לפני כמה שנים הוזמנה הסופרת השמרנית הת'ר מקדונלד להרצות בקולג' קליירמונט. סטודנטים פרוגרסיבים ניסו למנוע ממנה בכוח לדבר בקמפוס. כאשר טענו כנגדם שהם פוגעים בחופש הביטוי ובאפשרות לברר את האמת, הם כתבו בתגובה מניפסט מאלף: "חופש הדיבור... הפך לאחרונה לכלי שנוכס בידי מוסדות הגמוניים... העליונות הלבנה העריצה את רעיון האובייקטיביות, והשתמשה בדיכוטומיה של "אובייקטיבי מול סובייקטיבי" ככלי להשתקת עמים מדוכאים. הרעיון שיש אמת אחת - "האמת" - הוא הבניה אירו-מערבית... מיתוס שהוליד את העליונות הלבנה, האימפריאליזם, הקולוניאליזם ואת ארצות הברית" וכו' וכו'.
תנו דעתכם לכך ש"ארצות הברית" מסווגת כאן בין הרעים, ולא בין הטובים; אך אני רוצה להתמקד במשהו אחר: בהנחה ש"חופש דיבור" הוא המצאה כוחנית של המערב ההגמוני. בפרוגרסיביות האלימה הזו מתבטאת התכה של שני זרמים רעיוניים, שלא מתיישבים זה עם זה היטב במישור התיאורטי, אבל בכל זאת מתיישבים היטב ביחד בראשם של פעילים קיצוניים: רלטיביזם ערכי ורדיקליות נאו-מרקסיסטית.
ההיגיון (או פסאודו-היגיון) הוא כזה: אין אמת, אלא רק נרטיבים; ממילא כל דיבור אינו ניסיון לבירור האמת, אלא הפעלת כוח; כיוון שאין אמת, לא צריך לשאול מי צודק, אלא מי חלש; אחרי שהחלטת מי החלש ומי החזק, כלומר: מי המדוכא ומי המדכא, הכול מוצדק במלחמת המעמדות הזו נגד המדכאים. בקצה היותר מתון, "הכול מוצדק" יכול להיות התנכלויות אלימות למכוני מחקר ימניים; בקצה המוטרף - אתם כבר יודעים מה יכול להיות בקצה הזה.
