טוב. בעלי מילואימניק והבן שלי לומד בישיבה בדרום הארץ ועלה השנה לכיתה ז'.
ביום רביעי היה להם מסע גיבוש שהסתיים בשתיים בלילה.
כמובן שלא ידעתי איך להחזיר אותו בגלל שמה בדיוק אני אמורה לעשות עם שאר הילדים שלי שיישארו בבית לבד.
ניסיתי לברר עם שאר הילדים אולי יש איזה אבא או אמא שיהיו נחמדים ויעשו לי טובה שיהיו מוכנים להחזיר את הילד שלי.
איך ששאלתי בקבוצת הווטסאפ של ההורים, קיבלתי מעל עשר הצעות! של הורים שהתנדבו להחזיר את הילד שלי וכולם ממש יצאו מגדרם.
יש לי שכנה שהיא אם יחידנית ועובדת בתור אחות מחלקת טיפול נמרץ וגם הבן שלה לומר ביחד עם הילד שלי וגם הוא צריך לחזור מאוחר. אני זוכרת שהיא סיפרה לי שבימי רביעי יש לה משמרת ולכן היא לא תוכל להחזיר אותו.
רציתי להציע לה לשאול כמוני בקבוצת הווסטאפ של ההורים אם מישהו יוכל להחזיר את הילד שלה כמו שמחזירים את הילד שלי אולם הרגשתי קצת לא בנוח:
חששתי שבלב שלה היא תתרעם על זה שכל הרבה הרבה הורים מציעים לה להחזיר את הילד שלי בגלל שאני אשת מילואימניק ואילו את הילד שלה אף אחד לא מציע להחזיר כי היא 'רק' אם חד הורית.
אני יודעת עד כמה שקשה לה ועד כמה שלמרות שהיא שמחה, באמת שמחה בשבילי שאני מרגישה עטופה, עדיין חורה לה שזה מרגיש כאילו שהיחס לאמהות חד הוריות כמו גם לגרושות הוא הרבה פחות מחבק.
להפתעתי היא ענתה לי:
"הא, אני כבר מסודרת תודה!"
לא כל כל הבנתי ושאלתי אותה: "מה זאת אומרת שאת כבר מסודרת?".
והיא אמרה לי שיש שלוש משפחות שהחליטו 'לאמץ' אותה ובכל פעם הם עושים תורנות איזה אבא או אמא מחזירים את הילד שלה כשהיא צריכה...
"ולא רק זה...אלא יש לי גם כתובת ברורה כשאני צריכה 'הנדימן' בבית.
אבל את יודעת מה היא מרגש אותי?" היא שאלה אותי...
"שאני אפילו לא צריכה לפנות אליהם...הם שם בשבילי. תגידי, באיזה עוד קהילה יש דברים כאלו?".
אז למה אני כותבת לך? אולי בכדי להודות על הטוב לכל אותם משפחות נפלאות שהתנדבו להסיע את הילדים שלי אבל באותה נשימה להזכיר לנו כחברה דתית לאומית שחיים בתוכנו אלפי אמהות חד הוריות מקסימות ונפלאות שלא צריכות לקבל את התחושה הלא נעימה שהם צריכות 'לרדוף' בשביל שיעשו להם טובה...
בואו נזכור אותם ונציע להם ונעטוף גם אותם.
תודה על תשומת הלב,
אביטל רגב
