אין מצב שהוא עשה את זה שוב,
הפעם אין מחילה,
פשוט אין מחילה.
*
"מישהו ראה את הוופלים שלי"?
הצעקה שזרקתי לחלל האוויר נבלעה בדממה שענתה לה. נראה שלאף אחד אין תשובה בשבילי.
מאתמול אני מפנטז על הוופלים האלו, שומר אותם בקנאות לרגע שאני אחזור הביתה. איזו כוס קפה טובה כזאת, ספר טוב במיטה וחבילת וופלים פתוחה. מושלם.
רק שעכשיו שום דבר כבר לא מושלם. הוופלים שהיו לי בתיק נעלמו, כאילו יד נעלמת העלימה אותם. שוטטות ברחבי הבית בניסיון למצוא אותם, אולי בטעות שמתי אותם איפשהו ואני לא זוכר, נידונה לכישלון. הם לא היו בשום מקום. גם הצעקות שניסו לברר מי במקרה יודע מה עלה בגורלם של הוופלים המסכנים לא נענו.
כבר כמעט פתחתי מטה להשבת הוופלים הנעדרים, כשהסתמן לו קצה חוט. פירורים מחשידים נצפו באזור החדר של אחי הקטן איצי, מסמנים מסלול הליכה שנקטע בדלת סגורה. בזהירות של לוחם סיירת מיומן פתחתי את הדלת בפתאומיות בליווי צעקת קרב אינדיאנית. חבילת וופלים ריקה והרבה פירורים היו סיבה מצויינת לכעוס מאוד.
יש לו מזל שהצעקות שלי ושלו הזעיקו את אמא, זה הוסיף לו כמה שנות חיים.
תיווך זריז והבנה מהירה שהוא באמת לא היה בסדר הובילו אותו למעשה לא צפוי – בקשת סליחה.
הוא ביקש סליחה באמת, אז באמת סלחתי, תוך אזהרה חמורה שזו פעם אחרונה.
*
"מישהו ראה את השוקולד שלי"?
חודש עבר מסיפור הוופלים ובכל הזמן הזה לא נרשמו אירועים חריגים. פעם אחת הוא אפילו כיבד אותי בחטיף שלו, שזה בהחלט אירוע נדיר.
אבל היום חזרתי מהישיבה עם חפיסת שוקולד שקיבלתי אתמול מהר"מ על הצטיינות מיוחדת במבחן, והיא איננה. האמת שתכננתי לכבד גם את איצי… אבל לא בכל החפיסה.
הפעם אחרי צעקה אחת וחיפוש זריז לא בזבזתי זמן בחיפושים עקרים בבית. הפריצה לחדר של איצי לא הייתה אלגנטית כמו הכניסה הקודמת, פשוט פתחתי את הדלת כמה שיותר מהר כדי להציל את מה שעוד אפשר.
נס גלוי. חצי חפיסה עוד היה שם. הפעם אמא כבר לא תציל אותו, היא לא בבית.
אמא אמנם לא הייתה בבית אבל אבא היה. באסה. הוא שוב ניצל.
בקשת הסליחה שלו שהייתה מכל הלב לא ממש שכנעה אותי. זו כבר פעם שניה, למה הוא חושב שאני אסלח לו?
אבל אבא מאוד ביקש, וגם אני הרגשתי שבסוף הוא עדיין קטן.
טוב, בסדר, סלחתי.
*
"מישהו ראה את העוגיות שלי"?
זהו. הפעם אין מחילה. חאלס!
*
מוכר לכם? נכון שגם בפעם השניה אנחנו כבר לא ממש מעוניינים לסלוח? מי שחוזר על אותה טעות שוב ושוב שיישא בתוצאות.
*
תהפכו את המצלמה לסלפי ותחזרו ליום כיפור לפני שלוש שנים. על מה ביקשתם סליחה?
ולפני שנתיים, על מה ביקשתם סליחה?
ולפני שנה, על מה ביקשתם סליחה?
על מה אתם צריכים לבקש סליחה השנה?
יכול להיות שבגדול עניתם את אותן תשובות על כל השאלות?
למה נראה לכם שהוא יסלח לכם?
*
אז זה הסוד הגדול של התשובה.
ה' יתברך הוא אין-סופי וגם הסליחה שלו אין-סופית. ובניגוד לתכונה המאוד אנושית שלנו לא לסלוח אחרי שדברים חוזרים על עצמם, אצל ה' יתברך המחילה והסליחה הן כל פעם כמו בפעם הראשונה.
חטאת ביום כיפור שעבר? וגם בזה שלפניו? וגם בזה שלפניו? כשאתה מגיע לבקש סליחה השנה, ה' יתברך סולח לך כאילו זו הפעם הראשונה שאתה מגיע.
מלך מוחל וסולח.
ר' אורי צוקר
