לשוב בתשובה - זה קודם כל לשוב אל עצמנו, אל מי שאנחנו באמת. כך חידש ודייק לנו הרב קוק זצ"ל: "והתשובה הראשית... היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלקים (ש"ק ח רי"ג). כן, דווקא לפי הסדר הזה: אל עצמנו ואז אל ה'.
השאלה המתבקשת היא: מי זה אותו ה"עצמי" שאני רוצה וצריך לשוב אליו? הגוף שלי? ההרגלים המעשיים או הרגשיים שלי? האישיות שלי?
התשובה הפשוטה היא כמובן: אל הנשמה שלי. היא האני הפנימי העצמי של כולנו. אבל מה לעשות שבדרך אליה אנחנו נתקלים בהמון קליפות שעוטפות, מכסות ומסתירות אותה? אותן תאוות, מידות רעות, דעות שגויות וכדומה - שמחפשות את עצמן לדבר האמיתי, למרות שלמעשה הן חיקוי עלוב בלבד.
אחת הקליפות העבות, הקשות והשכיחות ביותר היא מידת הביקורתיות. אותו "אני" שנדמה בעיני עצמו כצדיק גמור שרוצה, בטובו הגדול ובחוכמתו העליונה, להבהיר לזולת מה לא בסדר איתו - "רק כדי לעזור לו" כמובן. הרי אם אני לא אומר לו מה לא בסדר איתו - איך הוא יידע, המסכן? התורה הרי מצווה אותנו במפורש: "הוכח תוכיח את עמיתך". לא ככה?
אז זהו, שברוב ככל המקרים הקול הביקורתי ששוכן בנו רחוק מלהיות צדיק. גם לא בינוני מה"תניא". אותו בעל ש"רק" מסביר לאשתו מה נכון לעשות, אותה אישה ש"רק" מעירה לבעלה כדי שישתפר, אותו מחנך או חבר שמצביע על מה השני חייב - אבל ממש חייב - לשנות... כל אלה רחוקים מלהשמיע את קול הנשמה. הם מחליקים על קליפתה.
מאיפה באמת באה הביקורת? מהרגלים ואמונות מגבילות שאנחנו סוחבים מהעבר, מהרצון לחפות ולפצות על פגיעות מהילדות, מצורך להצטדק או להתנשא וכן הלאה.
במילים פשוטות - לרוב, הביקורת נובעת משני גורמים עיקריים: הגאווה והכעס.
גאווה - כי אם אני מבקר מישהו, הרי שאני בהכרח טוב ממנו (גם אם מחשבה זו לא מודעת כל צרכה).
כעס - כי המציאות והאדם מולי לא מיישרים קו איתי - ואיך ייתכן שמישהו חושב, מרגיש או פועל אחרת ממני? הרי בשבילי נברא העולם!
אז איך מתקנים?
בראש ובראשונה, נושמים עמוק לפני כל מילה או מבט של ביקורת. משהים לרגע את התגובה האוטומטית ושואלים את עצמנו:
האם הפרשנות שלי על המציאות היא היחידה? אולי קיימת דרך טובה יותר להסביר את מה שקרה?
למה זה "מדליק" אותי? מה זה אומר עלי? הרי חז"ל לימדונו: הפוסל - במומו פוסל.
על מה אני באמת כועס בעצם? כל ביקורת נובעת מכעס - וכעס הוא מיקוד במה שחסר.
איזה רגש עדין מסתתר מתחת לכעס ולביקורת? איפה נפגעתי? מה חשוב לי שלא השגתי? ממה נעלבתי?
האם אני יכול להביע את מה שאני רוצה, חושב ומרגיש - מבלי להאשים את הזולת? מה אני יכול לומר בשפת ה"אני" - מבלי להשתמש ב"את" או "אתה". בלי "אתה תמיד" ו"את אף פעם", אלא "אני מרגיש", "חשוב לי".
על מה אני יכול לקחת אחריות? מה אני יכול לעשות כדי לשפר את המצב? מה אני תרמתי לריב ולהתנהגות? ואם אני לא יכול לשנות שום דבר והדבר לא באחריותי - אולי עדיף פשוט למלא את פי במים ולעבוד על מידת הסבלנות שלי?
מה המתנה שה' שולח לי דרך הסיטואציה הזו, מה אני יכול ללמוד ואיך אני יכול לגדול מזה?
ברוב המקרים, אחרי שאלות מעין אלה - הביקורת החדה והחותכת פשוט מתפוגגת. מה שנשאר הוא הקול הפנימי של הנשמה, המבט אל הטוב והאמיתי והנצחי – שמתבטא כדיבור "היוצא מן הלב ונכנס אל הלב".
זו הגישה הטובה ביותר לכניסה אל יום הדין - מצוידים במבט ממוקד בחיובי, מתוך קרבה אמיתית אל עצמנו ואל ה'.
ר' אהרן דרמון
