ב"ת, אלא שכשהוא לצורך בזה גרע אדם משאר דברים, והנידון בסוגיא הוא לגבי לצורך, עיין בתוס' שם בד"ה אלא, וברשב"א שם, שזהו הנידון בסוגיא, אלא שאינו מובן כלל דאם אדם יותר חיוב דב"ת יש בו כמוש"כ רדב"ז ויש"ש הנ"ל, מ"ש לגבי לצורך דעדיפי שאר דברים לאיסור מאדם, וכן אינו מובן דסו"ס דחיית הגמ' מצד זה מעלה ארוכה הוא, ומשמע שהוא לגבי עצם המעשה השחתה, דלגבי ההיתר דלצורך מה זה ענין למעלה או אין מעלה ארוכה, אחרי דמ"מ איכא באדם משום ב"ת.
*) וכבזה י"ל מש"כ תוס' בב"ק דף צא: בד"ה החובל וז"ל, ואחרים שקצצו נטיעה חייבין, צריך לאוקמה כר"מ דאמר (כתובות דף לב:) לוקה ומשלם דלוקה משום לא תכרות, א"נ בדלא אתרו ביה ע"כ, ובדו"ח רעק"א שם תמה דלר"ל דס"ל בכתובות דף לד: דחייבי מלקיות שוגגין אין משלמין בע"כ כתירוץ קמא דתוס' דר"מ היא, וא"כ ממה שהוכיחו תוס' בכתובות דף לב: בד"ה דאין, דליכא מאן דס"ל לוקה ומשלם אלא ר"מ עיי"ש, א"כ יק' הסוגיא דכתובות דף לה:, עיי"ש דמק' לרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס ואע"ג דמיקטיל משלם, מתני' כמאן מוקי לה (עיי"ש ממתני' דאלו הן הלוקין, והרי משלם ואינו לוקה), הניחא אי ס"ל כר"י מוקי לה כר"י, אלא אי ס"ל כר"ל היכי מתרץ לה, עיי"ש, והרי אי ס"ל כר"ל בע"כ מוכרח מדברי ר"ע כאן דס"ל לוקה ומשלם, דהרי ליתא לתירוץ שכ' תוס' דמיירי בשוגג, וא"כ הרי שפיר איכא לאוקמי מתני' כר"ע, ולא יק' מאי דקשיא לר"מ מבתו, עיי"ש הניח בצע"ג, והיא קו' השואל אכילת זר בתרומה דלר"ל גם בשוגג הו"ל ליפטר דגלי קרא בלאו זה לשלם, עיי"ש, וה"ה בלאו דב"ת, וא"כ אדרבא לר"ל לכו"ע אזלא מתני', ורק לר"י דאין הכרח מקרא די"ל החיוב בלא אתרי, ע"ז כ' תוס' או כר"מ או בדלא אתרו, ורק הרשב"א כ' כדברי השואל הנ"ל בשו"ת חת"ס חו"מ סי' כ"ז, ועיי"ש בדברי השואל דסיפא ר"מ היא ולא מדברי ר"ע, ועיי"ש דכ"מ מדברי הרשב"א שכ' דר"מ היא, אכן לשון תוס' שכ' כר"מ לא משמע הכי, ותמוה כנ"ל.
ועיי"ש בחת"ס שכ' שרש"י נשמר מקו' תוס', וכ' לאו דב"ת ולא לאו דלא תכרות דליכא בזה מלקות, עיי"ש, אכן בדעת תוס' צ"ל דס"ל דלוקה על כל השחתה, ועיי"ש בתו"ח בסוגיא, מהא דמקרע על המת יותר מדאי דלוקה דמשמע מלקות מה"ת, עיי"ש, ומש"כ תוס' בריש דבריהם דמה שייך פטור בחובל בעצמו, דא"א לפרשו על מלקות דא"כ יק' מקוצץ נטיעותיו דלוקה, דמשמע דבחובל נקטו שאין מלקות, י"ל שאינו אלא להו"א דגמ' דאכתי לא נחתינן לב"ת בחובל, אבל למסקנא איכא ב"ת גם בחובל, וכנ"ל מדברי תוס' שבועות הנ"ל דלקי, וי"ל דמש"כ תוס' בתי' קמא כר"מ אינו מטעם שכ' הרשב"א (ורעק"א הנ"ל) משום ר"ל, דחייבי מלקיות שוגגין פטורים, דהו"ל לתוס' להזכיר ענין זה כמוש"כ הרשב"א, אלא דכל דבריהם לר"י מיירי אבל לר"ל כיון דבע"כ בכל מזיק יש בו משום ב"ת ומלקות ומ"מ גלי קרא דמשלם אע"פ שגם בלא אתרו בי' הו"ל ליפטר, בע"כ גלי רחמנא בלאו זה דמשלם ואינו לוקה, וכמבואר כעי"ז בירושלמי פ"ז דתרומות ה"א, ועיין בזה באחיעזר ח"א סי' כ"א אות ה', לגבי דמתני' ר"מ הוא, דאיהו ס"ל דליכא מלקות בשאר השחתות, וא"כ ליכא גילוי מקרא לר"ל, דבע"כ מתני' ר"מ היא ולא ר"ע, אבל לתוס' כנ"ל לר"ל בלא"ה לק"מ ומתני' ר"ע היא, ואין ראי' דס"ל כר"מ, וזוהי קו' הגמ' בכתובות דף לה: הנ"ל לר"ל איך מתרץ רבה למתני', וא"ש קו' רעק"א, ומה שלא הק' תוס' אלא מקוצץ ולא מחובל, אע"פ שנת' שיטתם דגם בחובל איכא מלקות דב"ת, מבואר דעתם כדעת הרמב"ם בפ"ד מחו"מ ה"ט דחובל ביוהכ"פ משלם עיי"ש, ומשום דגילוי דחבלה לא רק על לאו דחבלה אזיל, ובמאירי ב"ק דף פו. ודף פז. דהיינו גם בהתרו בו, עיי"ש ובהפלאה כתובות דף לב., ומנ"ח מצוה מ"ט, ובאריכות במאיר לעולם ח"א סי' כ"ד, ובתרומת הכרי סי' רכ"ד, ועיין בזה במערכה ה' בדו"ח רעק"א אות ל"ד, ובאבנ"ז אע"ז סי' רפ"ז אות ז' ועוד, ולמשנ"ת הרי מוכרח בדברי התוס' דנקטו בקושייתם דאיירי באתרו בי', ומ"מ מחובל לא קשיא להו דגם בכה"ג משלם, ושו"ר בשד"ח בפאת השדה א' אות מ' דן במלקות דב"ת בחובל בחבירו והק' דא"כ מ"ט לא הק' תוס' גם מחובל, עיי"ש, ולמש"כ לק"מ.
ולמש"כ נראה, למבואר ביראים מצוה שפ"ב דהיתר דצורך נמדד בריווח נגד ההפסד, עיי"ש ובמשנ"ת בדבריו לעיל בה"ח, במילא בשאר דברים שהוא ענין ממוני צריך לחשוב השכר כנגד ההפסד, ואם מ"מ הוא הפסד הו"ל השחתה ואסור, ומשא"כ באדם למשנ"ת אין בו ענין ממוני, והב"ת מצד האדם עצמו הוא, וכל שהוא צורך א"א לחשוב מצד ההפסד שהוא יותר מהצורך, והו"ל לצורך ומותר, וזוהי דחיית הגמ' דשאני בגדים דפסידא דלא הדר הוא, היינו דלא כדס"ד דאין היתר צורך כלל, ובמילא גם באדם איכא איסור ב"ת בצורך, אלא דאע"ג דיש היתר דצורך, לוקה במקרע על המת יותר מדאי, משום דהצורך תלוי בריווח כנגד ההפסד, וכיון דלא הדרי הו"ל הפסד יותר מריווח, ובגדים שהם מכבדותא כדמייתי עלה בגמ', גם כשיתקנם אח"כ לא יהיו כבוד, ועי"ז ההפסד גדול, ולא כדס"ד שע"י תיקון אח"כ אין זה הפסד אלא לשעתו, שע"ז הי' הריווח של מקרע על המת יותר מההפסד, ומ"מ אסור משום שאין היתר דצורך, וא"כ באדם דאין בו ענין הפסד שרי בכל לצורך, וכנ"ל, וכ"ז אי לא כמושנ"ת לדעת רדב"ז, אבל למשנ"ת בדעת הרדב"ז הרי גם באדם נידון דב"ת משום הממונות הוא, וע"ז אמרו בגמ' דליכא ב"ת, ואיך כ' הרדב"ז דאיכא.
ואולי י"ל דברי הרדב"ז, במש"כ בתפא"י במ"ו שם, דלמאי דמסיק הש"ס דמצער עצמו נקרא חוטא שוב אין חילוק בין גוף למלבוש לענין ב"ת, עיי"ש, ואין לו מובן דמה ענין ב"ת דנקטה הגמ' דכיון דפסידא דהדר הוא ליכא בי' ב"ת לאיסור לצער עצמו, וי"ל הכונה דלולא הא דילפינן מקרא דאסור לצער עצמו, ס"ד דציעור עצמו הוא הנהגה טובה ודרך מדרכי העבודה, ומש"ה ל"ש ע"ז איסור ב"ת, אחרי שזוהי הדרך, וסברת הגמ' היא רק מ"ט לא נימא כן במצער עצמו ע"י קריעת בגדים, ושוב לא יהא בזה משום ב"ת, וע"ז אמרינן דדבר דלא הדר אינו דרך, ומשא"כ לצער עצמו, ורק לבתר דילפינן שאינה הנהגה לחיי האדם, וכמבואר ברמב"ם בפ"ג מדעות ה"א ענין זה לגבי הנהגה ודרך האדם בעולם, עיי"ש, שוב ליכא ע"ז היתר משו"ז, והדר דינא דב"ת גם על צער עצמו, ומש"ה כ' שפיר הרדב"ז דהו"ל ללקות, ומדלא לקי בחובל בעצמו בע"כ דליכא מלקות אלא באילן מאכל.
ומה"ט לק"מ משה"ק הרי"פ שם (ע' מ"ד), בהא דיומא דף נג., רבא כד הוה מיפטר מיני' דר"י הוה אזיל לאחוריו עד דמינגפן כרעי' וכו' וכיון שאין אדם רשאי לחבול בעצמו מי התיר לו לעבור איסור משום כבוד רבו, עיי"ש, ולמשנ"ת, כל שזוהי ההנהגה המחוייבת אין ענין של לא לצער עצמו, ושוב נמי ליכא משום ב"ת, דכנ"ל רק לבתר דמייתינן מקרא שאין זו ההנהגה איכא איסורא, וא"כ לגבי כבוד רבו שזוהי ההנהגה דכבוד, אין זה ענין לאיסור כלל, ומש"ה עביד רבא הכי (והוא כעין מש"כ בשער"י שער ה' לענין ספק ממון לקולא דל"ש בזה דין ספיקא דאורייתא לחומרא, דדין האיסור לפי דין הממון אזיל, וכל שעפ"י ד"מ הוא לקולא ושלו הוא, שוב ליכא איסור גזל, וה"ה איסור ב"ת לפי דיני ההנהגה הוא, וכל שיש דין הנהגה כזו תו ליכא איסורא), ועיי"ש עוד שהק' בסנהדרין דף פד: בן מהו שיקיז דם לאביו, רב מתנא אמר ואהבת לרעך כמוך, ופירש"י בד"ה ואהבת וז"ל, לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעצמו, ע"כ, והרי אין אדם רשאי לחבול בעצמו אפי' לצורך כמוש"כ תוס' הנ"ל דכולה סוגיא בלצורך מיירי, ולעצמו אסור, וא"כ ה"ה לחברו, עיי"ש, ולמשנ"ת אינו תלוי בצורך אלא בהנהגה הראוי', והקזת דם לרפואה דבר ראוי הוא, וע"ז ל"ש כלל איסור דמצער ודב"ת אחרי שזוהי ההנהגה ומש"ה שוב שרי ג"כ לחברו, ופשוט.
