מציאות הכפירה, שהיא כל כך מנוולת עד שכל חכמי לב המיושבים בדעתם מכירים בהכרה שכלית את פחזותה, וכמה טובים וגדולים מחכמי עולם מפורסמים במחקר ברוח חופש מאד, מצאו לנכון להלחם נגד מחלת הכפירה. כי למי שהוא גדול בדעת באמת, דוקא בחקרו בדרישה חופשית בלא שום דבר המעיק על שכלו, רק אז יכיר את עוצם קדושת האמונה ואמתתה. אבל מאין היא נובעת בת המרדות הזאת, ומאין תקח לה כח להתגבר כל כך בחוצפה נוראה בעולם? מפני שהאדם נועד לשלימות גדולה, להוציא אל הפועל כל הצפון ברוחו, להיות מלא חכמה ומפותח בכל רגשי קודש אמיתיים, ואז בעמדו על מעלה זאת אין האמונה במושגה הרגיל שהיא מושגת לנו עכשיו דרושה לו כלל. שהרי האמיתיות הנשגבות יהיו לפניו גלויות וידועות כמורגשות פשוטות ומושכלות ראשונות, על כן מונחת בעומק טבעו נטיה להיות מתעלה ממסגר מעמד ההכרח של צורך אמונה. אמנם, אשרי איש שכל כך עלה במעלתו עד שאור האמת האלהית מתגלה לו בהשגתו העצמית, ו״׳אל ההרים לא אכל׳ זה שלא ניזון בזכות אבות״. אבל אוי אוי לו, לאוכל פגה, למי שלא כלו לו חדשיו וכבר הוא פורץ פרץ לפרק מעליו כח האמונה, מה מאד תשחת נפשו, וכמה יקלקל ויחריב עולם. אמנם, גם אותם חכמי לב היחידים הנגשים אל ד׳, אף על פי שכבר זכו למעלה רוממה כזאת שכבר הם מכירים כל האמיתיות האלהיות הגנוזות באור האמונה בהכרה עמוקה וגדולה בדעתם הכבירה, מכל מקום יחשבו להם לצדקה להיות גם כן מושג ורגש האמונה קבוע בלבבם, שהוא מוסיף אורה בנפש ומעלה את האדם למדרגת השגה אביקטיבית. שכל זמן שהוא רק על בינתו נשען, סוף כל סוף הרי הוא פרטי, וציוריו הם רק לפי נפשו וערך השגתו. אבל, כיון שאחרי עמדו על מעמד ההכרה של הבינה מצרף לו גם כן את ההכרה מצד האמונה שהוא מכיר את כללה, ואת גודל עז האמת והיושר שיש באמתתה בהכרה מדעית, אבל את הערך של הנשגב הוא משיב אל האמונה מפני שאי אפשר כלל שיתגלה לעיני האדם עוצם הערך של הצחות האלהיות; אם כן, האמת הברורה אי אפשר לה להחקק כי אם בצירוף כח האמונה, שמשיב את כלל ציורי הרוחניות כמו שהם ידועים ליוצרם שחותמו אמת, רק אז הוא מוכתר באור האמת מכל צדדיו. אמנם, ציור אמונה כזה בא לא מצד ההכרח של החיים המעשיים שיהיו מתוקנים על צד המוסר והטוב, כי על זה כבר עמדה בינתו הגדולה של האיש השלם כמו שיהיה באחרית הימים, לעת קיומה של ההבטחה הגדולה של ונתתי תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה. ונמצאת שאין האמונה אז כי אם עטרה מוספת הוד והדר לאדם, ונקנית לו רק מטעם האהבה היותר בהירה להיות מואר באור האמת. אמנם, האמונה במצבה ההוה, מצד ההכרח של קיום החיים המעשיים שלא יהרסו על ידי השחתות מוסריות, מצב זה בא רק לרגלי ההשפלה האנושית שנתמעטה קומתו מפני החטא. על כן, בתוך הלב של מי שלא הגיע עד היסוד של הכרת האמת הגמורה של המציאות ומצב החיים — שרק על פי מדת המשרים והענוה של הכרת האמת יבחין האדם כי הננו צריכים עדיין הרבה גם כן לרגש האמונה המשעבדת את החיים המעשיים, להאסר במאסרה כדי להביאנו אל המעלה הגדולה, מעלת החופש והאור הגמור — אלה היהירים מוצאים די עזות לעקור מלבבם רגש האמונה מטעם החופש הנחשק להם כפי הנראה להם בטבעו של אדם. והעניים הללו, הם דומים לאצטגנינים הרואים ואינם יודעים מה רואים. אמת הדבר, שנמצא בקרב הלב פנימה איזה כח המתפרץ וחפץ בחופש הדעת, אבל זה הכח איננו כי אם תולדה מאור הגנוז הצפון בעומק נפשו של אדם, שהוא יצא אל הפועל רק אז כשישלים כל כך האדם את נפשו עד שתהיה לו מדת האמונה לא הכרח, רק צדקה, כענין אברהם אבינו ע״ה שנאמר בו ״והאמין בד׳ ויחשבה לו צדקה״. אבל הפורץ להשתמש בכח כזה, שראוי רק לאדיר שבאדירים גם בהיותו שפל שבשפלים, הוא רק משחית נפשו. ואם הרעל הזה יתאמץ להשרישו גם כן בלב רבים זולתו, הריהו ממבלי עולם היותר גדולים, שראוי לחכות בלב מלא תקוה על העת המאושרה שרשעים כאלה מארץ יכרתו ועולתה תקפץ פיה, למען תהיה ימין ד׳ רוממה לפנות דרך ד׳ ולהביא את אור ד׳ וברכתו בעולם.
כדי שאותה המטרה עצמה, שהיא שלא בעתה נמצאת במדרגת זדון וגבול רשעה, [תתגלה ב]עצם כחה הפנימי, דהיינו החפץ לחיות במצב חיים כאלה שיסוד הדרכת החיים לא יבא מכח מכריע העומד מחוץ לנפש ופועל על הנפש [הוא] כח האמונה - הנסמך אמנם על פי אמתיות מקובלות וברורות, שאין מקום כלל, עם הבירור השכלי השלם והישר המבין יפה, להעריך את ערך האימות הכללי של בירור המוצא שהוא מוצא פי ד', אדון החכמה והאמת, מצד הוראת האותות וההתגלות הממשית הנמסרת באופן כל כך גלוי ומבורר לישראל, וכל כך בולט ומאוחד בתולדתו ובחייו הכלליים, עד שאין שם גם מקום לנדנוד של צל ספק, שהוא הכלל של בירור תורה מן השמים. אבל, אף על פי שהאמת הכללית היא מתבררת, מכל מקום כל זמן שאין האמת הפרטית של עצם סדרי החיים בערכם הקדוש כפי מה שהם מתחייבים על פי האימות האמוני, כל זמן שהפרטים אינם מוכרים להחי על פיהם מצד הכרת עצמו הפנימית, עודנו עומד רחוק ממטרת נביעת החיים הטהורים לאמתתן. על כן, נגנזה בקרב האדם פנימה נטיה לעלות אל המקום אשר שמה לא יהיה צריך להשתמש בציור האמונה לצורך המעשי, כי אם לצורך שכלול האור העליון שבנפשו. — על כן ״צדקים ילכו בם״ וישתדלו להוסיף דעת ד', עד שבכל יום ויום יתרוממו מעט מעט במוסרם והכרתם, עד שמושג האמונה יתעלה אצלם ממעלת כח מעשי לכח תיאורי, ועמוד ענן משלים לעמוד אש. שכל זמן שלא נתבסס יפה בלב הכח המעשי, הבא מצד החכמה וההכרה באופן המשלים את כל הפרטים שהאמונה מדרכת להם, לא יזוז הציור התחתון של הרגש האמוני מן הלב. אמנם, לפי אותו הערך שכבר משתרש יפה בלב הכח המעשי העליון הבא מהכרה עצמית, מהגעת המעשים למעשי אבות שקיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה, כן יהפך ציור האמוני לציור משלים ומשכלל את הצד המדעי העומד בתור עטרה ויתרון במעלת הצדקה. ״ופשעים יכשלו בם״, כבכל הכחות הטובים שנתן ד' לאדם להיות נהנה מטובם בהשתמשו בכל דבר בעתו ובזמנו, במקומו וכהלכתו. ואם משחית נפשו יוציא כח הדברים בלא עתם, בלא השלמת התנאים הדרושים להם, יהפכו לרועץ וימשיכו אחריהם רעות עד אין מספר, ותכלית האושר, שהוא התכלית האידיאלית האחרונה, שהיא עצת ד' וברכתו לאדם ולעולם, היא מתאחרת. וזהו יסוד עבודה זרה ואביזרהא, הנקראת אלהים אחרים, שפירשו חכמים ז״ל מפני שמאחרים את הטובה לבא לעולם. אמנם, רק לאחר יכולים הם את הטובה, לאחר ולא לשנות ולאבד, כי ״דבר אלהינו יקום לעולם״, והטובה אשר גזר מוכרחת לבא. ״ה' צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה״
