נתברכנו בשבעה ילדים מקסימים (אני עורכת דין ובעלי מחנך, גרים בישוב דתי וקטן בשומרון) כאשר לפני חצי שנה הגיעה אלינו בבוקר בהיר אחד הילד שלנו (כיתה י) והודיע לנו שלאחר לבטים ומחשבות על אלוהים והדת הוא החליט שזה לא בשבילו ולכן הוא רוצה להוריד את הכיפה, לעזוב את ההדרכה, לעזוב את התיכון שלו ו"אם ההתנהלות החילונית שלי תפריע לכם, אז אני מוכן גם לעזוב את הבית".
בעלי, שבעצמו משמש כמחנך של תלמידים בכיתה יא היה בהלם וחווה משבר אישי קשה:
הוא הרגיש שלמרות שהוא רואה ברכה בעמלו בעבודתו החינוכית, מה כל זה שווה עם הוא לא מסוגל להשפיע על הילד שלנו להמשיך בדרך שחינכנו בה אותו
אני הייתי מבוהלת מהמחשבה שהילד הבכור שלנו יעזוב את הבית בכיתה י'. נראה לי הזוי ולא שייך.
אז החלטנו שאנחנו נכבד את הדרך שהוא יבחר בה, רק שבשבת הוא מתבקש לכבד אותנו, ללכת עם כיפה משום כבוד למשפחה ואם הוא רוצה הוא מוזמן להצטרף לארוחת שבת וכמובן...שום חילול שבת בתוך הבית.
וכך היה: הילד עזב את הישיבה שלו, הוריד את הכיפה, מצא עבודה בירושלים והחל לישון אצל חברים ומידי פעם לבקשתי היה חוזר הביתה לשבת ומכבד אותנו בנוכחותו.
מאחר שהוא ילד נשמה והוא היה מודע לכך שההחלטה שלו קורעת את הלב של בעלי אז השתדל שהוא היה בבית בשבת גם ללכת לבית הכנסת רק משום כיבוד הורים.
ועכשיו מגיע החלק שהשאיר אותנו נדהמים וללא מילים: אבא שלי, שנאלצנו לשים אותו לפני שנתיים בדיור מוגן בירושלים נמצא במצב לא טוב וסובל מאלצהיימר כך שהוא לא יכול לזכור כולם.
היום בבוקר בעלי ואני הגענו לבקר אותו ופגשנו במקרה אמא של מישהי שגם גרה בישוב שמתגוררת חדר ליד אבא שלי. היא אמרה לנו:
"שתדעו שכזה ילד מלאך עוד לא יצא לפגוש"
לא הבנו על מה היא מדברת, ואז היא הסבירה:
"אתם לא יודעים שהילד שלכם מבקר את סבא שלך כל יום? הוא גם ביקש ממני לסדר עם האחראים תמורת תוספת תשלום שהוא שילם מכספו שסבא שלו יקבל בנוסף לתנאים הרגילים גם מחשב נייד ואחד מהעובדים יסדר לסבא שלו לצפות בכל יום בקונצרטים של חזנות שהוא כל כל אוהב".
היינו בהלם. הילד שלנו לא סיפר לנו על כך שום דבר. לי בתור הבת היחידה שלו שמשתדלת לעשות כיבוד הורים לא יוצא לבקר את אבא שלי בכל יום...והילד שלי למרות שהוא עובד בכל יום, לומד בתיכון אקסטרני הצליח בכל זאת לבקר אותו יום אחרי יום
אז לגבי הדת אני לא יודעת איך זה ייגמר ובכל שבת כשאני מדליקה נרות אני מאחלת לילד שלי להיות הכי מאושר בעולם בדרכו שלו ושהקב"ה ינחה אותו בדרך הנכונה ביותר שיש
אבל כששמענו את החדשות הללו, בעלי לא יכל להתאפק ובכה מרוב התרגשות:
אז הילד לא הולך עם כיפה כמו שהוא רצה, אבל איזה לב ענק יש לו. וזו הגאווה שלנו!
היום נפגשנו איתו ודיברנו ושאלנו למה הוא לא סיפר לנו? הוא ענה לנו:
"מה יש כאן לספר? זה לא איזה משהו מיוחד. נדמה לי שכל אחד היה עושה את זה".
אנחנו משתדלים יותר מתמיד לתת לו את התחושה שבכל דרך שהוא לא יבחר. אנחנו איתו
ואנחנו מתפללים שהלב הענק שלו יהפוך אותו למאושר ולהמשיך להיות אדם מדהים כמו שהוא
פתחתי קבוצה להורים שרוצים להצטרף ולהחליף חוויות ואני מבקשת שתפנה אותם אליי.
תהילה
